מגיני שלמה צז

כיון דהקילקול הוא המלאכה והקלקול אינו צריך לו אבל אם הקלקול עצמו צריך לו כגון בחמתו לנקום נקמתו דעביד נחת רוח ליצרו ולא עביד למירמא אימתא דמקלקל הוי דהוא כעובד ע"ז כדאמרינן לעיל ומ"מ צריך למעבד לו נחת רוח ליצרו בהא מחייב לר"ש דצ"ל היא דאע"ג דלעיל אמרינן דלמרמא אימתא לא הוי צ"ל היינו כמו שישבתי לעיל לפי' רש"י גבי מלאכה שאינה צ"ל דר"ל אם אינו חפץ בה מעכשיו ומרצונו שלא יהיה בעולם מיד כגון מפיס מורסא להוציא לחה של עכשיו ואחר שהוציאו אינו חושש אם תסתום מיד זה הוא שאינה צ"ל דהמלאכה היא הפתח ומרצונו שתסתום וכן גבי קורע למרמא אימתא מרצונו יהיה תפור מיד כיון שאין כוונתו אלא להראות חמה שיגורו ממנו מיד כשקרע וראוהו כועס יגורו ממנו אינו חושש בקרע הזה עוד ואינו צריך לו כלל אבל אם הוא עושה לנקום נקם רוצה ורוצה הוא שיהיה הקרע בעולם להזיק לחבירו פשיטא דאין לך צ"ל יותר מזה דאין לומר דאינו צ"ל דברצונו לא היה חבירו חוטא לו ולא הוצרך לכעוס דז"א דא"כ מפיס מורסא נפטור דברצונו לא היתה המורסא וכמו שהקשו התו' לעיל אלא ע"כ אחר שהמורסא ישנה בעול' מקרי צ"ל מאחר שצריך לרפואה וכמ"ש לעיל ה"ה הכא אחר שחבירו חטא לו ניחא ליה בהא אלא דלא הוי מתקן מטעם העבירה גדולה ועי"ל דגם לשיטת רש"י במקלקלים לא מקרי תיקון אלא עד דהוי לגופו ולגופה כגון מכבה לעשות פחמין והפחמין צריך לו למלאכתו ובכלל צריך לגופה הוא כמ"ש התוס' לשיטתם וא"כ נוכל לומר דודאי צריך לכלבו מקרי צ"ל לר"א ואפ"ה לא הוי תיקון כיון דלגבי עצים הוי קלקול אין כאן כ"א לגופה ולא לגופו והוי שאינה צריך לגופה דהכל בכלל לגופה הוא כמ"ש ולכן לא צריך רש"י למנקט רק לגופה כיון דבעי תרוייהו בכלל לגופה הוא פמ"ש התוס' ומ"מ צריך לגופה הוי לחייב על הקלקול לר"ש אלא דצורך קלקול זה לא מקרי תיקון לר"ש אלא קלקול גבי דידיה וצריך לגופה לצורך אחרים וס"ל לתלמודא לסברא כיון דבעי ר"ש במלאכת תיקון בעלמא צריך לגופה סברא הוא דגבי קלקול אי, לא ס"ל לר"ש מקלקל חייב אלא מתקן א"כ ראוי היה דבעינן לגופו ולגופה כיון דהוא מקלקל לגבי גופו וא"כ הוי מלאכה שאינה צ"ל אלא ודאי מקלקל חייב וסגי בלגופה לחוד כמו מתקן כיון דמקלקל לדידיה הוי כמתקן וא"כ גם לשיטת רש"י מיושב בתירוצא דא לר"א דמקלקל מיירי בחובל באיסורי הנאה וכו' דהוי צ"ל כמ"ש כיון דמקלקל וראיתי בדברי החכם מהרש"א סג"ל ז"ל שכתב דלא הקשו קושיא דהנחנקים גם בכאן ותירץ שם שלא יכולתי להבין דעתו כלל שכתב דצריך לכלבו פוטר ר"ש דאינו צ"ל אבל במקלקל גמור בהבערה דאיסורי הנאה מחייב ומשכחת לה צ"ל שהיה סבור לבשל בו קדירה והוא תימה גדולה דרש"י כתב אפי' מבעיר ממש בלא איסורא השוה לבשל קדירה הוי מקלקל גבי עצים דאינו צ"ל וכ"ש מבעיר באיסורי הנאה שהיה סבור כו' ועוד דהרי לרש"י הא בהא תליא דלא הוי מתקן כיון שאינו צ"ל הא אי הוי צ"ל הוי מתקן וא"כ אי מבעיר באיסורי הנאה הוי צ"ל א"כ אין כאן מקלקל וזה יש לישב דמ"מ מקלקל הוא כיון דלבסוף אינו נהנה ממנו כלום דע"כ צ"ל כן לפי' התוס' וכמ"ש החכם ז"ל עצמו ודוק:

שם ד"ה מה לי לבשל פתילה אין לפרש כמו שבישול סממנין כו' הנה רש"י ז"ל פירש בהדיא דהטעם הוא דהפתילה מתתקנת בבישול זה ולכן ניתן להצילו ונ"ל מלבד דהקושיא מיושבת בתירוצא קמא דהתו' דבור שלפני זה וכמ"ש לקמן בע"ה יש לתרץ עוד דגבי שאר חייבי מיתות מודו כ"ע דאסור דהתם ליכא קלקול כ"א הנטילת נשמה ונטילת נשמה תיקון גברא שמתכפר על ידי זה כדאמרינן פרק נגמר הדין מכשיר ומכפר כו' ופירש רש"י כדאמרינן במתני' היום הזה אתה עכור והשם יודע כי אחרי עיוני ת"ל מצאתי שכתבו התוס' להאי פירוקא פרק אחד דיני ממונות דף ל"ה ד"ה אין רציחה כו' וא"כ הדר ה"ל כמילה מ"ל לתקן גברא מ"ל לתקן כלי ואפשר דגם ר"ש מודה בהא דמתקן גמור ולא דמי למילה דאין התיקון נראה היום אלא שמתקנו כשיהיה גדול ועתה כשהוא קטן אין תיקון זה עולה לו כלום אלא שמקיים המצוה וצורך מצוה לר"ש לאו תקון הוא אבל נטילת נשמה שמתקנו ממש מודה ר"ש ובזה מיושב גם מה שהקשו בדבור שלפני זה דלא מייתי הכל מבת כהן דמנטילת נשמה אין ראיה כמ"ש אבל מהבערה מייתי שפיר ראיה דהא חזינן דהקפידה תורה על ההבערה דהא כתיב לא תבערו בכל מושבותיכם ולא הזכירה הנטילת נשמה כלל משמע דההבערה עצמה היא האיסור וכן צ"ל ע"כ לתירוצא קמא דתוס' שתרצו דלא מייתי הכל מהבערה דאיכא נטיל' נשמה ותרצו דמנטילת נשמה אין ראיה דבשעת הקלקול בא התיקון משא"כ בהבערה מייתי שפיר דהתיקון בא אח"כ וא"כ נאמר דלמא גם ההבערה שאסרה תורה להמית אסור משום נטילת נשמה אלא ע"כ כמ"ש ובהא מיושב גם קושיא שניה ובאמת לע"ד התימא גדולה מאוד אחרי שהתוס' בדבור שלפני זה כתבו דמנטילת נשמה דבת כהן אין ראיה למקלקל בחבורה דהתם בא התיקון בשעת הקלקול וא"כ מאי מקשי משא' מיתות ב"ד דליכא קלקול כ"א הנטילת נשמה ונטילת נשמה תיקון הוא ואפי' לר"ש קיימינן בדבור שלפני זה וצ"ל דהתו' מקשין אליבא דתירוצא בתרא ומ"מ לרש"י לא קשיא כלום כמ"ש גם מיושב בתירוצא קמא דתוספות:

ע"ב ד"ה ואין נותני' כו' ורש"י דפי' כיון דאין צדין מוקצין נינהו כו' אין נראה כלל דהא תנן פ"ב נותנין מים כו' יש לדקדק אמאי לא הקשו התו' מרישא דמתני' אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין וכן מהלקטין לתרנגולים אע"ג דמוקצי' ואפשר דניחא להו לתו' להקשות הכל מנותנין דדלמא הנתינה לפניהם טירחא אבל הלעטה מיירי שהמזון מונח לפניהם אלא שנותן לתוך פיהם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לקמן ונ"ל לישב ע"פ שראיתי בדברי רש"י ז"ל ריש פ' אין צדין שכתב ונותנין לפניהם מזונות כגון בימי החורף שצריכין מזונות וכן בימי הקיץ מקום דריסת בני אדם שאין עשבים עולין בו עכ"ל משמע מדברי רש"י שהביברין הם עשוין בשדה עשבים או ביער ומקיפין אותו גדר גבוה ויכולין לזון בימי הקיץ את עצמן כאשר עושין גם עתה וקורין אותו טיר גארטי"ן בנ"א וכן כתב הערוך שהוא פרדס מוקף וכיון דהכי הוא יש לישב דגם בימות החורף יכולין לזון ע"י הדחק שלא ימותו ברעב כדרך החיות הברות שניזונות ביער או בשדה אף בימות הגשמים אלא שנותנים להם מזונותיהם בריוח וכיון דמוקצים הם הוי כאינם שלך ואין מזונותיהם עליך לענין לזונם בהרוחה כיון שיכולים לזון עצמן ע"י הדחק אבל לקמן מיירי דגדלין בבית ואם אין נותנים להם מזונות ימותו ברעב ולכן שרי ואין להקשות דיזון אותם בצמצום דחדא טרחא היא דוגמא גביל לתורא כו' ולע"ד ע"כ צ"ל כן אפי' לפי' התוס' כיון דאפילו לפי פירושם אינו כ"א דרבנן דהוי כאין מזונתם עליך וא"כ תקשי לרב דס"ל לקמן פרק מפנין דצער בעלי חיים דאורייתא ליתי דאורייתא ולידחי דרבנן ואם באנו לומר דמתני' אתיא כר"ג דס"ל פרק מי שהחשיך דצער ב"ח דרבנן א"כ מאי מקשין התו' מזונות אמזונות דלמא מתני' סברא צער ב"ח דאורייתא וברייתא סברא דרבנן ועוד דוחק לע"ד דההיא סוגיא לא אזלא אליבא דכ"ע דלא שתיק תלמודא לפרש זאת ע"כ נראה כמ"ש דליכא צער ב"ח וא"כ לקמן אי לא יתנו להם מים ודאי ימותו שרי משום צער ב"ח ואפי' למ"ד צער ב"ח מדרבנן כיון דליכא איסורא כלל אלא שלא התירו חכמים בסתם טרחא היכא דאין מזונתם עלך ומשום צער ב"ח פשיטא דהא המקשן לקמן פ' מי שהחשיך וכן סתמא דתלמודא דדחי דברי רב אשי ס"ל דאפי'