מגיני שלמה פט

הפרק של יד לבד ואהא משני דאורייתא קיבורת כולה ואין כוונתו לאפוקי לשון בני אדם דאדרבה ללשון ב"א הוי יותר אלא כוונתו לאפוקי קידוש ידים דמקדש דהוי ג"כ דאורייתא ואפ"ה אינו כ"א עד הפרק ואע"ג דמיד אחר זה קמפרש לשון ב"א הנה התלמוד נקט שינויא קמא דמשני ברישא תפילין אערכין כדנקט לעיל בהדיא אלא שהוסיף מלת כולה משום קושיא השניה וע"ש ודוק:

דף צ"ג ד"ה ה"ג ור"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ול"ג ר"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כדפי' בקו' דהא תנן בהדיא בפ"ק הלך ועשה ע"פ כו' ר"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בב"ד אנוס הוא עכ"ל הנני אוסיף להפליא על דברי התו' ז"ל אשר נהירא להו שבילי דתלמודא כשבילי דמתייהו ולע"ד תלמוד ערוך הוא שם דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ותחלה אציע לשון התלמוד דהוריות דף ב' אר"י אמר שמואל זו דברי ר' יודא ר"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ומאי ר' יודא דתניא ואם נפש אחת תחטא הרי אלו מיעוטין העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור מאי רבנן דתניא ועדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהם פר ת"ל מע"ה אפי' רובן ודייק התם בגמרא דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואין ב"ד מביאין על ידו אלא בעצמו ובתר הכי פריך בגמרא ממאי דקמייתא ר' יודא ובתרייתא רבנן אימא איפכא עד ואיבעית אימא עדיין אני אומר לא מצית לאוקמי לה כר' יודא דקתני רוב הקהל שחטא ב"ד מביאין על ידיהן פר ואי ר' יודא האמר צבור הוא דמייתי ולא ב"ד דתנן ר"י אומר כו' וא"כ תימא כיון דהאי ברייתא ע"כ לא אתיא כר"י מהאי דיוקא א"כ כמאן אתיא אי כר"מ ס"ל דברוב קהל ב"ד מייתי כדאיתא התם דף ד' במתני' מ"מ הא ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כדאמרי' הכא בשמעתין אלא ע"כ ר"ש היא דס"ל דרוב קהל שחטאו מביאין הצבור גם הב"ד כדאיתא התם דף ה' דז' שבטים שחטאו מביאין ח' פרים פר לכל שבט ושבט ופר לב"ד ודייק התם דס"ל לר"ש דאפי' שבט א' שחטא כיון דס"ל לר"ש דשבט א' אקרי קהל מביאין ב' פרים פר לשבט ופר לב"ד וא"כ ע"כ ה"פ דברייתא דמיעוט קהל שחטאו בשגג' מעשה חייבין שאין ב"ד מביאין ע"י פר בהוראה אבל רוב הקהל כיון דבהוראה מביאין גם הב"ד עליהם א"כ בשגגת מעשה דלא שייך לב"ד בזה כלל פטורים כיון דכפרתן תלויה גם בב"ד:

ולעד"נ דגם לרב פפא דאמר התם דלמא ברייתא ה"פ דאין ב"ד מביאין על ידי היחיד פר בהוראה וגם היחיד פטור צריך לפרש הברייתא כמ"ש כיון דהיחיד פטור בהוראה גם הב"ד אין מביאין א"כ קאמרה הבריית' דיחיד בשגגת מעשה יהא חייב מטעם זה אדרב' טעם זה הוא קולא לגבי היחיד דהוא פטור אדרבא בהוראה לגמרי אלא ע"כ פירושא דברייתא הכי הוא כמ"ש ולאו מטעם קולא וחומרא אלא מטעם דרוב צבור כיון דכפרה תלויה גם בב"ד א"כ בשגגת מעשה דלא שייך לב"ד פטורין אבל יחיד כיון דאין כפרתו תלוי' בב"ד מביא בשגגת מעשה כיון דכפרתו תלויה בו בעצמו ולכן פריך התם אי טעמא דברייתא לאו משום חומרא דיחיד הוא איך פשוט לו לתנא דחייב היחיד בשגגת מעשה אלא ע"כ ס"ל לתנא דיחיד חייב בהוראת ב"ד וכיון דיחיד חמיר דחייב בהוראה משום הכי פשיט לתנא דחייב גם בשגגת מעשה וא"כ אי אתיא כר"ש א"ש לגמרי כיון דיחיד חייב בהוראה א"כ כפרתו תלויה בו משום הכי חייב גם בשגגת מעשה דמאי שנא משא"כ צבור דכפרתן תלויה בב"ד ובלא ב"ד אין כפרתן כלום ואם כן למה יביאו קרבן אם לא יתכפרו דאי לא מפרשינן לבריית' הכי אתיא ברייתא דלא כמאן דהא ליכא פלוגתא התם בהאי דינא כ"א ר"מ ור"י ור"ש דר"מ סבר ב"ד מייתו ולא צבור ור"י סבר צבור ולא ב"ד ור"ש סבר צבור וב"ד ולא הוזכר שום תנא דס"ל דעת אחרת והתם נמי שקלינין וטרינן דס"ל לר"מ דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ולא מותבינן מהאי ברייתא דאתיא כר"מ ע"כ מדקתני דב"ד:

מביאין וקתני ביחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אלא ע"כ איכא:

לאוקמי ברייתא כר"ש וא"כ כיון דהכא בשמעתין אמרינן בהדיא דר"מ פוטר א"כ ע"כ ברייתא ר"ש היא והראיה שהביאו הם ז"ל מהוריות דס"ל לר"ש פטור נלע"ד דלאו ראיה היא והתם:

אהא קאי דרוב קהל שעשו ע"פ הב"ד וחזרו הב"ד בהן ואחר:

החזרה הלך היחיד ועשה על פיהן בהא ר"ש פוטר ר"ל שיביא קרבן בפני עצמו כשאר יחיד שעשה בהוראת ב"ד דס"ל לר"ש שהוא חייב אלא נפטר בקרבן צבור והב"ד שגם הוא מצטרף עמהן ונפטר בקרבן שלהן כיון שכבר נתחייבו הצבור והב"ד והוא לא נודע לו שחזרו בהן נמצא שהיא שייך עדיין להוראה ראשונה והוי כמי שעשה עם הצבור קודם החזרה דמצטרף עם הצבור ואינו מביא חטאת יחיד בפני עצמו והטעם שאמר שם רב בגמרא לר"ש הואיל וברשות ב"ד הוא עושה ר"ל כיון שעושה ברשותם והם נתחייבו כבר בקרבן אחר שחטאו רוב הצבור נפטר בקרבנם ואצ"ל ללישנא אחרינא דאמר רב התם דטעמא דר"ש משום כל הוראה שיצאה ברוב צבור יחיד העושה פטור וזה מבואר במ"ש דאין מחייבין היחיד בפני עצמו כיון שהוראה פשטה ברוב הצבור לא מקרי שום יחיד העושה בהוראת ב"ד אלא כל יחיד מצטרף עם צבור אע"פ שחזרו הב"ד כיון שהיחיד לא נודע לו ועושה מכח ההוראה שפשטה ברוב צבור לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וא"כ הוא עושה ע"פ הוראה וההוראה היתה ברוב צבור וא"כ לא מקרי יחיד בפני עצמו אלא שייך לצבור והייתי יכול לפרש דאפי' אי ללישנא קמא דרב הוו כפי' התו' כפשטה מ"מ לא קשיא מידי כיון דללישנא בתרא מבואר כמ"ש אין צריך למחוק הגירסא בכאן דאפשר דהתלמוד דהכא אליבא דאמרי לה דהכא דאמרי משמיה אביי למימרא דזה יכול וזה יכול כו' ולא משמיה דרב או דסתמא דתלמודא ס"ל כלישנא בתרא דרב דהתם וללישנא קמא דהתם מתרץ ר"ש להני קראי בשינויא דגרסת התו' דלא צריך קרא אבל אין צורך כי גם ללישנא קמא א"ש כמ"ש ואל אלקים יודע כי אחרי שלמדתי תירוץ זה מצאתי שפסק גם הרמב"ם ז"ל כן פי"ד מהל' שגגות דיחיד שעשה אחר שטעו רוב צבור וחטאו וחזרו בהן אם היה היחיד במדינה מביא אשם תלוי ואם הלך למדינת הים ועשה שם פטור מפני שתלה בהם ע"ש וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א דווקא שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו ב"ד אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל מביא חטאת יחיד שהרי פסק למעלה יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכ"ש כשעשה אחר שחזרו בהן עכ"ל הרי מבואר דגם הרמב"ם דס"ל דחייב מ"מ פסק בדין זה דפטור אם הלך למ"ה וזהו כר"ע דפליג במתני' דהוריות עם ר"ש אבל ר"ש פוטר לעולם דס"ל דלעולם יחיד שוגג הוא שלא ידע שחזרו בהן א"כ מבואר כמ"ש וזכיתי לדעת הראב"ד והרמב"ם ז"ל אלא שלמדתי פי' הסוגיא דהוריות מדבריהם ע"ש. ודוק:

שם דיה ור"ש מטהר פ"ה דר"ש לטעמיה כו' ואין נראה לרשב"א דשאני התם דגלי רחמנא כו' וכבר נשמר רש"י ז"ל בלשונו שכתב דזה אינו יכול וזה א"י לר"ש אינו אלא כמסייע ור"ל כיון דפטר הכתוב זה א"י וזה א"י מקרא דבעשותה שפירושו דווקא יחיד שעשאה כולה ולא שנים שעשאוה דאין זה בעשותה ר"ל כולה כ"א מקצתה א"כ ממילא מוכח' דכ"א אינו אלא מסייע לחבירו כיון שאין גם א' שעשאה כולה נמצא דאינו אלא מסייע לחבירו ומסייע אמרינן ברור בשמעתין דגם גבי טהרה אין בו ממש דבשלמא אי הוי מעוט' דר"ש מנפש או אחת הוי מצינן למימר דלעולם כ"א עושה כל המלאכה ואפ"ה גזירת הכתוב ה"א דפטור דבעינן דווקא שיחיד יעשה כל מלאכה ולא שנים אע"ג דכל אחד עושה כל המלאכה ואז הוי שייך לאקשויי שאני התם דגלי רחמנא אבל השתא דאמעט