מגיני שלמה פא

לרפואה שאותו כחול ראוי לרפואה עין א' עוד פי' אם לרפואה שבאותו מקום עושין אותו לרפואה ואם לקשט שבאותו מקום אין רגילין לעשות ממנו רפואה כ"א קישוט כו' א"כ גם גבי שמן י"ל ב' הפירושים דיש שמן שהוא ראוי לסיכה ולאכילה והלכו בו להחמיר שהוא סיכה דשיעורו קטן ויש שמן שאינו ראוי לסיכה מחמת חשיבתו וכיוצא אז הלכו בו אחר שיעור אכילה ואצ"ל לפי' האחרון דר"י א"ש דבמקום שמצוי שמן הרבה ואז הוי סיכ' ואכילה שכיח' ושכיח' הלכו בתר דשכיח' לחומר' ואם אין שמן כ"כ שכיח הלכו אחר האכילה ואע"ג דבמתני' לא נזכר שום חילוק מ"מ הא כתבו התו' עצמן לקמן גבי כחול דאי לאו רב הונא הוי מוקמינן מתני' לרפואה א"כ שמעינן דאפשר לאוקמ' מתני' בחד' גוונ' וכן לעיל אוקמי' אביי למתני' בגלילא דווקא גם מזה יש ראיה קצת לפי' זה דכיון דמתני' מיירי גבי מים בגלילא לאביי ולעי' כתבו ס"פ כירה מצוי אצלם שמן הרבה א"כ י"ל דגם גבי שמן מיירי בגלילא:

ואין להקשות מי דחקו לרש"י לכל זה מה דאתמר בגמר' בהדי' אתמר אבל מה דלא איתמר בהדי' לא נדחוק בחנם י"ל דרש"י ס"ל דרבב בכל מקום הוא שם כולל כמה דברים כמו שכתב רש"י ספ"ק דמכלתין רבב שומן ושעוה וכל דבר הניתך וכן לקמן דף קי"ד רבב שומן וחלב א"כ רבב הוי שם כולל דבר הניתך לא שיקר' דבר א' לבדו רבב וא"כ הכא ע"כ אינו שומן לבד דא"כ הוי תני שומן או אליה דרבב פירושו עוד כמה דברי' הניתוכים ושעוה וחלב א"א לפרשו דאין סכין בהן תחת איספגנין זה מחמ' איסורו וזה אינו ראוי לכך א"כ ע"כ פירושו שומן או שמן וא"כ קאמר התנ' דדבר הנתך ר"ל וראוי לאכילה שיעורו כדי לסוך איספגנין וממילא ידעינן דמיירי בראוי לאכילה מדיהיב שיעוריה באכילה וק"ל:

דף ע"ט ד"ה ת"ק סבר כותבין שובר ומיירי שכבר יש לו שובר ומתוך פ"ה שעדיין לא נכתב השובר וק' כו'. נלע"ד אף דמשמע מדברי רש"י ז"ל שעדיין לא נתן השובר ללוה מ"מ לא מוכח מדבריו דלא נכתב עדיין דאדרבה לפום ריהטא משמע לישנא דיש למלוה שובר מוכן דהרי כתב וא"נ לא מהדר ליה לא איכפ' ליה ללוה דמלוה כתב ללוה שובר עילויה ולישנא דכתב משמע שכבר כתב מדלא אמר יכתוב ואפשר דקושית התו' ז"ל דמ"מ צריך הש"ח למלוה כדי שישאר השובר אצלו לצור ע"פ צלוחיתו אבל לפי' התו' מיירי דכבר נתן השובר ללוה ומ"מ ק"ק דגם לפי' התו' לכאורה נראה אף כי נתן לו השובר מ"מ אם מחזיר ללוה השטר מחויב הלוה להחזיר השובר וא"כ צריך לו הש"ח כדי שיוחזר לידו השובר ואפשר דמשום הכי לא טרח המלוה להצניע הש"ח כדי לחזור ולהשיג השובר ע"פ צלוחיתו ורש"י סובר לע"ד דהשובר אינו ראוי אפי' לצור ע"פ צלוחיתו קטנה של פלייטון דאינו כ"א דבר מועט שטר פלוני שזמנו יום פלוני פרוע הוא משא"כ בצריך לכתוב בו הרבה ייפוי שטר. ואפשר עוד דלשיטת רש"י אף אם אין לו שובר מוכן מ"מ לענין שבת מידי דחשיב בעינן כדאית' ריש פרקין ושובר דבר מועט הוא והמלוה כותבו בעצמו ואפי' אם לא יוכל לכתבו וצריך ספר' מ"מ שכרו מעט ולא חשיב כלל שיצניע המלוה הש"ח משום זה וק"ל:

שם ד"ה חזי דגברא דפרע אנא כרב אשי תני' בתוספתא דמכלתין ולשאר אמוראי ק' לע"ד לא ידעתי מאי קשיא דהא פי' רש"י ז"ל דלרב אשי קאי בריית' דהכ' כשהוציאו לוה וא"כ מיושב שפיר דודאי כולהו אמוראי מודו לר"א דבהוציאו לוה חייב מטעמא דרב אשי מיהו בבריית' דהכ' נאדו כולהו מפירוק' דר"א דלא בעי לאוקמ' לה בלוה מדקתני עד שלא פרעו חייב והא ע"כ אמלוה קאי דקודם שפרעו מאי בעי גבי לוה ועוד מאי צריך לו קודם שפרעו אדרבה טוב לו שיקרענו וא"כ גם משפרעו אמלוה קאי דלישנא דבריית' השפע דקאי הכל אחד גברא וד"א משני דאתרי גברי קאי דעד שלא פרעו דאז השט' אצל מלוה חייב משפרעו דאז השטר אצל הלוה פטור ושאר אמוראי לא ניחא להו לפרש הכי אבל בריית' דתוספת' קאי לכ"ע אלוה כדקתני שהוא משמרו לבע"ח משמע שהמוצי' אינו בע"ח וזה אמת ויציב בעיני בלא ספק ודוק:

שם ד"ה כדי לכתוב כו' ובחנם פ"ה דשיעור גט קטן מכולם כו'. נלע"ד דרש"י ז"ל דחקו דאם שעור גט נפיש ה"ל לעולא למנקט כסדר השיעורין הקטן קטן קודם ואח"כ הגדול ממנו ואח"כ הגדול שבכולם ומיהו התו' לא נהירא להו האי פירוש' דעול' סדר העורות נקט דברישא הוא מצה ואח"כ חיפה ואח"כ דיפתר' ומ"מ נ"ל לקיים פי' רש"י משום דקשיא לי' דמאי משני התם בבישולא דלא חזי לעיבוד א"כ התינח מצה דלא הוי שיעוריה כחיפה משום דלא חזי לעיבוד אבל חיפה קשי' דלהוי שיעוריה כדיפתר' דאם שאינו מעובד כלל שיעוריה כמעובד חיפה שהו' מעובד קצת עאכ"ו שיהא שיעורו כמעובד לגמרי והתם לא שייך שינויי' דתלמוד' דהא קאמר חיפה שיעורו כדתנן עור כו' ומתני' במעובד איירי כדמשמע לעי' בהדיא ובישולא לא חזי אבל לפי' רש"י א"ש דגט הוא שיעור קטן לגמרי וא"כ י"ל כדמשני לעיל דאין אדם טורח כו' ה"נ אין אדם טורח לעבד עור לגמרי עבור שיעור קטן כזה אבל מקמיע פריך שפיר דהא משני לעיל דאדם טורח לעבד עור עבור קמיע כדפי' רש"י ד"ה שאין אדם טורח כו' גם מיושב למה לא שיערו גם בדיפתר' כדי לכתוב פרשה קטנה כמו בקלף דאע"ג דדיפתר' לא חזי לכך מ"מ להוי כעור שאינו מעובד דשיעורו כמעובד כמ"ש לעי' דלכאורה שיעורו דגט לפי' התו' גדול מפרשה קטנה אבל לפי' רש"י א"ש דלא אמרו הדבר לקול' כ"א לחומר' שאפי' בשאינו מעובד הוי שיעורו קטן כמו במעובד לא שנאמר שיהא שיעור גדול כמו הת' כיון דחזי לשיעור קטן שהוא שיעור גט לפי' רש"י כדאמרינן לעי' גבי מוציא פי פרה לגמל דהא חזי לפרה וכדכתבו התו' ריש פרקי' וכמ"ש בדבור שאחר זה בע"ה:

שם ד"ה וקתני מיהת כדי לצור ואמר אביי ק' לר"י דלא ה"ל לאתויי מלת' דאביי הכ' לעד"נ לישב במה שכתבתי בדבור שלפני זה דבלא אביי ל"ק מידי דדלמ' שיעור דמשקל קטן מקמיע ומיירי עול' במוציאו לכך כמו שפי' התו' ריש פרקי' בחלב דמיירי במפרש בהדי' לשתייה ה"נ מיירי במפרש בהדי' שמוציאו לכך וחיפה ודיפתרא אפי' אי מפרש בהדיא שמוציאו לכך לא מחייב בהאי שיעור' דלא חזיין לכך ולכן הביא מלת' דאביי שהוא ריבע' דריבע' דפומבדית' ושיעור זה היה ידוע לבעלי תלמוד שהוא שיעור גדול מקמיע וא"כ ליכ' דמפרש לכך דמ"מ כיון דאמרת דשאינו מעובד הוי כמעובד בשיעור קטן א"כ אפי' מפרש שמוציאו לשיעור גדול הימנו מחייב בשיעור קטן כמ"ש לעי' כיון דחזי לשיעור קטן ואע"ג דאינו מעובד הוי כמעובד ומקרי חזי לכך ובהא מיושב ג"כ, מ"ש התו' לקמן ע"ב ד"ה והא מדקתני סיפ' הוי מצי למפרך בריית' גופ' ריש' אסיפ' ומשמע דאמתני' מהדר לפרוכי ובמאי שכתבנו א"ש גם הא דבריית' איכ' לשנויי דסתם קלף למזוזה קאי דהיינו כיון שהוא חשוב אין מצניעין להשתמש כ"א בדבר חשוב דהיינו מזוזה שהיא שתי פרשיות והא דקתני שיעור תפילין בקלף במפרש בהדיא שמוציאו לכך ולכן פריך ממתניתין דמתני' לא מיירי במפרש דהא דומיא דאינך קתני כמו עור ואינך דסתמייהו להכי דהא לית להו שיעור' אחרינ' ועוד דבמפרש אפשר דמחייב אפי' בקשר מוכסין כיון דחזי לכך דהא דלא משערינן בקש' מוכסין דאיידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה ק"מ כמ"ש רש"י והתו' לעיל אבל אי מפרש בהדי' פשיט' דחייב משא"כ בריית' אפשר דלא תני בה קשר מוכסין ולא מיירי בריית' מינה ותני מידי דאורחיה לפרושי להכי ולכן בריית' ל"ק מידי אהדדי אבל מכח מתני' קשי' כיון דתני קשר מוכסין גבי נייר אי ס"ד דאיירי במפרש בהדי' ה"ל למתני גם גבי קלף קשר מכסין במפרש: