מגיני שלמה עג

ד"ה חזינן אי משום שבת קפריש כו' פ"ה שאמר לו שבת היום ופירש וק' דשמא כי הוי אמרי ליה נמי מלאכה היא פורש אפי' לא יזכירוהו שבת עכ"ל ואני בע"ד לא ידעתי מאי קשי' ולא הבנתי קושית ר"י ז"ל כלל דלעד"נ דהבעי' היא זה שהעלם זה וזה בידו ואיכא למיתלי שמחמת שגגת שבת לבד הוא עושה ולא מחמת שגגת המלאכות שאפשר שאם היה יודע שהוא שבת לא היה עושה כי עיקר שגגתו היא שבת ולא טעה לעשות המלאכה מחמת שגגת המלאכות. או נימא איפכא ששגגת המלאכה גרמה לו שהיא היתה בדעתו ומחמתה עשה יותר או דלמ' שמחמת כל אחד בפני עצמו עשה וא"כ מיבעי' לן בתר הי אזלינן כיון שמחמת כ"א עשה או אזלינן בתר חדא שגגה או בתר טובא שגגות והשת' קאמר ר"א חזינן אי מחמת שבת קפריש א"כ חזינן דמחמת שבת עשה דאי מחמת מלאכות למה פריש הרי נשארה שגגת מלאכות בידו דאין לומר דעשה מחמת שניהם דזה אין נ"ל לתלמוד דאם עושה מלאכה מחמת שגגה למה לא יעשה מחמת חדא שגגה ג"כ אלא הבעי' היא בהי נתלי יותר לומר מחמת שגגה זה הוא עושה אף אם היה זדון בחבירו או אף אם שקולים הם ומחמת כ"א הוא עושה בתר הי אזלינן כמ"ש וא"כ אי פריש מחמת שבת הרי חזינן שלא עשה מחמת שגגת מלאכות כ"א מחמת שבת לבד דאל"כ למה פריש וא"כ לא יכולתי להלום קושית ר"י ז"ל דמקשה דלמ' אי הוי אמרי ליה מלאכות נמי הוי פריש ואיך אפשר והלא הוא עדיין שוגג במלאכות ולמה פריש כיון שהוא עושה מחמת כ"א לבדה וכן איפכ'. ואפשר דקושיתו ז"ל היא דלמ' הוא עושה מחמת שגגת שניהם וכיון דאמרי ליה חדא נשאר חדא בידו ומחמת חדא לא היה עושה ולכן אי הוי אמרי ליה מלאכה נמי הוי פריש כיון שנודע לו חדא שגגה אבל כבר כתבתי דזה לא נסתפק ליה לרבא דלמ' לא יעשה מחמת שגגת שבת לבד או מחמת שגגת מלאכות לבד כיון דהשגגה גורמת לו המלאכה א"כ אם שגג בשבת וסבר שהוא חול למה לא יעשה מלאכה בחול וכן איפכ' אלא דהספק הוא אי יש שום סבר' לומר שחדא מן השגגות היא שכוחה יותר מחברתה ומסתמ' כי עשה מלאכה היה שגגה זו בלבו ומחמתה עשה או אפי' שניהם שכוחות ומחמת כ"א עשה מ"מ בתר הי אזלינן ופשיט ר"א דיש להעמיד על הדבר כמ"ש אך קשה קצת דמשמע דאי לא פריש מחמת שבת א"כ מחמת מלאכות עשה וזה אינו דשמ' עשה מחמת כ"א ועדיין לא ידעינן בתר הי מינייהו ניזיל כמ"ש:

ואין לפרש דלשיטת רש"י ס"ל לר"א גם לרב' דודאי אי הוי ידעינן דהוא עושה מחמת שגגת שבת אף אם הוא עושה גם מחמת שגגת מלאכות מ"מ כיון שגם מחמת שבת הוא עושה לא נחייבהו הרבה כיון שחדא שגגה ג"כ גורמת אין לחייבו על כל מלאכה דכולן חדא שגגה הן ג"כ היפך קצת משיטת רשב"א ז"ל אך הספק הוא אי איכ' שום סבר' בשגגת מלאכות למיתלי דנימ' שגגה זו גורמת לבדה ולא עשה כ"א מחמתה ולא משום שבת שזו היא שכוחה יותר ועשה מחמתה ובשע' מלאכה היתה מחשבת שגגתו עליה וא"כ קאמר אי מחמת שבת פריש אפי' היה פורש גם מחמת מלאכות מ"מ כיון דחזינן דעשה מחמת שבת ג"כ הוי חדא שגגה כמ"ש ואי מחמת מלאכות פריש הרי חזינן דלא עשה מחמת שבת כלום דאל"כ למה פי' הרי נשאר שגגת שבת דזהו כמ"ש מ"מ קשה היכי קאמר אי מחמת שבת פריש כו' משמע אי לא פריש משבת העלם מלאכות בידו ואמאי דלמ' עשה מחמת כל אחד וכי עשה מחמת כ"א הרי כבר כתבתי שאזלינן בתר שבת כיון ששבת גרמה ג"כ והייתי יכול לתרץ דגם לשיטת ר"א לא פשיט ר"א כל הבעי' אלא כלומר לפעמים נוכל להבחין מחמת מה עשה ואה"נ אי לא פריש משבת לא אפשיט' בעי' בתר הי ניזול דלמ' מחמת כ"א עשה כמ"ש:

אבל יותר נכון לתרץ דודאי אי לא ידעינן מחמת מה עשה אמרינן דלמ' שני השגגות גרמו ר"ל דהיה עושה מחמת שבת אף אם היה מזיד בשבת וכן היה עושה מחמת מלאכות אף אם היה מזיד על המלאכות כי מחמת כ"א היה עושה אבל השת' דחזינן דהודיעוהו שבת ולא פריש ועושה מ"מ מלאכ' מחמת שגגת מלאכות הוכיח סופו על תחילתו דגם תחלתו מחמת זה הי' עושה ולא תלינן בשבת כלל. ואין להקשות דמשמע בדברי רש"י שמחק הגירס' ואי כי מודעת ליה משבת כו' הרי לפי' זה היתה הגירס' עולה על נכון לפי מה שכתבתי. י"ל דק' ליה לרש"י למה לא נקט איפכ' ג"כ ואי פריש ממלאכות העלם מלאכות בידו ואי כי מודעת ליה אמלאכות אכתי צריך לאודועיה אשבת העלם שבת בידו דחדא טעמ' לתרווייהו אלא משמע מדלא נקט איפכ' דהעלם מלאכות הוא העיקר וכפי' רשב"א ולא כפירושי דהוכיח סופו על תחילתו אלא היכ' דהעלם זה וזה בידו מלאכות עיקר וא"כ היכי קאמר כלום פריש ממלאכות כיון דבשניהם שוין חייב על כ"א וא' וכמו שהקשה רשב"א ז"ל ולפי פירושי אתי שפיר דפריך כלום פריש משבת אלא טעם זה נזכר במלאכות וא"כ דלמ' משום מלאכות עשה ופריש השת' כיון שנזכר במלאכות או מחמת כ"א וא' עשה ועכשיו שהזכירוהו שבת נזכר גם במלאכות שפי' וא"כ אכתי לא ידעינן מחמת מה היה עושה בראשונה וכן איפכא:

ע"ב ד"ה מאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה פ"ה דאיכא פלוגתא דר"ע ור"ט וליתא דהא תנן כו' הנה הקושיא גדולה כ"כ עד שיש לתמו' מאוד שרש"י ז"ל ראה תחילת המשנה ולא ראה סוף המשנה וזה א"א להאמין על א' מהמתחילים כ"ש על עמוד העולם ז"ל ע"כ נראה דרש"י דחקו דלא מצינו לפי זה שום מ"ד דס"ל דלא בעי ידיעה בתחילה דהא ר"ע ור"ט מודו בהא ע"כ ס"ל פירושא דמתניתין דהתם דקאמר ר"ע מחייב על הספק מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו ויביא עמה אשם ודאי ויש לדקדק מאי קאמר ומודה ר"ע כו' מעילתו מאן דכר שמה שיביא מהי תיתי שיביא מעילתו והלא אשם תלוי אינו אלא על ספק מעילה ומהי תיתי יוציאו ממנו ממון בספק ועוד אי טעמא דר"ע דעצה טובה קמ"ל במעילה מרובה שטוב לו להביא שני אשמות מלהביא מעילתו מיד מאי ומודה שייך בזה פשיטא וכי בשופטני עסקינן שיביא מעילה מאה מנה ולא יביא שני אשמות ששניהם בשתי סלעים ואע"ג דלדברי התו' א"ש דכתבו דר"ט ס"ל דלעולם אינו יוצא מידי מעילתו עד שיביא אשם ומעילתו ויתנה וא"כ קאמר דר"ע מודה לרבנן דאינו צריך לעשות זאת י"ל דס"ל לרש"י דגם זה לא משמע כן מדברי ר"ט דקאמר מה לזה מביא משמע דאינו מחויב להביא שני אשמות אבל אם ירצה הרשות בידו כמו שכתבו התו' עצמן בקושיתן ע"כ נראה לו דהכי פירושא דמתני' דר"ע מודה שצריך שיביא אשם ודאי אח"כ ואין האשם תלוי מכפר כפרה גמורה אלא צריך שיהא אשם ודאי לכשיתודע לו וא"כ א"ש דמודה לרבנן דרבנן סברי שאינו מביא אשם תלוי אלא מביא אשם ודאי לכשיתודע לו ור"ע אע"ג דס"ל אשם תלוי מ"מ אין כוונתו שיביא לכפרה גמורה אלא ס"ל בהא כרבנן דמביא אשם ודאי דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה וכן פי' רש"י בהדיא הכא דאהא קאי ומודה ר"ע זו היתה משנת ר"ע בתחילה וכששמע מר"ט דאמר מה לזה מביא שתי אשמות דלא בעי ידיעה בתחילה אמר נראין דבריו במעילה מועטת כו' וקבל דבריו של ר"ט וחזר בו והיינו דמסיים במתני' מודה ר"ע לר"ט במעילה מעוטה ויש להקשות מאי קמ"ל הא בהדיא קאמר ר"ע נראין דבריו אלא ע"כ צ"ל דס"ד דר"ע לדבריו דר"ט קאמר דאפי' לדבריו אין בו טעם נכון כ"א במעילה מעוטה אבל לדידיה לא ס"ל כלל אפי' במעילה מעוטה קמ"ל ואי ר"ע בתחילה לא קאמר שאינו מחויב להביא מעילתו אלא אם ירצה יביא שני אשמות וכשיטת התו' ור"ט ס"ל שהוא מחויב להביא דווקא מעילתו וא"כ צ"ל דס"ד דר"ע לא ס"ל כר' טרפון אפי' במעילה מעוטה אלא לדבריו קאמר ולדידיה לא ס"ל קמ'