מגיני שלמה סט

נודע לו זהו לא מקרי אומר מותר דהא שגגת מלאכות דמתניתי' נמי אומר מותרין אלו המלאכות ולא מקרי אומר מותר אלא העל' דבר כדאמרינן בסנהדרין באומר מותר לגמרי העלם דבר ביטול מקצת וקיום מקצת וס"ל לרש"י דכל העלם שנתעלמה ממנו לפי שעה אפי' שכח עיקר שבת לא מקרי מטעם מלאכת מחשבת וא"כ אי אומר מותר לאו מלאכת מחשבת היא גם בעיא דרבא הוי פטורה אלא ודאי זה מקרי מלאכת מחשבת כיון דנתכוין לעשות מלאכה זו ונתקיימה מחשבתו אלא דלא ידע דהיא אסורה וכ"כ רש"י בהדיא בב"ק ולכן פריך שפיר ואע"ג דרש"י כתב ע"כ לא בעא מיני' רבא אומר מותר אלא העלם דבר מקרי ולכן פי' לקמן גר שנתגייר ונ"ל ראיה מהא דאמרינן ס"פ דכיצד הרגל אמר רבא הית' לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין גלות פטור לענין שבת פטור מלאכת מחשבת בעינן הכיר בה ושכחה לענין גלות חייב בשגגה מכלל דהוי ליה ידיעה והא הוי ליה ידיעה כו' אלמא היכא דה"ל ידיעה מעיקרא לא אמעיט מבשגגה ומה לי שכח האבן או הדין וא"ת דאמעיט מטעם קרוב למזיד לע"ד נראה דיותר הוא קרוב למזיד באבן שיש לו בחיקו ושכחה מהיכא דשכח דין הכתוב בתורה ואפ"ה לא אמעיט מבשנגה אלמא לא אמעיט אלא היכא דלא היתה לו ידיעה מעולם ואפשר דס"ל לרבא דיותר קרוב למזיד הוא אם לא למד מעולם משלמד ושכח כדאמרינן התם בההיא סוגיא מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד דאם למד שמא לא שכח אבל אם למד ושכח לא הוי קרוב למזיד כיון שתקפה עליו משנתו ולע"ד מוכרח לומר כן דפשיטא דשכחת האבן המונחת בחיקו הוי קרוב למזיד טפי משכחת הדין ותדע דהא לשיטת התו' הוי אומר מותר ששכח לפי שעה כמו שכתבו לקמן ד"ה עד כאן ואח"כ בד"ה באומר מותר הקשו ממסכת מכות והא דממעטינן בפ"ב דמכות בשגגה פרט לאומר מותר כו' א"כ ס"ל דאומר מותר דמכות הוה ג"כ כה"ג וא"כ לאביי דאמר אנוס הוא ופטור התם אפי' הכי באבן שהכיר בה ושכחה לא פליג בה ארבא ועוד דא"כ היכי משכחת בשגגה דגלות דמחייב בה אלמא דיותר אנוס שכחת הדין משכחת אבן וא"כ דוחק לומר דלרבא הוי איפכא אלא ודאי שניהם מודים דשכחה לאו מזיד ולאו אנוס הוא כ"א שוגג דהא בשמעתין זהו שוגג האמור בתורה דקאמר היינו עד שישגג בלאו וכרת שבה דזהו אומר מותר לפי שעה וא"כ לע"ד אין סברא דגבי גלות אע"ג דכתיבי בשגגה טובא נמעט השוגג של כל התורה ולא יתחייב אלא על שוגג חדש שאין כמותו בכל התורה דוודאי שוגג דכל התורה לא אמעיט מבשגגה אפי' אי כתיבי טובא אבל היכא דאין לו ידיעה מעולם בהא פליגי דלרבא קרוב למזיד הוא ולאביי אנוס הוא ואפשר דבאבן היכא דלא הית' לו ידיעה מעולם גם רבא מודה דאנוס הוא דלא ה"ל לידע משא"כ אומר מותר ה"ל ללמוד ולכן לא הזכיר רבא שום טעם גבי אבן בלא הכיר בה אלא סתם לענין גלות פטור משמע בלא בשגגה אלא שרש"י והתו' לא פירשו כן אלא מבשגגה אלא צל"ע לרש"י דא"כ גבי אומר מותר למה לן למעוטי מטעם קרוב למזיד תיפוק לן ג"כ מבשגגה מכלל דהוי ליה ידיעה והא לא הוי ליה ידיעה כמו באבן דאין לפרש דגם גבי אבן הוי פירושו הכי חדא דלא משמע הכי ועוד דפשיטא דגבי אבן לא שייך לומר קרוב למזיד דמאי ה"ל למעב' שידע מן האבן ויש ליישב דלרש"י אה"נ דהתנא הוי יכול למעט אומר מותר מהטעם זה דלאו בשגגה היא כיון דלא ה"ל ידיעה אלא מלתא אגב אורחי' קמ"ל דאומר מותר קרוב למזיד הוא דנ"מ לכמה דברי' כדפליגי התם רבא ור"ח. ובמה שדימהו התלמוד לבעיא דרבא מר"נ ורש"י כתב גבי בעיא זו דלא דמיא אפי' לשוכח עיקר שבת וכבר נתעורר מורי מהר"ם ז"ל בספרו והניח בקושיא ונ"ל דלשיטתי א"ש דלקמן פריך הכי אלא באומר מותר וא"כ לפי זה ע"כ אומר מותר לאו אנוס הוא דאי אנוס הוי גם גבי ע"ז פטור כמ"ש דאנוס רחמנא פטריה בכל מקום אלא ע"כ אומר מותר לאו אנוס הוא הלכך גבי ע"ז חייב וגבי שבת פטור דלאו מלאכת מחשבת היא וא"כ לפי טעם זה גם בעיא דרבא מר"נ נמי לאו מלאכת מחשבת היא כדאשכחן נמי גבי אבן דמדמינן לא הכיר בה מעולם להכיר ושכחה דשניהם לענין שבת פטורין מר"נ כו' דהיינו אומר מותר לאו דבעיא דרבא היא אומר מותר דזה אינו דכבר כתב רש"י דלא דמיא אלא כוונת רש"י דבשניהם הוי העלם זה וזה דגם אומר מותר הוי העלם זה'. וזה ואי זה לא הוי מלאכת מחשבת גם זה לא הוי אבל למסקנא דזה הוי מלאכת מחשבת ודאי לא דמיא בעיא דרבא לאומר מותר כיון דזה שכח מעולם חדא שגגה היא ולרבא חייב אחת אפי' אומר מותר דהיינו תינוק שנשבה דרבא לטעמיה דלאו אנוס הוא ולא אמעיט כ"א גבי גלות אבל בשבת אפי' שוגג קרוב למזיד חייב אחת משא"כ בעיא דרבא מבעיא ליה דלמא אזלינן בתר מלאכות וחייב טובא ולא:

דימהו התלמוד אלא לענין מלאכת מחשבת דאי זה לא הוי מ"מ גם זה לא הוי כמ"ש ולמאי דכתבי התו' בסנהדרי' דבמכו' גרסינן רבה אפשר דגם רבא מודה הכא דתינוק שנשבה פטור לגמרי כר"י ור"ל דאנוס הוא ומ"מ פריך לקמן שפיר דע"כ אי ברייתא מיירי באומר מותר א"כ לא ס"ל דאנוס הוא דא"כ גם ע"ז הוי פטור אלא מטעם מלאכת מחשבת וקשיא מבעיא דרבא כמ"ש והוי מצי למפרך הניחא:

למ"ד לאו אנוס הוא כו' אלא דפריך ממכילתין ומלתא דדמי' לה:

ד"ה וחייב על הדם א' אע"ג דמלתא דפשיטא היא כו' עד אך קשה לרשב"א כו':

ולעד"נ דאין כוונת התנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת דפשיטא הוא כמ"ש התו' אלא קמ"ל איפכא דחייב מיהת א' על כל איסור בפני עצמו דלא תימא דכל התורה הוי לגבי חדא שגגא דלא ידע דאיכא תורה בעולם ובאמת הדעת מכרעת כן דהא גבי שבת קי"ל חלוק מלאכות מן התורה והוי כל אב מלאכה איסור בפני עצמו כחלב ודם כדאיתא לקמן בהדיא גבי שבת ה"ד דעבד קצירה וטחינה דכוותיה בשאר מצות דאכל חלב ודם כו' ואפ"ה כיון דחדא שגגה היא דלא ידע דאיכא שבת בעולם אינו חייב אלא א' ה"נ כל התורה הוי חדא העלמה ולא מחייב אכל התורה כ"א חדא קמ"ל דאכל איסור מיחייב חדא וזהו דקתני וחייב על הדס אח' ולא קתני איפכא ואינו חייב על א' כמו שדקדק ר"י ז"ל לעיל כך תירץ א' מהתלמידים אלא שהוספתי בה טעם ולי נראה עוד דקמ"ל דאע"ג דלא ידע אם אכל דם וחלב מעולם חייב קרבן על כל א' דא"א דלא אכל כיון שנשתקע בין הגוים ולא ידע איסורי תורה ולפי שני התירוצים אלה שכתבתי מעתה לע"ד ליכא לאקשוי למה תני דם וחלב דר"ל על כל איסור חייב בפני עצמו והוי כמו דתני וחייב על שבת א' ועל שאר האיסורין על כל איסור א' ועוד דבע"ז איכא חדוש טפי דאע"ג דקרא דמייתי מינה מונבז ראיה בע"ז כתיב וס"ד דמודו בה רבנן למונבז דפטור ולא פליגי כ"א בשאר מצות קמ"ל:

ד"ה כ"ש שהוספת כדפ"ה דאף בזו מחייב עד ומיהו קשה דהא פטריה מהיקשא תינוק שנשבה מהאי טעמא שיפטור הכיר ולבסוף שכח:

ואני בע"ד לא יכולתי לירד לסוף דעת קושיא זו כי כבר תרצוה בדבריהם ואני אפרש דבריהם כי שגגה האמורה בתורה אפשר לפרשה דלא הכיר מעולם הוי בכלל שגגה או דווקא הכיר ולבסוף שכח ואתא הקושיא לאורויי דאין לא הכי' בכלל שגגה כיון שלא היה לו ידיעה אבל הכיר ולבסוף שכח נשאר בכלל שגגה דאי נמעט גם אותו א"כ יעקור ההיקש קרא מפשטיה לגמרי ואמרינן בספ"ב דיבמות דבכל התורה כלה לא אתא ג"ש ומפקא לקרא מפשטי' לגמריה ומה לי ג"ש או היקשא אדרבה פ' השולח דף מ"א אמרינן דג"ש עדיפא מהיקשא דהוי כאלו נכתב בהדיא כדפי' רש"י שם וא"כ ע"כ