מגיני שלמה עב

דכתיב מנינא להא דרשא אייתר לא תבערו וא"כ כיון דע"כ מלא תבערו אתי ה"ל לר' לאשמועינן דרשא דלא תבערו כיון דאיכ' לאוקמא לא תבערו ללאו ואז לית לן קרא לחלק א"כ מי היא הנביא שידע כוונת ר' דס"ל לחלק ואיך אשמועינן ר' דרשה שאין חידוש כלל והדרשה שיש בה חידוש גדול יותר סמך שנדע מעצמינו זו אינה תורה אלא ר' לחלק אתי לאשמועינן ממנינא אבל ר' נתן ס"ל דלא ילפינן לחלק ממנינא דמנינא אתי לחייב על כל מלאכה לבדה שאין צריך כל הל"ט ועוד נראה דע"כ צ"ל לפי מאי דקאמר בגמ' דמנינא דמתני' אתי לחלק וכן לרש"י ור"י ז"ל אליבא דר' א"כ מנ"ל דאתולדה במקום אב לא מחייבי דלמא מנינא לחלק לחוד אתי דאם עבר על כולן חייב ל"ט חטאות ר"ל על האבות ולעולם אם עבר על התולדות נמי חייב אלא קמ"ל אבות איכ' ל"ט ותולדותיהן כיוצא בהן ואצ"ל במתני' דקתני אבות בהדיא ומנ"ל למדרש דאתי לאשמועינן דאם עבר על כל איסורי שבת ליכא כ"א ל"ט דלמא באבות לחוד קמיירי אלא ע"כ צ"ל דקשיא מנינא למה לי דה"ל למתני' או לקרא למכתב בחד' לחייבו בפני עצמו וממילא הוי כלן חייבין ומנינא למה לי לאורויי בכולהו אטו לא ידענא דכשחייב על כלן חייב ל"ט אלא ע"כ אתי לאשמעינן דבין כל איסור ליכא אלא ל"ט כן צ"ל ע"כ ותיתי מהי תיתי מ"מ ע"כ צ"ל דמנינא אתי לאשמעינן דאינו חייב על תולדה במקום אב לרש"י ולר"י וא"כ לשיטתיה נמי אי מנינא דקרא קמ"ל לחייב ל"ט אם עשאן כולן כ"א לעצמו כמ"ש א"כ צ"ל ג"כ דליכא אלא ל"ט ולא יותר ואתולדה לא מחייב כלל אפילו אם עשאן בשתי העלמות מדכתיב מנינא דמה לי אי מנינ' אתי להעלם א' או לכמה העלמות ואין זה חדוש דהא ס"ד התוספות דמנינ' אתי לאורויי דחייבים על כל האבות דס"ד דאיכ' מקצת אבות שאין חייבין עליהן ולשיטת ר"י ס"ד דאתי מנינא שצריך שיעבור כל הל"ט ועל ל"ח מהן לא מחייב על כל א' וא' דאין חדוש דמנינ' אתי שחייב דווקא על האבות ולא על התולדות וא"כ פשיטא דפריך שפיר בהזורק וכי ס"ד דר' לא מחייב אתולדה כלל אפי' בשתי העלמות הא לא ס"ד ועוד דמכ"ש פריך טפי איך ס"ד דר' מחייב אתולדה ודאי אי מנינא לר' לעשאן בכמה העלמות אתי א"כ לא מחייב אתולדה כלל לעולם ואיך ס"ד דמחייב אפי' במקום אב אלא לפי האמת ליכא למ"ד דלא חייב אתולדה כלל דפשיט' דתולדות כיוצ' בהן כדאית' רפ"ק דב"ק אלא ודאי מנינא להעלם א' אתי ולמפטר תולדה במקום אב והשתא א"ש הא דלקמן קאמר רבא הא מני ר' היא דאמר אבות מלאכות מ' חסר אחת וקשה קצת למה שבק רבא לר' נתן דדריש ג"כ הכי וקדם בהא דרשא דקשיש מיניה דהא אמר ר' בפ' יש נוחלין ילדות הוי בי והעזתי פני בנתן הבבלי ואפשר כיון דר' סתמיה למשניות אוקמיה כר' ולשיטתיה א"ש דר' דדריש מנינא לחלק ר"ל דקרא קמ"ל מנין החטאות שהוא מביא אם נעלמו כל הלכות שבת בעולם לא יעבור המנין לעולם מל"ט וכדפי' רש"י וא"כ לית ליה כותי' דה"ל מ' אבל לר"נ דלא אתי מנינא לחלק אע"ג דגם לדידיה ס"ל ל"ט דווקא לשיטתיה דמנינ' קמ"ל דאיכ' ל"ט חטאות ר"ל שחייב על כ"א ואין כולן חשובין כמלאכה אחת דנימא שאינו חייב עד שיעבור כולן אלא על כ"א חייב מ"מ מתני' דאבות מלאכות דאתי' לאשמועינן שאם עשאן כלן בהעלם א' חייב על כ"א דלהכי תנא מנינ' לא ניח' לן לאוקמ' כר"נ כיון דלדידיה לחלק לאו ממנינ' אתי ולכן אוקמ' למתני' דתני מנינ' להעלם א' כר' דאיהו יליף נמי ממנינ' לחלק ועוד דר' לא מני לה לכותש במנין הל"ט גבי האי דינא דהעלם א' אבל לר' נתן לא אשכחן דלא מני כותש גבי האי דינא אע"ג דלפי האמת לא ס"ל גבי כותש כמ"ש מ"מ בדינא דהעלם אחד דהוא עיקר כוונת התנ' דמשנה לא אשכחן ליה דלא מני לה ולכן נקט ר' ובמה שפרשתי מיושב הא דקתני לפי שנאמר כו' דבהא תלי' הדרשא כיון דאשכחן קרא דאיצטריך לחלק כל מלאכה לעצמה מכ"ש דצריך קרא לחלק אם עשאן בהעלם א' ואפילו אם נאמר דאפשר דבלאו הכי נמי צריך קרא לחלק מלאכות מ"מ התנא עדיף מיניה יליף לחזק דבריו דאיצטריך לא תבערו לחלק מכח ק"ו כמ"ש דכיון דאיצטריך קרא לחלק כל מלאכה א"כ פשיט' שהייתי אומר דבהעלם א' לא נחלק כיון דבלא מנינ' לא הייתי מחייב אפי' אם עשאה בפני עצמה א"כ די לנו במה שחדשה תורה והבו דלא להוסיף להכי איצטריך לא תבערו:

שם ד"ה ועל כולן אינו חייב פ"ה משום דהוי כלל בלא תעשה וק' דכללא נמי כתיב בעשה כו' נלע"ד ליישב אחת אחת דמה שהקשו דכללא נמי כתיב בעשה הנה ס"ל לרש"י ז"ל דל"ק מידי דהא אנן השת' שקלינן וטרינן לחייב חטאת על כ"א וזהו מכח הכלל דלא תעשה דעל עשה אינן חייבין חטאות בכל התורה כ"א על ל"ת וא"כ צריך ללמד על הכלל דל"ת שחייבין על כ"א לא על הכלל דעשה שאין מעלה ומוריד לענין זה כלל ונהי דליכ' לאקשויי איך נלמוד מבחריש וקציר שהוא עשה לחייב עליהן חטאת כיון דכתיבי בעשה דזה אינו כלום דמ"מ הם בכלל ל"ת והוציאן הכתוב בפרט להורות שכשם דבעשה הם נחלקים ה"ה בל"ת וחייבין עליהם מחמת הל"ת בפני עצמן וכן אם ילמדו על הכלל כולו צריך ג"כ שילמדו על הכלל דל"ת דחייבין על הכלל כולו על כל א' א"כ ע"ז הכלל צריך שילמדו דמכח שהיו חריש וקציר בכלל דעשה וזה לא מהני לחיוב חטאת ומה שהקשו דאין זה נאמר אלא בכלל ופרט וכו' י"ל דרש"י ס"ל דחדא ענינא הוא וראיה לדבר הא דאמרינן פ' נגמר הדין דף מ"ה רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת אלהים פרט אי הוי מקרבי להדדי הוי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט השת' דמרחקי אהני לרבוי ע"ז דדמי לה דכל מילי משמע דמכל מקום כלל ופרט הוא ופי' התו' במנחות פ' כל המנחות באות מצה דף נ"ה ד"ה וכלל ופרט המרוחקים דרבנן דרשי מחמת דמגדף היה בכלל והומת ויצא מן הכלל א"כ משמע דחדא ענינא וחדא מדה וכן משמע קצת בשמעתין דכל המנחות דקאמר התם דלא תאפה חמץ הוי דבר שהיה בכלל ויצא כו' ופריך ואימ' לא תעשה חמץ כלל לא תאפה פרט כלל ופרט כו' ומשני משום דהוי כלל ופרט המרוחקים זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט משמע קצת דאי הוי מקורבין הוי כלל ופרט והריחוק גורם שהוא דבר שהיה בכלל א"כ בעינן שיהא כללם ופרטן שוין דחדא מידה היא אם מקורבין הם נידון בכלל ופרט ואם מרוחקים נידון בדבר שהי' בכלל ואז הפרט מוסיף ללמד על הכלל כולו:

והנה התו' עצמן ז"ל כתבו פ"ק דשבועות דף ז' ד"ה אחת לכלל דמידת כלל ופרט המרוחקים שוה למידת כלל ופרט וכלל וכבר הבאתי לעיל דכלל ופרט המרוחקים דנין בדבר שהיה בכלל וכן הר"ש מקינון ז"ל בספר כריתות שלו הביא דכלל ופרט המרוחקים דדנין בדבר שהיה בכלל שוה לכלל ופרט וכלל אלא שחלק בין אם הוא בא להוסיף על הכלל כגון הבערה דשמעתין או למעט כגון שלמים דשבועות הנ"ל ודיבמות פ"ק כללו של דבר נ"ל דמ"מ אפילו לרש"י דכתב דכלל ופרט המרוחקים הבא להוסיף אינו דומה לכלל ופרט וכלל מ"מ צריך שיהיו כלליהם ופרטיהם שוין ומה לי שדנין בכלל ופרט וכלל דנין בדבר שהיה בכלל כו' ומה שאין דנין שם אין דנין ג"כ וכ"ש לדברי התו' שהן שוין במידה והנה במ"ק אמרינן דכלל ופרט וכלל היכא שהכלל והפרט הם בל"ת אין דנין וא"כ ה"ה כלל ופרט המרוחקים דשוה אלא כמ"ש ומה שהקשו דהתם איכא למ"ד דנין אני אומר היינו דקאמר רש"י א"נ כו' ור"ל דלמ"ד אין דנין אתי' כפשטיה ולמ"ד דנין איכא טעמא אחרינ':

ד"ה מ"ט דר"י פ"ה כו' ואין לשון מ"ט משמע כן נ"ל דלרש"י ז"ל הוי האי מאי טעמ' אין פירושו מהו טעמיה אלא האי מאי לשון בעי' הוא כדאמרינן בעלמ' כגון זה מאי שפירושו איך הוא ה"נ ה"ק איך הוא טעמו ר"ל הטעם שאמר ר"י היאך הוא נדרש דבלשון ר"י אין מתורץ כל היתורים וא"כ איך טעמו נדרש: