מגיני שלמה פו

ישבה עליה אשתו נידה או מסיטו י"ל דרש"י מחלק דלישב עליה אורחיה הוא דהיה דרכם לישב על כלים כדאמרינן קופת שאור שיחדה לישב וכדאמרינן בגיטין גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה ועוד דמקרא מלא הוא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב ודרשינן מה שמיוחד לישיבה כו' וא"כ קאמר מי לא עסקינן דמיירי קרא מכלי כזה דכתיב' בקרא בהדיא משא"כ כלי המוסט דלאו אורחיה הוא דלמה תסיטנו בחנם ועוד דנזהרת בזה בימי נידתה למה נוקי קרא בהכי:

שם ד"ה מנין לערוגה כו' ומה שפ"ה דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה לר"י כו'. נראה לישב ע"ד שכתבו התוס' עצמן בחולין פ' אלו טריפות דף ס' ד"ה הרכיב שני דשאים שהקשו מאי קמבעיא ליה לר' חנינא ב"פ הא משנה שלמה היא דאין מביאין ירק בירק ותירצו בחד שינויא דקמבעיא ליה בשאר זרעי' שהם מדרבנן דהתור' לא אסרה כ"א קנבוס ולוף כדאיתא בהקומץ זוטא דף ט"ו וכ"כ הרשב"א ז"ל בפי' המשניות פ"ק דכלאים א"כ גם רש"י ז"ל י"ל דס"ל הכי ופי' רש"י בהקומץ דהטעם משום שאין זרען כלה ואע"פ דפי' עוד טעם אחר מפני שהן לענבים משמע דאכלאי כרם קאי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' כלאים בכאן ס"ל כפי' הראשון ועוד יש לישב כתרוץ אחר בתו' שם בחולין דלר' יאשיה קמיבעיא ליה דס"ל עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד משמע מדבריהם דר"י לא אסר כלאי זרעי' לחודייהו אא"כ עירב חרצן עמהן דהא ר' חנינא ב"פ לא קאי כ"א אכלאי זרעי' לחודייהו א"כ ס"ל דכלאי זרעי' מדאוריית' שרי וקמבעי' בהרכבה מאי ואע"ג דבקדושין דף ל"ט פירשו דכלאי זרעים לחודייהו אסירי בשני מינין והא דבעי ר"י חרצן היינו להתחייב גם משום כלאי הכרם וכן כתבו כאן והכי ס"ל להרמב"ם ז"ל הנה בחולין לא ס"ל הכי כמ"ש ונלע"ד להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בקדושין ר"נ ורב ענן הוי שקלי ואזלי באורח' חזיוה לההוא גברא דקא זרע זרעי' בהדי הדדי א"ל ניתי מר נישמתי' א"ל לא חווריתו ותו חזיוה לההוא גברא דקזרע חיטי ושערי ביני גופני א"ל ניתי מר ונישמתיה א"ל לא צהריתו לא ק"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן כו' ומשמע דהא דר"י הוי תשובה גם אמלתא קמייתא דהוי זרע זרעים בהדי הדדי דאי לאו הכי אמאי לא חוורי במלתא קמייתא:

ולעד"נ שהוא דוחק לומר דמלתא קמייתא לא חוורי משום דרב יוסף דמייתי תלמודא בתר הכי דכלאי זרעי' בח"ל שרי דלמה סתם כולי האי ולא גילה טעמא דקמייתא כמו בתרייתא והא בהא מלתא שקלי וטרי רב יוסף ואביי אי כלאי זרעים אסירי בח"ל ורב יוסף גופיה הדר ביה ושרא ופשטא דשמעתת' לע"ד מבואר כמ"ש ומה שהביאו התו' שם ראיה דלר"י כלאי זרעי' אסורי' מדאורייתא מהא דאמרינן התם ואלא הא כתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבח"ל ואי לית ליה לר"י כלאי זרעים שדך למה לי עכ"ל הנה יש לתמוה על ראיה זו דהא פי' רש"י התם דכלאי זרעים דממעט משדך היינו זרעי' שבכלאי הכרם אלא משום דאפקיה בלשון זריעה כתיב שדך עכ"ל וכן הסכימו התו' שם בד"ה ההוא למעוטי כו' וא"כ מאי ראיה משם ונהי דבכאן י"ל דלא ס"ל להאי פירושא מ"מ התם שפי' בהדיא הכי איך הקשו תוך כדי דבור מהא וא"כ בחולין פריך לרבנן דר"י דס"ל דכלאי זרעים אסירי אבל משנת ר"ע דכאן י"ל דס"ל כר"י גם נוכל לומר דלעולם להרכבת אילן קרי כלאי זרעים ומ"ש התו' דאין נראה לומר כן כו' הנה לפי' רש"י בקדושין אשר הסכימו עמו התו' דלכלאי הכרם קרי שדך משום דאפקי' בלשון זריעה א"כ אינו רחוק לפרש כלאי זרעים על הרכבת אילן מהאי טעמא ויש כדמות ראיה לזה דהא שקיל וטרי התם דכלאי זרעים לתסרו ומסיק איתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כו' מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדך כו' והאי קרא מוקמינן בקדושין ובסנהדרין פ' ארבע מיתות בהרכבת האילן א"ב דהתם נמי אהא קאי:

דף פ"ה סוף דברי התו' בפי' ר"ת ז"ל כתבו ומה שפי' רש"י והא איכא מקום קרנות ויכול להמשיך עד אלא טפח לא דק כו'. לעד"נ דכוונת רש"י ז"ל להמשיך כ"א וא' טפח דה"ל אלכסון של ב' טפחים על ב"ט דה"ל ב"ט וד' חומשין דאינו חסר אלא חומש ובההוא פורת' לא דק ודבר זה מבואר בלשונו שהרי כתב ויכול להמשיך של זו לצפון ושל זו לדרום נמצא שממשיך בשתי הערוגות ואח"כ כתב ואין צריך להמשיכו אלא טפח קאי אהמשכה של כ"א וא' נ"ל וק"ל:

דף פ"ח ד"ה מה פטיש הקשה ר"ש כו' ובקונטרס פי' מה הפטיש מתחלק הסלע ע"י ואינו מיושב כו'. ולעד"נ שיש לו דמיון דפיו של הקב"ה המדבר הוא המחלק הדבור לע' לשונות מה שאין כל בריה יכול לעשות וכן הוא פי' הפסוק הלא כה דברי כאש ר"ל אחרי שהוא דברי שאני המדבר לכן הוא כאש ואחרי שהוא דברי ואני הוא. המחתך האותיות וכח הדיבור לכן הוא כפטיש המפוצץ הסלע כך אני מחתך הדבור לכמה חלקים יען כי הוא דברי ואני הוא המוציא כלי הדבור למעשהו וזהו לישנא דר"י כל דבור שיצא מפי הקב"ה נחלק כו' ויש לדבר זה יסוד בחכמת האמת למבין. וק"ל:

דף פ"ט ד"ה לסוף מ' יום אני בא פ"ה דאותו יום שעלה אינו מן המנין ואינו נראה לריב"ם דבהדיא משמע ביומא דהוא מן המנין כו'. ונראה לע"ד דאין כוונת רש"י ז"ל דאינו מן המנין כלל אלא כוונתו דאינו נחשב ליום שלם כמו שאר ימים אלא קצת שעות חשבו ממנו היה צריך השלמה ומה שנחסר מיום ראשון הוצרך השלמה מיום אחרון שיהיה יום שלם ולכן נחית בי"ז בתמוז ולא בט"ז דהאי יומא בתרא השלים ליומא קמא וכן כתב בהדיא ביומא וז"ל וכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה נתעכב לירד בתוך י"ז בתמוז שהוא מ' שלמין עכ"ל הרי שהוא כמ"ש אלא שכוונתו שאינו מן המנין להחשב ליום שלם כדק"ל בכל התורה מקצת היום ככולו אלא אינו מן המנין להיות יום שלם אלא מקצת שעות נחשבו ממנו ובהצטרפם לקצת שעות מן האחרון נעשו יום ביחד וא"כ מאי דקאמר ביומא מלי מ' יום ע"כ לאו דווקא הוא דהא לא נחית עד י"ז בתמוז והיה צריך השלמה אלא הכוונה שגם יום ראשון הוא שייך למנין ובלעדו לא ימלא החשבון:

. והקושיא שנייה לא הבנתי כלל דהא תמוז דהאי שתא מלויא מליה כדאיתא בתענית פ' בתרא ונמצא שירד בכ"ח באב ובכ"ט עלה וירד בי"ה וא"כ אפי' אי דברי רש"י ז"ל כפשטן דיום עליה אינו מן המנין כ"א יום הירידה א"ש ואצ"ל לפירושי דיום עליה הוי ג"כ קצת מן המנין כמ"ש ומה שנחסר מיום י"ח נשלם בכ"ח ומה שנחסר בכ"ט נשלם בי"ה וגם לדברי התוס' צ"ל כן דאף דיום העליה מן המנין מ"מ הרי כל פעם לא ירד כ"א ביום שלאחר השלמה כמו בעליה ראשונה שעלה בז' בסיון ונשלמו מ' יום בי"ו בתמוז ואפ"ה לא ירד כ"א בי"ז בתמוז ונמצא אי תמוז לא היה מלא היכי משכחת בי"ה שהרי בי"ח עלה ונשלמו בכ"ח והוא לא ירד כ"א ביום שלאחריו שהוא כ"ט ונמצא שעלה בפעם ג' ביום ל' ונשלמו בי"ה וא"כ לא ירד כ"א אחר י"ה אלא ע"כ כמ"ש וכ"ת דלדברי התו' חזר ועלה ביום כ"ט עצמו א"כ גם לדברי רש"י נאמר כן ואפשר לחלק דלדברי רש"י דהוי יום הירידה מן המנין לפי מה דהתו' מפרשי' דבריו ליכא למימר דעלה באותו יום דא"כ ליכא מ' יום לעליה ראשונה דיום זה שייך למנין עליה ראשונה אבל לדברי התו' לא הוי האי יומא כ"א להשלים קצת שעות מיום העליה שייך למימר דעלה באותו יום ומ"מ דברי רש"י נתקנו במאי דכתבתי וכבר כתב זה החכם הרא"ם ז"ל פ' כי תשא וע"כ פירושו דברי רש"י פשיטא דא"ש כללו של דבר נ"ל דגם רש"י ז"ל נתכווין לדעת התוס' ומ"ש דאינו מן המנין ר"ל במנין ימים להיות