מגיני שלמה פז

יום שלם ממנין מ' כמו שאר הימים אלא היה צריך השלמה ומה שהקשה ר' יודא ז"ל על מה שפירש"י בי"ט בתמוז ענה הנה לפי פירושי איכא למימר דרש"י ס"ל דבכ"ט באב שירד בו ביום עצמו חזר ועלה כיון שאינו אצא להשלמה כמ"ש ותמוז דהאי שתא מליא הוי. שם ד"ה מדבר צין עד ומיהו ק' לר"י דהא מדבר קדמות היה במזרחה של א"י דכתיב ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון שהיתה במזרחה של א"י כדכתיב בעבר הירדן מזרח שמש כו'. תחילה אפרש דברי ר"י שהם תמוהין לכאורה דהיכי מוכח בהאי קרא דמדבר קדמות היה במזרחה נהי דארץ סיחון היתה במזרח דלמא מדב' קדמות היתה בדרום ושלח משם למזרח ונלע"ד שהוא ט"ס וצ"ל כדכתיב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ופסוק הוא בשופטים בפ' יפתח וכתב התם שבאו ישראל למזרח של ארץ מואב ומצאו שם ארץ סיחון ועוג ג"כ שהיא במזרח כמ"ש רש"י ז"ל בפ' מסעי ומשם שלח מלאכים כדכתיב התם אח"כ וישלח ישראל מלאכים אל סיחון כו' הרי ששלח ממזרח והיא ראיה ברורה. ומ"מ לא ידעתי מאי קשיא דלמא המדבר היה גדול והיה בדרומה של א"י בצד דרום של ארץ אדום ומואב ועקם דרכו קצת למזרח בצד מזרח של מואב ומשם שלח. גם לבי אומר לי שלא יצתה קושיא זו מפי רבינו ר"י ז"ל כ"א א' מן התלמידים כתבו על שמו שהרי פי' רש"י באלה הדברים ממדבר קדמות אע"פ שלא צוני המקום לקרוא לשלום למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל עכ"ל א"כ אין הפי' ששלח מלאכים ממדבר קדמות אלא ר"ל ששלח מלאכים ולמד הדבר ממדבר קדמות שהוא מדבר סיני ומדרש ילמדנו הוא והכי איתא התם אמר משה ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וכי יש מדבר קדמות אלא ממך למדתי כו' ד"א מדבר קדמות מן התורה שקדמה לעולם למדתי הרי מבואר כמ"ש ואיך אאמין אשר רבינו הגדול ר"י ז"ל אשר כל עולם הולכים לאורו נעלם ממנו מדרש זה ע"כ נראה שאחד מן התלמידים כתבו וק"ל:

שם ד"ה אע"פ שאין ראיה לדבר עד ק' לרשב"א כו' קושיא זו תרצוה ביומא עיין שם דף ע"ו:

ע"ב ד"ה תבלין ב' וג' שמות פ"ה כמו פלפל לבן עד אבל תימה וכי בשביל שיש להם שם א' יש להם להצטרף יותר כו' לכאורה קושיתו היא מדברי ר"ש דאמר או שני מינין משם א' אין מצטרפים משמע דס"ד דמצטרפים כיון שיש להם שם א' ומה מועיל שם א'. אבל ראיתי בפי' הר"ש ז"ל במסכת ערלה שכתב וז"ל ומ"מ מ"ט דמ"ד מצטרפים וכי השם גורם מה מועיל כיון דהם ב' מינין ומיהו ג"ז אינו קשה דכיון דטעמא משום דראוין למתק אפי' ג' מינין וג' שמות מצטרפין עכ"ל הרי שהקושיא היא על ת"ק דהתם ס"ד דמאי דקאמר או מין שלש פירושו והן שם א' דהשם גורם וק' לי קצת על פי' זה דא"כ למה כתבו התו' דלפי זה צ"ל הא דאמר ר"ש ב' שמות ומין א' משכחת לה כגון תרי גווני אהלא ולמה קשה להם מר"ש טפי מת"ק כיון דת"ק מיירי נמי בג' מינין ושם א' קשה טפי מת"ק וצ"ל דבדברי ת"ק יש לפרש הכי ולכן לא הקשו מת"ק כלום דדלמא מיירי בג' מינין וג' שמות והתימא הקשו באת"ל דמיירי ת"ק בשם א' מה מועיל השם ואי מיירי בג' שמות פשיטא דק' טפי ובע"ז דף ס"ו פירש"י ז"ל בהדיא דמיירי בג' מינין וג' שמות וכבר תירצה רבינו שמשון כמ"ש לעיל ולע"ד לא יכולתי להבין קושיא זו אפי' התו' מקשים מר"ש מאי קושיא והא בע"ז פליגי אביי ורבא דאביי אזיל בתר טעמא ורבא אזיל בתר שמא דשם א' הוי מין א' אפי' אם נשתנה טעמם ושם הביא אביי ראייה מהאי מתני' וא"כ מאי קשיא דודאי השם גורם שהן מין א' אפי' אם טעמם משונה ושמא ס"ל לתו' ז"ל דלא דמי דהתם הוי כמו מין א' דמ"מ תרוויהו הם אלא או חמירא שהם שני מיני חימוץ אלא שאין חימוצם שוה מועיל השם אבל מה שהוא חלוק לגמרי שהוא מין אחר כגון תרי גווני אהלא שאפשר שהוא ירק אחר לגמרי מהי תיתי שיהא מין אחד מחמת השם ומ"מ נלע"ד דרש"י אין מחזיק זאת לקושיא דמ"מ רבותא היא ור"ש קמ"ל הא דס"ד כיון דמצינו בכל מקום דשם עושה מין א' ס"ד ה"נ קמ"ל ואפי' לאביי דלא אזיל בתר שמא מ"מ רבותא מיהא הוי דס"ד כדרבא קמ"ל:

דף צ' ד"ה לא יפחות ממעה כסף תימא לר"י דלא יפחות מפרוטה הל"ל כי היכי דתנן בפ' בתרא דמנחות כו'. תחילה אציע לשון התלמוד דהתם דפריך אדינר זהב ואימא נסכא א"ר אליעזר דאמר מטבע:

ואימא פריטי פריטי דדהבא לא עבדי וכן פריך נמי אכסף ומשני הכי אלא דגבי פריטי משני באתרא דלא סגיא פריטי דכספא וא"כ י"ל דגבי נחושת לא מיירי התנא דאמר מטבע א"כ כוונתו אנסכא של נחושת ולא רצה התנא לשנות דאמר מטבע דומיא דאינך דאין כאן חדוש דלא יפחות מפרוטה וכי ס"ד שיתן פחות משוה פרוטה דפחות מש"פ לאו כלום ועוד:

כיון דאמר מטבע היכי ס"ד ליתן פחות מש"פ דאין מטבע בעולם פחות מש"פ ואין לומר דלשמעינן דלא צריך ליתן יותר מפרוטה דחדא דאדרבה כוונת התנא שם לאשמועינן בכולי מתני' דלא יפחות מזה לא שאין צריך להוסיף ובמטבע אין כאן חדוש כמ"ש ועוד דהוא מטבע קאמר ולא מטבעות ופשיטא דא"צ להוסיף יותר וא"כ כיון דגבי נחושת ליכא חדוש באומר מטבע שנה התנא משנתו באומר נחושת סתם דהוי נסכא במע' כסף אבל גבי זהב וכסף הוי רבותא דס"ד דכוונתו אמטבע פחותה מדינר כגון פריטי ופונדיון ואיסרין קמ"ל כיון דלא עבדי הכי או דלא סגין אין כוונתו ע"ז וא"כ מטבע הוי רבות' ולכן שנה דינו במטבע ונסכ' לא שנה דאפשר דהתם סגי בזהב וכסף בעד פרוטה כדפריך ואימא פריטי ואע"ג דאפשר דמטבע של פרוטה של כסף חשיבא מכסף בעד פרוטה מ"מ אפשר דמ"מ ס"ל לתנא דסגי ביה וא"כ אין כאן חדוש כמ"ש דפחות מש"פ ודאי לא נדב ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפי' אם אמר מטבע של נחושת אין כוונתו אפרוטה דאין דרך המתנדבים לנדב פרוטות אלא כוונתו אנחושת בעד מטבע ושיערו חכמים בעד מע' כסף ואע"ג דהתם פריך ואימא פריטי כו' פריטי דדהבא וכספא שאני דדרך לנדב משא"כ פריטי נחשת ועוד דכבר פי' התוס' במנחות ובגט פשוט דמאי דפריך ואימא פריטי לאו דוקא פריטי אלא ר"ל מטבע הפחות' מדינר כגון פונדיון ואיסרין:

פרק המצניע שם ע"ב ד"ה וכל אדם אינו חייב כו' תימא לר"י דאמאי איצטריך ליה למתני הא תנא ליה פרק כלל גדול כו' ואני אומר דאיצטריך למתני דסד"א לפרש מתני' דכלל גדול מאי דתנן אינו חייב אלא המצניעו אין הכוונה דמי שהצניעו חייב דווקא אלא ר"ל מי שרגיל להצניעו כגון עני חייב אע"פ שלא הצניעו וה"פ דמתני' כל הכשר להצניע ומצניעי' כמוהו דרוב בני אדם מצניעים כן חייב כל אדם עליו וכל שאין מצניעין רוב בני אדם כשיעור זה אינו חייב אלא המצניעו ר"ל מי שרגיל להצניע כשיעור הזה דהיינו עני ואע"פ שלא מצניע וכן פלפלו התו' פ' כלל גדול אמאי דקאמר ר"ש ולא נאמרו כו' אלא למצניעיהן אי פירושו דווקא בהצניעו או פי' למי שרגיל להצניע שיעור זה אע"פ שלא הצניעו ובאמת היא סברא חזקה דמה לי דדבר שרוב בני אדם מצניעי' כמוהו דחייב עליהן אפי' לא הצניעו ה"ה דבר זה הוי בעני כמו דבר שמצניעין לרוב בני אדם ולכן חזר ותני הכא וכל אדם אין חייב אלא כשיעורו לאתויי אפי' עני דאין לפרש המצניע דרישא שראוי לגביה להצניע וא"כ הוי וכל אדם רוב בני