מגיני שלמה עט

קאמר והתם לר"י. דזה אינו דהא גם ר"ש מודה התם דבה לר"א פרט למתעסק דהיתרא אתי כיון דר"א לית ליה דשמואל א"כ מתעסק דאיסורא במין א' חייב וקרא למתעסק דהיתרא אתי וגם לעיל פי' רש"י בנתכוין להגביה דפטור מטעם בה אלא ע"כ כדכתבתי ודוק:

שם ד"ה טפי ניחא ליה כו' ורש"י פי' דהא דמודה ר"ש היינו דלא איכפת ליה וליתא דהא מזרד זרדין כו' תחילה אומר דנלע"ד להביא ראיה לדברי רש"י ז"ל מהא דאמרינן לקמן ס"פ שמונה שרצים ופ"ק דכתובות בהא מסוכרא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא דבההיא אפי' ר"ש מודה דפסיק רישיה הוא והתם לא ניחא ליה דתסחוט כיון שהנסחט אזיל לאיבוד וכמ"ש ר"ת ז"ל בפ"ק דכתובות דף ו' ד"ה הני מסוכרא כו' ואפ"ה משני דמודה ר"ש בה ואע"ג דלדברי ר"י ז"ל פ"ק דכתובות יש לישב דאע"ג דר"ש לא מודה במלתא דלא ניחא ליה היינו דליכא חיוב חטאת אבל מ"מ איסורא דרבנן איכא וא"כ משני שפיר דמודה ר"ש דאיסורא איכא מ"מ רש"י לא ס"ל דמשמע לישנא דקמשני בההיא אפי' ר"ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש כו' משמע דמודה בהא כמו בפסיק רישיה דמימרא דאביי ורבא דמיירי לענין חיוב חטאת כדמייתי בשמעתין א"כ משמע דגם בהא דמסוכרא איכא חיוב חטאת בשבת או משום סחיטה כפי' רש"י או משום מפרק ובפי' רש"י נראה לחלק בין לא איכפת ליה דהכא ולא איכפת דהבונה דכיון דפסיק רישיה לר"ש הוי טעמיה כיון דא"א בלאו הכי הוי כמכוין דמסתמא דעתיה עלויה זהו דווקא במלתא דידיה דהתם כיון דלא איכפת ליה הוי כמכוין כיון דלא סגי בלאו הכי ויהיה עכ"פ ולא איכפת ליה מסתמא ודעתיה עלויה משא"כ בארעיה דחבריה לא אמרינן דהוי כמכוין כיון שאינו שלו לא אמרינן דמסתמא דעתיה עלויה ומיהו קשה לי ההוא סוגי' דכריתות דס"פ ספק אכל דפליגי תנאי בנתכוין לכבות עליונות והובערו תחתונות מאיליהן דמ"ד חייב כר"י ומ"ד פטור כר"ש והתם פסיק רישיה הוא כמ"ש לעיל וא"כ ק' ממ"נ במאי קא מיירי אי איכפת ליה שהובערו התחתונות הא כתבתי לעיל דגם ר"י מודה באיכפת ליה דפטור ואי לא איכפת ליה הא גם ר"ש מודה דחייב לשיטת רש"י בכאן ולתירוצו האחרון דלעיל א"ש דלא צריכנן למימר דמודה ר"י באכפת אלא לעולם לדידיה חייב אפילו באיכפת:

ע"ב ד"ה לאפוקי עצי אשירה וקשה לרשב"א הא דקאמר הכא מ"ד דם נידה כ"ש ע"א מנ"ל דלמ' סבר כר"י כו' ואני בעניי לא ידעתי מאי קשי' דלמ"ד דם נידה אי ס"ד דווקא דם נידה ממעט א"כ עצי אשרה הוי בכלל כל הכשר להצניע א"כ קשי' איפכא מנ"ל לאוקמא לסתם מתני' כיחידא' ועוד דקשי' סתמא אסתמא דהכא סתם תנא כר"י ולקמן ס"פ ר"ע סתם דלא כר"י דמדמפליג ר"י מכלל דת"ק סבר לא א"כ גם זה סתם הוא אע"ג דמחלוקת ר"י בצדו כדאמרינן ריש פרק קמא דביצה וכבר הקשו התו' שם בפרק החולץ אמרינן דסתם דכה"ג סתם ואח"כ מחלוקת הוא ותירצו דמ"מ הוי כרבים נגד יחיד וא"כ קשי' דהכא סתם כר"י ולקמן שנאה בלשון רבים ולא נראה לי לחלק דהתם שנה במלת' דת"ק בהדי' דלא כר"י ואח"כ פליג ר"י זהו מקרי סתם אבל לקמן בפ' ר"ע דלא שנה במלת' דת"ק דמשמשי ע"ז פטור אלא דשמעינן לה מדפליג ר"י איכא למימר דאין זה סתמ' דאין נראה לחלק כלל דמ"מ מדפליג ר"י מכלל דרמיזא במלת' דת"ק דפטור דאל"כ אין מחלוקת שלו שייך לשם אלא ע"כ מדקאמר מקק סופרים כו' מצניעין אותן לגונזן שהוא דבר קדושה מכלל דדבר גניזה שאינו קדוש לא וא"כ ה"ל סתם כת"ק:

ולפי דעתי פשוט הוא דת"ק הוא רבי' ולא ס"ל כר"י וא"כ מנ"ל לרב לאוקמ' לסתמ' דהכא דלא כרבי' דאפי' נאמר דר"פ ס"ל דהלכת' כר"י מסברת עצמו ולכן אוקמ' לסתמא אליבא דהלכת' מ"מ הא בלאו הכי לא אתי סתמא דלקמן כר"י כיון דתני לה לקמן לדר"י כיחיד במקום רבים פשיט' דס"ל למתני' דהלכת' כרבים וא"כ ע"כ מתני' שלא אליבא דהלכת' ומה לי חדא סתמ' או תרי סתמי דגם זה הוי כסתמא כיון דתני לה בריש' הכי ובזה מיושב ג"כ דאין להקשות דלמ' ר"פ ה"ק דמתני' ממעט דם נדה אבל עצי אשירה מחלוקת דר"י וחכמים היא ולא סתם לן תנא כחד מינייהו, ובהא ליכא להקשות מנ"ל לר"פ דאדרב' ר"פ ס"ל אי ממעט התנא עצי אשירה א"כ סתם לן כרבנן ולקמן תנא מחלוקת אע"ג דרבים נינהו מ"מ מחלוקת דרבים ויחיד אחר סתם נמי מחלוקת וא"כ סתם הוא כמ"ש רש"י ז"ל בנידה דף ל' ד"ה וכי תימא וכן התו' ז"ל ולכן אוקמה בדם נידה אבל עצי אשירה לא מיעט התנא כאן ותני לה במחלוקת לקמן ולעולם ר"פ לא ס"ל כר"י רק דמוקי התנא דלא תקשי דידיה אדידיה דאין לנו לומר שסתם ר' קודם ואח"כ חזר בו וכמ"ש התוספות לקמן דף פ"ה ד"ה והאמר ר"י ובמה שכתבתי א"ש דע"כ מתני' דלקמן ע"כ ס"ל דלא כר"י כיון דתני לה בלשון רבים ויחיד מסתמ' הלכה כרבים וע"כ לא מחלק בהחולץ בין סתמא כפשטה לסתמא כי האי אלא דלא תקשי לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה והתם לא פסיק כסתמא וקאמר דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה לחודה אבל סתמא כי האי דאינו אלא כרבים ויחיד ס"ל לר"י דלפעמים הלכה כיחיד אבל התנא עצמו פשיט' דס"ל דהלכה כרבים כיחיד ורבים אלא דהאמוראים פוסקים לפעמים כיחיד ומ"מ התנא דתני לה כרבים צ"ל כרבים דאלת"ה אם כן הדרא קשי' לדוכת' מה שהקשו התו' דריש פ"ק דביצה אמרינן דכה"ג נמי סתמא הוא ובהחולץ אמרינן דלאו סתמ' הוא ומה תרצו דהוי כרבים במקום יחיד מ"מ בהחולץ נמי נימא הכי אלא ע"כ כמ"ש דבביצה אמרינן על התנא עצמו דהתנא מדתני לה הכי הוי כרבים במקום יחיד וא"כ ס"ל לתנא דהלכה כרבים אבל בהחולץ אמרינן לר"י דאע"ג דהתנא ס"ל כרבים מ"מ ר"י לא פסק כהתנא אלא כסתמא לחודא לא במאי דתני התנא כרבים ויחיד ופשוט הוא וכן רש"י בנידה שהבאתי נמי מקשי כה"ג מאי דקאמר דאתי התנא למסתמא כר"י דרבים ויחיד קתני בהדי' בסיפא אלא דתני הרישא דלהוי סתמא ממש דיש חלוק ביניהם דבסתמא הלכת' כסתמא אבל ברבים ויחיד פעמים אין הלכה כהתנא וע"ז הקשה רש"י דז"א דלאו סתמא הוא אלא מחלוקת ואח"כ סתם ע"ש אבל לעולם התנא עצמו ס"ל כרבים מדתני לה הכי וכדאמרינן בכמה דוכתי מדקתני לה בלשון חכמים בביצה פ' אין צדין ובכמה דוכתי וא"כ לא עשה ר"פ כלום דמ"מ כיון דהתנא ס"ל דלא כר"י א"כ מאי דוחקיה לאוקמ' לרישא בדם נידה כיון דבזה לא אמרינן דחזר בו רבו דהא גם לקמן תני לה בלשון חכמים וס"ל דהלכת' כן א"כ גם ריש' נוקמ' כרבנן:

ועוד נ"ל דאפילו נאמר דהיכא דאיכא מחלוקת דרבים ויחיד וסתם ר' כרבים תחלה ואח"כ שנה המחלוקת אפשר דר' גופיה לא ס"ל דהלכת' ודאי כרבים אלא הוי כשאר מחלוקת ואפשר דהלכה כיחיד מדשנה ר' המחלוקת אח"כ ולא שבקי' לסתמי' כפשטיה ש"מ דלא ס"ל לר' דהלכת' כרבים משא"כ הכא דלא חזינן אי רבים פליגי בהדי ר' יודא או יחיד אלא דחזינן דשנה ר' לקמן סתם אצל ר' יודא ודאי מדשנה ר' סתם במקום ר"י כדי שיהא כרבים במקום יחיד ודאי נתכוין ר' להלכת' וכמו שהוכחתי מריש פ"ק דביצה וא"כ מאי דוחקי' דר"פ לאוקמיה לר' דלא ככוונת ר' לקמן:

דף עו ד"ה הואיל וראוין לטמא מושב פ"ה אם קיצע משני' כו' ואין נראה לר"י דמה צריך להביא ראייה שראוין להצטרף כו' דווק' נקט כו' ואני בעניותי לא יכולתי להבין בשום פנים קושי' זו דמה ראיה יש מדנקט התנא דווקא באותו סדר ש"מ מפני שראוין להצטרף דלמא נקט התנא האי סדר דבסדר זה ראוין למושב לטלות ע"ג החמור דגם ע"ג החמור אין דרך לטלות בגד ועור שהן שני מינין רחוקים אלא שני מינין קרובים כגון בגד ושק ועור וא"כ