מגיני שלמה פ

ב"ש ה"ק מה טעם מצטרפין הא אין דרך לחברן שיהיו ראוין למדרס ואם חברן א' בטלה דעתו אצל כל אדם וקאמר כיון דדרך העולם לחברן למושב ע"ג החמור מטמא מדרס נמי אם חברן מיהו זה יש ליישב דר"י מקשה דע"כ לפי' רש"י ראוין כלם להצטרף למושב דהא קתני התם המקציע מכלם פי' מכל המינין השנויין במשנה וכיון דלענין מושב טמאין כל המינין א"כ התנא ששנה הסדר ע"כ תנא משום דלענין מדרס לא חזי לאצטרופי כ"א כסדר זה וכיון דלענין מדרס חזו כסדר זה מה צריך להביא ראיה כו':

ומ"מ נלע"ד ליישב ע"ד מה שכתבו התו' בסוכה דף י"ז ד"ה ותני עלה דנקט דווק' כסדר לפי ששיעורן קרובין זה לזה אבל בגד דשיעורין רחוקים אין מצטרפין א"כ נוכל לומר דאין ראוין להצטרף אפי' כסדר הזה ואין מצטרפין רק משום טעם דראוין למושב ואפ"ה דראוין כלם למושב משום הכי אין מצטרפין כ"א בשיעורין הקרובים ולא הרחוקים. וראיתי בדברי החכם מהרש"ל ז"ל שהגיה אי לא חזי לאצטרופי מושב נמי לא יטמאו דדווק' נקט כו' ולא הבנתי כלל הג"ה זו דמה ענין מושב דר"ש למדרס דת"ק דמושב דקאמר ר"ש היינו לעלות ע"ג חמור כמפורש בסוכה דשם אין מקפידין בב' מינין וכוונת ר"ש כיון דאשכחן מושב שראוין להצטרף כגון טלאי של חמור מטמאין בכל מדרס אף אם יחדו למדרס כזה שאין דרך בני אדם לצרפן והמצרפן בטלה דעתו אפ"ה כיון דאשכחן מושב שדרך לצרפן טמא בכל מדרס. וכן צריך לתרץ מאי דקשי' לי הא בסוף מעילה אמרינן המקציע מכולן כו' למשכב שלשה ולמושב טפח א"כ לפי' רש"י דמכולן ר"ל ביחד א"כ משמע דגם למשכב ראוין לצרפן וא"כ איזה מדרס נשאר בזב דלא מצרפינן כולן דהא משכב ומושב היינו מדרס הזב אלא ע"כ צ"ל דלמשכב דהתם היינו שעשאו טלאי לכר או לכסת כמ"ש רש"י שם דשם דרך הוא לצרפן ומתני' לא מיירי בטלאי אלא שהן עצמן מיוחדין לשום מדרס ושם אין דרך לצרפן וזולת זה לא ידעתי איך אפשר ליישב אפילו לפי' ריב"א ז"ל דמכולן ר"ל מאיזה מהן מ"מ איך קאמר התם דאם קיצע אפי' מעור או מפץ שיעורו כו' והאי עור שיעורו ה' ומפץ ו' אלא ע"כ כדפיר' דהתם ביחדו לטלאי וכמ"ש התוס' לקמן. והשם יודע כי אחרי כותבי מצאתי שכתבו התו' כן בסוכה ד"ה כדתנן וא"כ לא ידעתי שום קושי' דלעולם אין ראוין לצרפן כ"א לטלאי ר"ל שאין דרך העולם לצרפן ואינן טמאים אלא משום צירוף דטלאי ואפ"ה אין מצטרפין כ"א השיעורין הקרובים:

פרק המוציא דף עז ד"ה ועוד מים בכד כו' עד אבל קשה לר"י לפ"ה דאי כזית יבש לא חזי לישיבה כו' ואני אומר דיש לחלק דיין שנקרש יכול לחזור לקדמותו כשיפשר קרישתו ויחזור ויהיה רביעית כמ"ש רש"י בהדי' ד"ה על כזית שכזית היבש כשנימוח הוי רביעית א"כ יש בו רביעית עתה משא"כ גרוגרת שצמקה א"א להחזירה לקדמות' אא"כ תתפח ואז פנים חדשות באו לכאן ועתה בצימוק אין בה גרוגרת. והשת' נוכל לישב גם קושית רבינו אפרים ז"ל שהקשה ריש פרקין ד"ה חלב כדי גמיעה ולקמן אמרינן כגרוגרת כיון דהגרוגרת דלקמן מיירי ביבש כמ"ש התו' א"כ נוכל לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא דבכדי גמיעה כשיקרוש יעמיד על גרוגרת ונלע"ד דמה שלא תירץ ר"י ז"ל לעיל כן אלא כתב דכדי גמיעה לא הוי פחות מגרוגרת ביבש הוא מחמת קושי' זו שהקשה בדבור זה דלמה יהיה חשוב מטעם שהיה בו בתחילה ולפירש"י ז"ל א"ש לע"ד וק"ל:

דף עח ד"ה אטו מצניע לאו מוציא הוא פ"ה דהוי מ"ל כו' וקשה דמנ"ל דאתי כרשב"א אדרבה כרשב"ג אתי ונלע"ד לתרץ א' א' דמה שהקשו דלמא כרשב"ג אתי דא"א לומר כן דהא ע"כ מאי דקאמר בבריית' ומודים חכמים לר"ש היינו רשב"ג ורשב"א דאע"ג דגבי דם פליגי אדר"ש וס"ל דמוציא לח בעי רביעית גבי שופכין מודו דבעי רביעית דליכא למימר דחכמים היינו ת"ק דבריית' דפ"ק אפי' גבי דם ס"ל רביעית ואדרבה משמע דת"ק מיקל יותר מר"ש וס"ל דאפי' דמצניע בעי רביעית בדם דאל"כ ר"ש היינו ת"ק אלא ע"כ חכמים היינו רשב"ג ורשב"א דרשב"ג לחוד לא שייך לקרותו חכמים דאע"ג דמצינו בכמה דוכתי דקורא ליחידאה חכמים כדאמרינן מאן חכמים פלוני הכא דקתני בתחילה רשב"ג ואח"כ חכמים א"א לומר כן דגם בריש' ה"ל לקרותו בלשון חכמים וא"כ ע"כ האי דר"א קאי גם ארשב"א דאל"כ איך קאמר ומודים מכלל דפליג רשב"א והיכן פליג דלמא גם הוא אמצניע קאי כר"ש ואע"ג דע"כ פליג דאל"כ ר"ש היינו רשב"א מ"מ לא שייך למתני כיון שדברי רשב"א סתומין ואין מפורשין אלא דילפינן מדיוקא דר"ש ועוד למה ליה לאביי לדחוקי כיון דאי קאי גם ארשב"א מיישבא בריית' שפיר טפי כמ"ש ואין כוונת אביי דקאי דוק' ארשב"א אלא אביי מפרש לתרץ קושית המקשן דבמוציא ר"ל בדבר שאין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו ולרשב"א מיירי אפי' באחר ואי ס"ל לרשב"ג ג"כ כרשב"א בהא מיירי גם לדידיה אפי' באחר ואי לא ס"ל מיירי לדידיה במצניע גופיה דאין כוונת הבריית' מאי דקאמר במצניע אלא לומר דבדבר שיש לילך אחר מחשבת המצניע חייב בכל שהוא לכ"א כדאית ליה דלא נחית עתה התנא דבריית' למחלוקת זה ומה שהקשו עוד דאמאי דנקט בתלמוד כו' אפי' אתי מעלמא נמי:

נלע"ד ליישב דקשי' ליה לאביי דלמה נקטיה תנא בהאי לישנ' דאיכ' למיטעי ביה כדטעה המקשן ולמה לא נקט מלת' בהדי' בד"א שלא הצניעו אבל הצניעו כו' ולכן משני דמיירי בתלמוד כו' וסד"א דכה"ג חייב אפי' שלא הצניעו כיון דחשיבא ליה הוצאה זו טובא למלאות רצון רבו לפנות המקום ועוד דבעי לסעוד' דכה"ג פריך לקמן ריש פ' המצניע ולתני המוציא לזרע כו'. ופירש"י ז"ל לתני המוציא זרע כל שהוא חייב ואע"ג דלא אצנעי' מעיקר' להכי דהא דבעינן שיעור' היינו טעמ' כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימ' אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדי' גלי דעתיה דטרח ואחשיב עכ"ל א"כ ה"ה בכאן כיון דחשיב' ליה לתלמוד הוצאה זו לקיים דברי רבו דאיכא אימתא דמריה עליה וצריך לפנות הכל אימ' ודאי טרח אפי' בכל שהוא ואפילו בלא הצנעה ליחייב קמ"ל ולכן נקט האי לישנ' במוציא ר"ל בדבר שאין לך לילך אלא אחר הוצאתו וכן במצניע בדבר שיש לך לילך אחר הצנע' לאשמועינן רבות' דלעולם בסתם הוצאה ר"ל שלא הוציאו בהדי' לשום דבר כגון הא דריש המצניע אלא הוציאו סתם דבהכי מיירי כולי פרקין כמ"ש לעיל בשם רש"י אי ליכא הצנע' בעינן דבר חשוב ואי איכא הצנעה אפי' בכ"ש ולכן קאמר במוציא ר"ל דליכא הצנעה לאשמועינן דלעולם בסתם הוצאה אזלינן בתר הוצאה ולא הוי כמצניע אפי' במידי דס"ד דהוי כמצניע מעיקר' כיון דחשיבא ליה קמ"ל דלא הוי כמצניע אלא כשאר מוצי' סתם ומיירי בתלמיד ואפ"ה קרי ליה מוצי' ומלת' אגב אורחיה קמ"ל ובהא מיושב מאי דקשה קצת כי למה נקט אביי לשנויי איפכ' מבריית' דבריית' קתני דמצניע כ"ש חייב משמע דקמ"ל דמצניע חמור וחייב בכ"ש ואביי נקט איפכ' דבר שאינו חשוב אי אצנעיה חייב ואי לא לא משמע דקמ"ל איפכ' דבכ"ש בעינן הצנעה דווק' ואי לאו פטור ולפי דרכינו א"ש דאביי מתרץ לישנ' דתנא דקמ"ל אגב אורחיה דאפי' בתלמיד איכא מוציא דמצניע ולא אמרינן דהתם לעולם מצניע כמ"ש:

שם ע"ב ד"ה רבב פ"ה שמן או שומן וע"כ אינו שמן דשמן נתנו חכמים שיעור אחר במתני' עכ"ל וכדי שלא נשוייה לרש"י ז"ל טועה בדבר משנה נלע"ד לישבו ע"ד דתני' לקמן דף פ' גבי כחול אם לרפואה כדי לכחול עין א' ואם לקשט בב' עינים ופי' ר"י ז"ל לקמן אם