מגיני שלמה פח

אדם שאין ראוי להם להצניע כן חדא דהוי משנה יתירא וכדדייק אביי בגמר' וממשנה יתירה דכל העושה כו' כמו שאכתוב:

לקמן בע"ה ועוד מדקתני סיפא חזר והכניסו כו' ואי מיירי ברגיל להצניע אמאי אינו חייב אלא כשיעורן כיון דלגביה חשיב האי שעורא אלא ע"כ מיירי כשהצניעו וא"כ וכל אדם משמע הלשון אפי' בעני לא בסתם בני אדם דווקא וא"כ משמע דגם עני בעי הצנעה דווקא ואצ"ל לפי' התוס' לעי' פ' כלל גדול דמתני' דהכא אתיא כר"ש נמי וא"כ הוי וכל אדם פי' חוץ מעשיר שאינו חייב כשיעור דפ' כ"ג לר"ש וכמ"ש התו' שם וא"כ א"א לפרש דגם עני לא הוי בכלל ופשיטא דלא משמע כן לישנא דכל אדם:

ואין להקשות א"כ קשיא איפכא דלתני מתני' דהכא ולא ליתני התם י"ל מלבד דלאו קושיא היא כ"כ דהכא לא תני כ"א דין דזרעוני' משא"כ התם קתני כללא דבכל מילי אין חייבים פחות מכשיעור י"ל עוד דאי לא תני התם לא הוי ידעינן דמיירי מתני' דהכא כשהצניעו ושכח למה הצניעו כדמפרש לה אביי רק הוי מוקמינן מתני' במצניע וזוכר למה הצניעו ומטלטלו מבית לבית וקמ"ל דחייב משום דאחשביה בהצנעתו אבל העושה על דעת הראשונה עושה לא הוי שמעינן מינה להכי תני לעי' דכל שאין מצניעין כו' אינו חייב אלא המצניעו דמשמע הא מצניע חייב וא"כ הוי רישא דמתני' דהכ' משנה יתירא כדפי' רש"י ז"ל בגמ' ש"מ דאת' לאשמועינן כשינויא דאביי ואשכחן טובא בגמרא דתני משנה יתירא משום דיוקא כמ"ש:

דף צ"א ד"ה מתקיף לה כו' פ"ה דפריך אאביי וק' דאמאי נטר ליה עד הכא נלע"ד דגם רש"י ס"ל דאאביי לחודיה לא הוי קשיא מידי דודאי איכא לשנויי דלא דמי דכל ביתו אין רגילות להוציא בבת אחת משא"כ כזית רגילות להוציא ולא פריך אלא מכח רב יודא אמר שמואל דפי' מתני' דקתני כל שהוא כל שהוא ממש אפילו חטה א' דאין רגילות להוציא ואפ"ה חייב א"כ ה"ה כל ביתו וכמ"ש התוס' ומה שלא פי' רש"י כפירוש הרב פורח ז"ל משום דקשיא ליה דאי פריך ארב יודא קשה מאי פריך והלא רב יודא לא הזכיר כ"א מוציא חטה א' לזריעה ולא הזכיר שום מחשבה וטעם גדול יש לחלק ביניהם כמ"ש רש"י לעי' ד"ה ליתני המוציא דטעמא מאי אמרו רבנן דנימ' א'' פטור משום דאין אדם טורח והכא חזינן דטרח ואחשביה בהוצאתו משא"כ מחשבה בעלמא היכן אשכחן דמחשבתו שחישב בעלמא דאזלינן בתר' ואע"ג דפריך ארב יודא פשיטא כל שהוא תנן ומתני' לא איירי במוציא כ"א במצניע דהוי ג"כ מחשבה בעלמא מצניע שאני ג"כ דעביד מעשה וטרח להצניעו ואחשביה בהצנעתו משא"כ מחשבה בעלמא לא מצינו וע"כ פי' רש"י דפריך אאוקמת' דאביי דפי' משנתינו כל העושה כו' והתם כיון דשכח למה הצניעו אלא דאמרינן דעדיין במחשבתי' קמייתא קאי ואע"ג דבמחשבה דהשתא ליכא שום טרחא ומעשה לא בהצנעה ולא בהוצאה ובשעת הוצאה שכח הצנעה קמייתא אלא דאמרינן מסתמא חשובה היא עדיין בעיניו היום וז"א כ"א מחשבה בעלמא דבשלמא שאר מצניע כיון דבשעת הוצאה יודע מן הצנעה ומוציאו אפי' לטלטול בעלמא מהני מעשה דהצנעה ומייתי דאמרינן עדיין בעי בהצנעתו אלא דמוציאו לטלטלו מבית לבית אבל' היכא דשכח ס"ל לתלמודא דאינו רק כמחשבה בעלמא שחישב עליו כיון דהשתא לא יודע למה הצניעו ואפשר דלא בעי בהצנעתו אלא כיון שחשבו פעם א' אמרינן שהיום עדיין הוא חשוב בעיניו אע"ג דלא בעי בהצנעתו ולרב יודא מיירי מתני' אפי' בחטה א' וכאוקמתא דאביי ה"ה כל ביתו ומשני כשיטת הרב פורת ז"ל:

דף צ"ב ד"ה במרפקו פ"ה איש"ליש כו' תחילה אבאר מחלוקתם דלדברי רש"י ז"ל הוא בית השחי ולדברי ר"ת ז"ל הוא הפרק שבין הזרוע לקנה שקורין בל"א איל בוגן והנה התו' במנחות דף ל"ז האריכו יות' והביאו כמה ראיות לדברי רש"י ודחו אותם ע"ש וכן בעל הערוך ז"ל פי' כדברי רש"י וכן הרד"ק ביחזקאל סי' י"ג גם הר"ש ז"ל מקוצי באהלות פ"ב כתב כי מתני' דהכא משמע כדברי רש"י כי באמת תחת בית השחי אפשר להוציא והוא דרך הוצאה קצת אבל בקודא קשה להוציא בה אלא שר"ת פי' שם שכופף ידו על כתיפו ומוציא ע"ש. ונראה לישב דברי רש"י אחת אחת כי מה שהקשו מאהלות הנה מצינו שם שמונה התנא כיוצא בה הצלעו' ואח"כ כל פרקי היד עד הכתף ואח"כ י"ח חוליות שבשדרה ואח"כ הראש ואח"כ הלב ואח"כ נקביו הרי שלא שמר התנא הסדר ממטה למעלה שהרי כשמונה השדרה היה לו למנות הצואר ואח"כ הראש ע"כ נראה לע"ד כיון שהראש והצואר הוי כמו אבר אחד ושייכים זה לזה התחיל למנות מראש ואחר כך מצואר וכיון שהגיע התנא לצואר אחר חוליות השדרה התחיל למנות מן הראש כיון שהכל כמו אבר א' מנה ראש אותו האבר ואח"כ סופו כך בזרוע כיון שהמפרק שייך לזרוע והוא המחבר הזרוע לגוף ונקרא ג"כ זרוע כמ"ש לקמן בע"ה התחיל מראש הזרוע כיון שהגיע לזרוע ואח"כ סופו ומה שהקשו דאציל הוא הקודא מראיות שהביאו ואציל קרי התם מרפק בערכין נ"ל דלדברי רש"י נקרא אציל כל מקום חבור הזרוע לצלעות מתחת בית השחי עד פרק אקודא כי אציל נ"ל שנגזר מלשון אצל שהוא שוכב תמיד על הצלעות כמו שכתב רש"י בזבחי' דף י"ט ונראה לע"ד להביא ראיה מקרא דיחזקאל דקאמר למתפרות כסתות על כל אצילי ידי וגו' ואח"כ אמר הנני אל כסתוריכנה וגומר וקרעתי אותם מעל זרועותיכם ולדברי ר"ת מה ענין זרועות אצל הקודא שהוא פרק הקודא שאינו שייך לזרוע יותר מלקנה וע"פ דרכינו א"ש שכל הזרוע מצד הצלעות נקרא אציל ולעד"נ דזהו לשון על כל אצילי ידי שהיו תופרו' על כל האציל מתחלתו ועד סופו וע"כ קאמר בזבחים דאין חוגרין למעלה מאציליהם ר"ל מתחילת האציל דאם חוגרים למעלה מהקודא נקרא גם כן למעלה מהאציל שזה נקרא ג"כ אציל הוי עד האציל פי' ועד בכלל וממילא הוא עד המרפק אלא שהוא דוחק קצת לומר עד בכלל על מקום ארוך כזה גם משמע בערכין ברש"י כי אציל הוא מרפק עצמו ע"כ נראה דוודאי אציל הוי מתחילת נגד הקודא עד תחת בית השחי מיהו הכל לפי ענינו דגבי חגורת הכהנים דמיירי בגוף דקאמר דלא יחגרו למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם שפירושו בגוף למעלה מאצילי ידיהם הוי אציל פירושו כל האציל כמ"ש דגם שם נקרא אציל כיון דמיירי בגוף נגד שיעור הידים נקרא שם ג"כ אציל מטעם שכתבתי דהם שוכבות תמיד על הגוף אבל בערכין דמיירי מן היד בלא הגוף דהא בעי לשעורי בכמה ומשקל היד לבד ומכניס היד במים הוי אציל בית השחי שהוא סוף היד דשייך נמי ליד וכן בקרא דכתיב אצילי ידי הוי פירושו בית השחי דגבי היד בלא הגוף לא קרי לעולם אציל כ"א בית השחי השייך ליד לבד שהוא האציל ממש אבל במקום דמיירי ל הגוף נגד שיעור היד מקרי אציל מן בית השחי עד פרק של הקודא דהכל הוי אציל גם נוכל לומר דעיקר האציל הוא בית השחי ועל שמו נקרא הכל אציל כיון שעל ידו נתקרב הזרוע אצל הגוף והוא מאצל הכל ובכל מקום הוי סתם האציל המרפק שהוא בית השחי מלבד היכא דמוכח דמיירי בכל הזרוע ואפשר דעד האציל בה"א הידיעה דר"ל האציל ממש ובקרא הוי כל האציל מרפק אלא דבלשון חכמים מקרי לפעמים אציל כל הזרוע היכא דמוכח והכי אשכחן בכמה דוכתי גם הראיה שהביא ר"ת דמקום תפילין הוא למעלה מן האציל מגמרא דערכין ולפי זה לא אפשר לפרש אציל דערכין בית השחי לא הבנתי ראיה זו דאי מדקאמר דאוריית' קיבורית כולה משמע דללשון בני אדם דיד הוא עד האציל לא הוי קיבורת כולה משמע שהוא למטה מקיבורית נוכל לומר דמשום קושיא דהתם דפריך דקידוש ידים ורגלים אינו כ"א עד