מגיני שלמה צה

בתי נירין והדר המלבן והמנפץ כו' ואע"ג דה"ל למתני המיסך והדר והטוה ואינך כיון דתנא למפרע לאו קושי' היא דכיון דתנא כלהו בחד בבא ושיעור א' לכלם תני להו כסדרן דאבות מלאכות לעיל והא דתנא התופר והקורע בינייהו י"ל הא דמפרש בהאורג בגמרא דתני התופר משום קורע וקורע תני משום דבעי למתני הקורע בחמתו וא"כ לכך תני להו כיון דבאבות מלאכות תני האורג ב' חוטין והפוצע ב' חוטין דהוי מקלקל ע"מ לתקן דשיעורו כמתקן וא"כ כיון דתני האורג מטעם שכתבתי וגבי האורג הוי מקלקל ע"מ לתקן כמתקן משום הכי תני תופר וקורע וקורע בחמתו והמקלקל ע"מ לתקן כו' ואח"כ חוזר התנא לסדרו ומפרש הצד צבי ואע"ג דה"ל לפרש הקושר והמתיר דשייכי ביריעה ברישא כדפי' רש"י דקושר ומתיר הוי ביריעה. י"ל כיון דמסקינן בגמרא דקושר ומתיר הוי במשכן שכן ציידי חלזון קושרים ומתירין וזהו הצידה דמשכן ולכן מפרש צידה דהוא קודם הקושר למפרע והדר קושר דשייכי לצידה ונשנה קודם צידה:

ועי"ל דתנא סדורא דמשכן נקט ומפרש הוצאה דהוי תחלה מלאכת המשכן דהוא הבאת הנדבה דהא הוצאה מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה נפקא כדאיתא ריש פ' הזורק והדר תני הזורק תולדה דהוצאה ואח"כ נקט הבונה דהוא תחלה לסדר בנין המשכן כדכתיב ויתן את קרשיו וגו' ויפרוש האוהל וגו' וכן הוא הסדר דהיה צריך ליתן הקרשים תחלה ואח"כ לפרוש עליהם יריעות ותנא החורש דהוי נמי בכל שהוא כמ"ש לעיל ואח"כ תני הכותב דשייכא ג"כ לבנין הקרשים שכך היו כותבים על קרשי המשכן כמ"ש רש"י לעיל בכלל גדול ואח"כ התחיל התנא ביריעות ותנא האורג תחילה שהיא מלאכת היריעה מאח' דפרישת היריעות היו אחר הקרשי' ותנא המלבן והמנפץ דשייכי ג"כ ליריעות ואע"ג דהתם תחלת המלאכה תנא להו לבסוף משום דהאורג שייך אחר הבונה כמ"ש לעיל ואח"כ תני צידה וחובל דשייכי לתחשי' דמשכן כדפי' רש"י שזהו מכסה האהל אחר פרישת היריעות התחתונות והעליונות כדאיתא במקרא והדר תני הקושר והמתיר דשייכי ג"כ לצידה אלא דלא היו צריכין לה כ"כ כמו צידה עצמה שהקשירה וההתרה היתה צריכים לפרקים לקצר או להרחיב כדפי' רש"י פ' ואלו קשרי' גם יש לישב דתני תנא כל מילי ההוה יותר ברישא כדפי' התו' ריש פ"ק דשבת ע"ש:

שם ד"ה ולטעמך ול"ג ר' יוסי כו' נראה מדברי רש"י ז"ל דגרס ר"י וא"כ צריך ישוב ונ"ל לישב דלרש"י דאורח' דתלמודא למפרך בכה"ג לימא כתנאי אע"ג דרבי' פליגי בהדי יחיד כדאשכחן בכמה דוכתי וחדא מינייהו פ' בתרא גבי נדרין דפריך ארבה לימא כתנאי מת"ק ורשב"א וכן פ' חבית דף קמ"ם וכה"ג בהרבה מקומות בתלמוד וא"כ פריך תלמודא לדידן דמותבת מת"ק כאלו פשוט בעיניך דבעי טינא דווקא אימא סיפא ר"י אומר כו' דאפי' בהנחה בעלמא סגי וא"כ איך אתה מותיב בפשיטות והא ע"כ תנאי היא ואיכא תנא דס"ל להחמיר יותר משמואל ומדלא פרכת לשמואל גם מר"י דשמואל דלא כמאן א"כ אתה מחזיק לפשוט דבעי טינא וכה"ג לאו פשוט הוא אלא תנאי היא כך היא שיטת רש"י לע"ד וק"ל:

שם ד"ה העושה נקב ק' לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק כו' כבר ישבתי קושיא זו לשיטת רש"י ז"ל ונראה לישב אפי' לשיטת התו' ז"ל דלפי האמת דמוקי שמואל לקודח דמתניתין דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגויה י"ל דגם לרב הוי פי' דמתניתין הכי דבלאו הכי גם לרב לא א"ש כ"כ כיון דקודח הוי כדי למלאות למה יתחייב משום בונה הלא אין מלאכתו מתקיימת כך וכמ"ש התו' ורש"י אלא דאמרינן דמ"מ הוי בנין כל דהו דדרך לעשות בבנין לאוירא וזה תירוץ שאינו מרווח כ"כ דמ"מ כיון שכוונתו כדי למלאות ואינו צריך לחור זה לבד כלל למה יתחייב כיון שאין כאן גמר בנין דהא אינו צריך לחור אלא דהמקשן קאמר בשלמא לרב איכא לאדחויי דמחזי כמאן דחר חור כו' כיון דחור הוי בנין במקום אחר ה"נ הוי בנין אבל למאי דמסקינן אליבא דשמואל א"ש גם) לרב וקודח חייב משום מכה בפטיש וכן משמע לישנא דקאמר הב"ע כו' ולא קאמר אמר לך שמואל הב"ע משמע קצת דלכ"ע הוי פירושא הכי וא"כ מיושב מה שהקשו התו' למה הפסיד דקודח גם לרב הוי משום מ"ב ואין להקשות דמ"מ המקשן שהקשה לשמואל למה לא הקשה גם לרב קושית התו' לפי מאי דס"ד דלא מיירי בבזעיה ברמצא דפרזלא י"ל דאה"נ דהוי מצי למימר וליטעמיך וכה"ג כתבו התוס' וכל. הפוסקים בהרבה והרבה מקומות בתלמוד ומה שהקשו דגם לשמואל קשה דלתני תרווייהו בהדי הדדי נ"ל לישב דע"כ צ"ל מה ראה התנא לשיטת שמואל לפרש המסתת שהוא מכה בפטיש יותר מכל התולדות שבמסכתא שלא פי' בשום תולדה מאיזה אב וגבי מסתת ראה לפרש אלא ע"כ משום דראה התנא דיש מקום לטעות לומר דמסתת הוי משום בונה לכך פי' משא"כ קודח דהוי פירושו דבזעיה ברמצא דפרזלא שם אין מקום לטעות להכניסו תחת אב אחד כ"א תחת מכה בפטיש ולכן תני מכה בפטיש גבי מסתת וק"ל:

דף ק"ה ד"ה ורבנן סברי פ"ה דנקט אות א' שחרית כו' ואין נראה חדא דהוי ליה לפרש שיעור שהות ועוד כו' תחלה אפרש דעתי בכוונת התו' בקושיא הראשונה כי ראיתי החכם בעל תוספת י"ט נר"ו שפי' דברי התוס' וז"ל כי אחת שחרית וא' בין הערבים אינו שיעור מפורש עכ"ל משמע מדבריו דקושית התוס' שהיה לו לתנא להשמיענו כמה הוא שיעור שהות ולא ידעתי למה יפרש השיעור והתנא מלתא פסיקתא נקט דא' שחרית וא' בין הערבים ודאי איכא שיעור שהות ויותר ומאי נפקא לן בהכי שיפרש השיעור ולי נראה דקושית התו' דה"ל למנקט. שיעור שהות שהיא רבותא יותר דאפ"ה הוי ידיעה דאח' שחרית היא יותר ויותר משיעור שהות ולפיכך כתבו התו' דבריהם על מלתא דרבנן ולא כתבו במתני' דעיקר הקושיא דה"ל למנקט שיעור שהות שהיא רבותא לרבנן דאפי' בזמן קצר הוי ידיעה ואצ"ל בזמן גדול שהוא כל היום ואע"ג דאיכא למימר דלרבותא דר"ג נקטיה כדכתבי התו' לשיטתם מ"מ טפי ה"ל לאשמועינן רבותא דרבנן כדי שנדע דשיעור שהות הוי ידיעה והוי נפקות' גם לר"ג לענין שיעור שלם דשיעור שהות הוי בשתי העלמות ואפשר שזהו כוונת החכם הנ"ל, ג"כ דה"ל לפרש שיעור שהות משום שיעור שלם כמ"ש יהיה איך שיהיה מכל מקום נלע"ד לישב דאין כוונת רש"י ז"ל מ"ש. כדי לידע שאפשר שידע אלא כוונתו דוודאי ידע דשיערו חכמים דבכל היום כלו א"א שלא שמע כדאמרינן פ' כלל גדול דימים שבינתים הוין ידיעה דא"א שלא שמע ה"ה שיערו חז"ל ג"כ הכא ומה שהקשה החכם הנ"ל ממ"נ אי מיירי בשגגת מלאכות הא אמרינן דימים שבינתים לא מחלקים ואי בשגגת שבת הא אמרינן דדוקא ימים שבינתים מחלקי' לא כל היום דשבת עצמו י"ל דלעולם מיירי בשגגת מלאכות ולא דמי להתם. דהתם מיירי דלא ידע מעולם דמלאכות אלו אסורות ובהא אמרינן דאפי' ימים שבינתים לא מחלקים וכ"ש יום ההוא עצמו כמ"ש רש"י דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אא"כ ישב ועסק לפני חכמים דמנא ליה לידע כיון שלא ידע מעולם אבל הכא דידע בתחלה איסור כתיבה בתורה אלא ששכח בשעת מעשה א"א בכל היום א"א שלא חזר ונזכר שחטא כיון שהוא יודע האיסור אלא ששכח ואע"ג דלעיל אמרינן דהכיר ולבסוף שכח הוי כלא ידע מעולם היינו בשוכח עיקר שבת כיון שהוא שכח שיש שבת בתורה אפשר שלא נזכר בימים שבינתים אבל הכא שיודע שיש שבת בתורה ויודע כל אבות. מלאכות אלא ששכח אחת מהן פשיטא כיון שהוא שומר שבת כהלכתו ודאי נזכר בינתים שחטא ושגם מלאכה זו אסורה כיון שידע מתחילה. ועי"ל דהכא מיירי דלא שגג לא בשבת ולא במלאכה רק שנתכווין לכתוב בדבר שאינו מתקיים כגון במשקין דשרי מדאורייתא וכתב בדיו דלא מיבעיא לאביי דאמר נתכוין