מגיני שלמה ע

לא אימעיט הכיר ולבסוף שכח דא"כ נעקור פשטיה דקרא לגמרי ואיפכא ליכא למימר חדא דיותר סברא למעט לא הכיר מעולם ועו' דהכיר ולבסוף שכח אינו עוקר ההיקש ג"כ לגמרי דהוא ג"כ בכלל ההיקש דדמיא למזיד שהיתה לו ידיעה ועוד דבשגגה משמע טפי שהיתה לו ידיעה כדאמרינן ס"פ כיצד הרגל בשגגה מכלל שהיתה לו ידיעה:

ואין להקשות דא"כ היקשא למה לי תיפוק לי' מבשגגה לחוד כמו בגלות כבר כתבו התו' ז"ל דדווקא בגלות אמרינן הכי דאיכא בשגגה טובא כמ"ש לעיל בשמם וא"כ אי מעטינן לא הכיר לא עקרינן פשטי' דקרא דשגגה דאיכא לפרשו בהכיר ולבסוף שכח לחודיה כמו גבי גלות ומה לי גבי גלות מבשגגה מה לי הכא למונבז מהיקשא משא"כ אי מעטינן הכיר ולבסוף שכח כמ"ש אבל לשיטת רש"י שכתבתי לעיל יש ליישב באופן אחר דלא הכיר מעולם אפשר דגם טעמיה דמונבז לא הוי מהיקשא כ"א מטעם אונס וזהו הטעם דנקט בדבריו הואיל ומזיד קרוי חוטא כו' ר"ל כיון דשוגג קרוי חוטא כמו מזיד א"כ צריך שיהא לו חטא קצת ואין לו ידיעה אנוס הוא ולא מקרי חוטא ובעינן דומיא דמזיד שהיה לו חטא ממש קצת ור"ע שאלו הואיל וילפת בבנין אב שיהא חוטא א"כ אוסיף על דבריך גם ההיקש לדמו' לגמרי למזיד א"ל הן וכו' וא"כ לא הכיר אמעט בלא היקשא אלא דלא הוי כלל בכלל שגגה ונראה דבלאו הכי צ"ל כן למאי דמסיק דאתי מהקישא דוקא אבל לא מבנין אב וא"כ מאי קאמר ר"ע למונבז הריני מוסיף כו' והלא דבר זה א"א לבא מבנין אב דאין לומר דתחילת למודו של מונבז דמדמי שוגג למזיד הוי נמי מהיקשא דלא משמע כן דהא בהדי' קאמר הואיל ומזיד קרוי חוטא כו' וזהו הבנין אב ואין ענינו להיקש אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דר"ע רצה לעמוד על דעתו אי יליף גם ההיקש וה"ה לפירושי:

ד"ה אמר קרא אשר לא תעשנה בשגגה קשה לר"י מנ"ל לר"ל כו' כבר יישבתי קושיא זו דלשיטת רש"י אתי שפיר ודי בזה:

ד"ה דידע לה בתחומין תימא לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה בעשה כו' תחלה אומר דלע"ד קשה עוד הרבה על קושית התלמוד האמורה זה שלש פעמים בפרק זה. מאי מקשי דמאן לימא לן דשכח כל הל"ט מלאכות בפעם אחת דלמא אחת אחת כגון ששכח דרך משל ל"ח בפעם אחת ואז ידע לשבת בחדא מנייהו ואח"כ שכח גם אותה ולא נזכר במלאכות שעשה ובהעלמו עשה גם מלאכת הל"ט ולא קשיא מידי דהא גדולה מזאת אמרינן לקמן טחן וקצר בשגגת שבת ואח"כ נודע לו השבת ושכח המלאכות וחזר וקצר וטחן והוי העלם א' כיון שלא נזכר החטא ולא מחייב מאבות מלאכות השוין אלא חדא ואע"פ שהעלמה של שנייה חלוק משל הראשונה כדפי' רש"י ז"ל לקמן מכ"ש בנדון זה דכולה חדא העלמה היא מכ"ש דמחייב ומאי דוחקיה לאוקמיה בתחומין עוד הקשה מורי מהר"ם ז"ל לקמן בסוף השיטה דקאמר לאביי ניחא דידע לאיסורא דשב' וידע לאיסורא דמלאכו' וקטעי בשיעורין א"כ גם לרב' נימא דידע לשב' ולמלאכות וקטעי בשיעורין ר"ל דטעה דלא אסרה תורה כ"א בשיעור גדול כגון ח' אמות להוצאה וכביצה לשאר איסורי' ובאמת הוא כגרוגרות או ד' אמות וכיוצא בזה דבהא גם רבא מודה דחייב כיון דקמכוין לזריקה דאיסורא ע"כ נלע"ד דהכי פריך מאי קמ"ל כיון דתנן במשנה ראשונה דכלל גדול דאיכא חלוק מלאכות בשבת א"כ מה לי כולן או מקצתן דמה לי עשה ל"ח בהעלם א' או ל"ט בשלמא לר"י משכחת לה דידע לשבת בלאו וקמ"ל דלא בעינן שישגוג בלאו ג"כ כדעת ר"ל וכן אי סבירא לן דבהעלם זה וזה העלם מלאכות בידו וחייב על כל אחת קמ"ל ג"כ רבות' דלא תימא העלם שבת בידו כדעת ר"נ וכן לקמן לאביי קמ"ל לאפוקי מדעת רבא דאמר דכה"ג כיון דלא מכוין לזריקה דאיסורא פטור קמ"ל דמחייב אלא לר"ל ולר"נ ולרבא מאי קמיירי אי מיירי דידע לה לשבת בחד מהנך אנפי דכתיבנ' אין זה חידוש כלל דמרישא שמעת מינה דמה לי שחטא בכ' או בל' או בכולן ופשיטא אי ידע לשבת בחדא מינייהו וחטא באינך ואח"כ שכחה וחטא גם בזה פשיטא דחייב כיון דנפקא לן חילוק מלאכות מקרא מהי תיתי לא יתחייב וכן אם טעה בשיעורין דסבר דלא חייבה תורה כ"א בשיעור גדול הוי ג"כ שגגת מלאכות ומה לי שכח איסור מלאכות לגמרי או שכח שיעוריהם הרי כיון דשכח שיעוריהן שכח איסורן דסבר דזהו מותר ומהי תיתי למפטריה בשלמא לאביי איצטריך כיון דנתכוין לפחות מכשיעור ועלה בידו כשיעור ס"ד כיון דלא נתכוין לזריקה או לשאר מלאכה דאיסורא לפטריה וכדעתי' דרבא קמ"ל אבל אם מתכוין לכשיעור וסבר שהוא מותר זהו שגגת מלאכות לגמרי ופשוט הוא כמו ברישא אלא ע"כ קמ"ל אף על גב דשכח שבת לגמרי וא"כ אין זה זדון שבת וא"כ בזה נתיישבה גם קושית הר"י ז"ל דאי ידע לה לשבת בעשה אין זה חידוש דפשיטא כיון דשגג בלאו וכרת שבה שוגג גמור הוא דהא לר"ל לא גלי קרא אלא שישגוג בלאו שבה אבל בעשה פשיטא דהוי שוגג גמור וליכא למ"ד שלא יהא שוגג ומאי קמ"ל אלא ע"כ קמ"ל אע"ג דלא ידע לה בכלום וא"כ אין זה זדון שבת וה' יודע כי אחרי השגתי תירוץ זה מצאתי מקצת דברים אלו בספר המאור ו"ל לשכת' לקמן על קושיא זו גבי העל' זה וזה שפי' דברי המקשן שמקשה הקושיא שהקשיתי גם תירוצי מחמת פשיטא ומיהו לא הזכיר כלל קושית ר"י אבל נלע"ד שנתישבה ג"כ בזה:

שם ד"ה עד שישגוג בלאו שבה ורש"י פי' דבשעת אכילה שכח וכו' ואין נראה כו' הייתי רוצה לומר דרש"י ז"ל לטעמיה דפי' לעיל דר"י סבר אומר מותר אנוס הוא וא"כ אם כפירוש התו' זהו אומר מותר דסבר דאין לאו בתורה בשבועה ואיך קאמר דמודה ר"י ואין לומר דאיהו לא ס"ל הכי אלא אליבא דרבנן מודה דהא כבר פי' דאיהו כרבנן ס"ל אלא שאין פי' זה אמת לפי מה דהוכחתי לעיל דאומר מותר לרש"י הוי אומר מותר מעולם דווקא כגון תינוק שנשבה תדע דהא הכיר ולבסוף שכח עיקר שבת מודה ר"י דחייב וא"כ גם בשכח עיקר לאו דשבועה ובשעת שבועה ידע זהו ממש הכיר ולבסוף שכח ע"כ נראה דרש"י כוונתו לתרץ דגם נדון זה ר"ל ששכח שנשבע מקרי שגג בלאו שבה מדאשכחן בכל מס' שבועות דשגגת שבועה הוי בכה"ג כדאמרינן פ"ג דשבועות גבי העלם שבועה שנשבע שלא אוכל וסבור שאוכל קאמר או שאמר שלא אוכל פת חיטין וכסבור דשעורין קאמר דכל זה שכחת שבועה היא כדאיתא התם וכל זה אינו שכחת איסור שבועה וכן משמע שם בשיטת שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ותדע דאם זה לא קרוי שגגת לאו ולא מחייב א"כ מאי פריך הכא פשיטא. דלמא הא קמ"ל דס"ד דלא בעינן לאו אלא כיון ששכח השבועה כפי' רש"י סגי אבל שגגת לאו לא בעינן קמ"ל דבעינן שגגת לאו דווקא ואי ס"ל דגם בשכחת השבועה מחייב א"כ איך קאמר עד שישגוג בלאו והא בלאו שגגת לאו לא מחייב כיון דשכחת שבועה לא מקרי שגגת לאו לכן פי' רש"י דגם זה קרוי שגגת לאו וגם התו' ז"ל נ"ל דלא נחלקו עם רש"י בדין כ"א בפירוש הלשון דהלשון לא משמע כפי' ולעולם גם שכחת שבועה חייב כמו שהוכחתי לעיל ולפי' התו' דמאי דקאמר עד שישגוג ר"ל היכא דשגג בשכחת האיסור לא מחייב עד שישכח הלאו ולא מיירי אביי בשכחת שבועה דלעולם מחייב גם בהא אלא היכא דהשגגה הוי באיסור אז לא מחייב כ"א בשגגת הלאו:

ע"ב ד"ה הא מני מונבז היא פי' בקו' אבל לרבנן דפליגי אמונבז לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר וסברי כר"י דאמר בשבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא והקשה הר"א לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז כו' הנה ראיתי בספר אבן העזר קושיא זו שהקשה אותה הרמב"ן לרבינו שמואל ז"ל ונשבע ר"ש העבודה שאין תירוץ לקושיא זו ואני בע"ד ידעתי מיעוט שכלי כי הצעיר מקטני קטני תלמידי תלמידיו של רבינו רשב"ם ז"ל צפורן אצבע קטנה