מגיני שלמה עא

שלו עבה מכריסי ואעפ"כ נלע"ד לישב קושיא זו דה"פ דלאביי ס"ל דלא נחלקו ר"י ור"ע אלא במלקות אבל בקרבן אפי' ר"ע מודה דלא מחייב לשעבר דאע"ג דבשבועות פ"ק דף ג' קאמר לעולם ר"י וכי לא מחייב ר"י לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב אלמא ר"י ור"ע בקרבן הוא דפליגי וכן פ"ג דף כ"א קאמר ור"י דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבא אבל מלקי לקי מ"מ אביי לא ס"ל הכי וכן פירשו התו' שם ד"ה ומה ראית לחד לישנא דלמא כולה כר"י וחד למעוטי מקרבן וחד למעוטי ממלקות וא"כ פליג ר"י גם אמלקות וא"כ אביי ס"ל לפי האמת הכי דחד למעוטי ממלקות וחד למעוטי מקרבן ור"ע מודי ליה בקרבן ופליג עמו במלקות או כאידך לישנא דתו' דחד משני' למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות וחד למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתיא כד"ה דגם ר"ע מודה בקרבן וסוגי' דשבועות דס"ל דר"ע מחייב בקרבן בלעבר קיימא כרבא ור"נ דס"ל דשגגת קרבן בשבועות ביטוי שמה שגגה כיון דחידוש הוא ופליגא אאביי וכדפי' גם התו' לשיטת' וא"כ אפשר לקיים פי' רש"י ז"ל אע"פ שלא פי' כן בלשונו מכל מקום איהו ז"ל לא אסיק אדעתיה קושיא זו דרבנן דמונבז ר"ע הוא ומ"מ פירושו לא נדחה דאפשר להעמידו כמו שאמר וגם אפשר לישב לשונו דכוונתו דרבנן דמונבז שהוא ר"ע מודה לר"י בקרבן דאינו חייב אלא להבא דודאי ר"י גם אקרבן קאי כיון דקרא לדידיה לא קאי אלהבא ור"ע פליג עמיה במלקות ומודה בקרבן ובהא מיושב דלא מצי למפרך ממתני' דשבועות דדלמא אמלקות קאי ולכך פריך מברייתא והוי ס"ל למקשן מדקאמר איזהו שגגת ביטוי לשעבר ודאי ר"ע קתני לה דאיהו שמיע לה מיניה דמחייב לשעבר כלהבא וא"כ מוכח מברייתא דגם בקרבן ס"ל הכי וש"מ דבשבועות ביטוי דשגגת קרבן שמה שגגה ומשני דאפ"ה מונבז היא ומה שהשיבו התו' ז"ל על פרכת רש"י על לשון אחרון דלאו פירכא היא דאי משום הא איצטריך דלתני בהדיא האדם בשבועה פרט לאנוס נ"ל דכוונת רש"י דלמא הא קמ"ל דגם מחמת שכחת הלאו והאיסור לא מקרי האדם בשבועה ואי תנא סתמא ה"א דווקא היכא דשכח השבועה עצמה וסבור שבאמת נשבע וכמ"ש התו' עצמן בתר הכי זהו מקרי אנוס אבל אם שכח מה שכתוב בתורה לא מקרי אנוס ראיה לדבר דהא אמר רבא במכות אומר מותר קרוב למזיד הוא ולפי' התו' הוי אומר מותר ששכח לפי שעה כמ"ש לעיל וס"ד דגם גבי שבועה לא הוי אנוס קמ"ל ובאמת לע"ד צריך לישב כיון דס"ל לרבא דאומר מותר קרוב למזיד הוא למה לא מקרי האדם בשבועה דרצה לומר שהוא אנוס ולמה הוא אנוס ונהי שפי' התוס' דבכל דוכתא לא ממעטינן אומר מותר כ"א בגלות דכתיב בשגגה טובא אין כוונת' דבכל דוכתא לא הוי קרוב למזיד אלא ר"ל דבכל דוכתא הוי אומר מותר בכלל שגגה כדפי' התו' בשילהי פירקין דמחייב ופשוט הוא דאיך אפשר לומר סברא זו דגבי גלות יהיה קרוב למזיד ובכל דוכתא יהיה אנוס דמ"ש אלא דגזירת הכתוב למפטריה מגלות ולחייבו בכל דוכתא בקרבן לא שנאמר דהכא קרוב למזיד הוא והכא אנוס הוא וכן לפירש"י אע"ג דס"ל דאומר מותר דבכל דוכתא היינו אומר מותר מעולם מ"מ בהכיר ולבסוף שכח עיקר שבת מודי דלאו אנוס הוא דהא מחייב חדא מיהת וא"כ למה נמעיטנה בשבועה. וצ"ל לא מקרי האדם בשבועה אע"ג דלאו אנוס הוא מ"מ האדם משמע שצריך שידע וזה אינו יודע דשכח ולאו אדם הוא אע"ג דהוה ליה לידע ומ"מ רבותא היא ולא פשיט' היא דנפרך לאביי וליקום בתיובתא וא"כ לעד"נ דשפיר פריך רש"י:

דף ע ד"ה יכול עשאן כולן בהעלם א' תימא א"כ מנינא [ למה לי עד ומיהו ק' לר"י כו' ופ"ה התם כו' הנה רש"י ז"ל שפי' כאן ד"ה עדיין אני אומר על חריש וקציר חייב שתים ואם עשאן בהעלם א' נראה מדבריו דהוא גרס גרסא שלנו דאם כדברי ר"י ז"ל דהתנא בעי למילף דחייב אף אם לא עשה כל הל"ט מלאכות בבת אחת הל"ל ועדיין על חריש וקציר חייב שתים אם עשאן לעצמן ועל כולן אינו חייב עד שיעשה אותן בב"א ומה ענין העלם א' לכאן כיון דהדרשה דלא תבערו לאו אהא קאי כ"א לחייב בפני עצמו אם עשאן לעצמו בלא העלם א' וע"כ ניתן להצילו:

ונלע"ד לומר איפכא דמנינא לר' נתן אתא לאשמועינן דאיכא ל"ט חטאות ר"ל אם לא עשאן בהעלם א' חייב על כל א' דלא תימא דכולן חילול אחד הן ואינו חייב עד שיעשה כולן בבת אחת קמ"ל דכ"א חלול בפני עצמו הוא וחייב על כל אחד והשתא קאמר התנא לפי שנאמר דברים הדברים כו' א"כ צריך קרא לחייב על כל א' בפני עצמו אלמא בלא מנינא סד"א דלא ליחייב אא"כ עשאן כולן בב"א א"כ השתא נמי דנכתוב מנינא אכתי אמינא דאינו חייב על כולן בהעלם אחד כ"א א' דהא אי לאו קרא הייתי אומר דאינו חייב אא"כ עשאן כולן בב"א אלמא ס"ד דכולן אינם חשובין כ"א חלול א' ולא מיחייב אלא חדא על כולן אבל בלא מנינא אפשר דלא איצטריך קרא לחלק דלמה לא יחייב על כל א' כיון דכל מלאכה הוי חילול בפני עצמה וחייב על כל א' מיתה או חטאת למה לא יתחייב על כ"א כמו חלב ודם אבל השתא דאיצטריך מנינ' דלא תימא כולן חלול א' הן א"כ נהי דאיתרבי כ"א בפני עצמו מ"מ אם עשאן בהעלם א' אימא לא מחייב אלא חדא וא"כ לקמן פ' הזורק פריך מר' דדריש מנינא מאי קמ"ל אי לחייב על כל א' בפני עצמו פשיטא הא קיימא לן דאפי' בהעלם א' חייב על כ"א ופשיטא דלא פליג ר' ע"ז דהא כ"ע מודו בהא ואדרבה הא ס"ד דאפילו אתולדה במקום אב מחייב ר' תרתי וא"כ ר' דדריש ממנינא לחוד ולא אשכחן ליה דדריש דרשא אחריתא כגון מלא תבערו או מאחת מהנה כ"א מנינא לחוד דדריש מאי קמ"ל בהאי דרש' בשלמא אי היה דורש גם לא תבערו כמו ר' נתן ניחא דמייתי האי דרשה לחייב על כ"א אם עשאו בפני עצמו דממילא אייתר לא תבערו לחלק אבל השתא שלא הזכיר ר' לא תבערו כ"א מנינא לחוד היכי ס"ד למימר דר' דריש מנינא לחייב על כ"א אם עשאו בפני עצמו והלא חייב על כל א' אפי' כולן בהעלם א' ואיך תופס ר' את הקטן ומניח את הגדול דדריש לחייב על כ"א אם עשאו לעצמו שהיא פשוטה יותר ולא רצה לסמוך עליו שנדע מעצמינו והדרשה שהוא חייב יותר סמך שנדע מעצמנו והלא כיון שחייב יותר אין חדוש בדרשא זו כלל ועוד אפשר דס"ל לתלמודא כיון דלא אשכחן לר' דרשא אחרינא לחלק ודאי לדידיה מנינא לחלק אתי דלחלק מודו כ"ע דכן צ"ל גם לפי' ר"י ז"ל דפריך בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב ומאי מוכח דלמא ר' לא דריש לא תבערו ואתי מנינא למימר דלא חייב כ"א אל"ט בב"א כשיטת ר"י ז"ל אלא צ"ל דזהו פשוט הוא דר' לא יחלוק ע"ז דודאי חייבינן על כל א' לעצמו ואין צריך שיעבור כל הל"ט גם לא יחלוק ר' אחא שאם עשאן כולם בהעלם א' דחייב על כ"א דהא ס"ד דאפילו אתולדה במקום אב מיחייב תרתי וא"כ כ"ש אם עשאן כ"א בפני עצמו שחייב על כ"א וה"ה לשטתי' וכיון דר' ע"כ אית ליה לחלק ולא אשכחן ליה שום דרשה ע"ז ודאי ממנינא יליף ועוד דע"כ אי מנינא לר' אתי לחייב על כ"א בפני עצמו אם עשאו לעצמו א"כ לחלק לר' ע"כ מלא תבערו דווקא אתי דמאחת מהנה או ממחלליה מות יומת לא אתי דא"כ מנינא למה לי דהא בהנך תרתי דרשות מבואר בהדיא דקרא אעשאן כולן בהעלם א' קאי דאחת שהיא הנה וכו' ליכא לאוקמא כ"א אשגגת מלאכות ועשה הרבה מהם באותו העלם וכן מחלליה מות יומת דרבתה תורה מיתות הרבה על חילול א' וזה לא שייך אלא אם עשה בהעלם א' הרבה מלאכות שהחלול א' וחייב הרבה וא"כ מאי קמ"ל מנינא דאין צריך שיעבור כל הל"ט והא אפי' אם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחת מכ"ש אם עשה כ"א לעצמו דחייב עליו אלא ע"כ מלא תבערו אתי דהתם צריכא מנינא דבלא מנינא ה"א דלא תבערו אתי שאין צריך שיעבור כל הל"ט ולא לחלק בהעלם א' והשתא