מגיני שלמה ס

ארוכה ושתי כרעי' ופריך למאי חזי לאסמכינהו אגודא ולמית' עלייהו ומישדא אשלי. הרי שגם מטה אינה טמאה אא"כ ראויה למלאכתה ראשונה. וא"כ לא קשיא מידי דהא דאמרינן דמטה טמאה אא"כ נגנבה או אבדה. היינו בארוכה ושתי כרעים דחזיא למלאכתה ראשונה ואפ"ה אם נגנבה או אבדה טהורה ואפשר דבעינן תרתי מעין מלאכה ראשונה וגם הדיוט יכול להחזירה אבל אם אין הדיוט יכול להחזירה אע"ג דעביד מעין מלאכה ראשונה כיון דלא עביד מלאכה ראשונה ממש טהורה וכן כתבו התו' עצמן שם דף ט"ו ד"ה בארוכה דהא דאמרינן דארוכה ושתי כרעים טמאה היינו בשל אדם א' דסופו לחזור ולחברה אבל של אחין ושותפין אי נגנבה או אבדה אפי' ארוכה ושתי כרעי' טהורה וכרע אחד אפי' באדם אחד טהורה כמבואר שם בתו' ואע"ג דהדיוט יכול להחזירה וכ"כ התו' פ' ג' שאכלו בההיא דסוכה דקאמר בארוכה כו' מיירי בהדיוט יכול להחזירה הרי מבואר דאפי' באדם אחד והדיוט יכול להחזירה אינה מטמאה אלא ארוכה וש"כ דחזיא למלאכתה ראשונה דלא כדברי ר"י דכאן וכן כתב הרשב"א ז"ל בפי' המשניות פ"ח דכלים אמשנה דמטה שנגנבה חציה כו' דאפי' בארוכה ושתי כרעים טהורה ומשנה זו דמטה שנגנגבה קאי אמטה טמאה ואח"כ נגנבה וטהורה דקאמ' היינו דפרח לה טומאה מינה כמ"ש רש"י בהדיא פ' ג' שאכלו וכן מוכח התם בשמעת' דמייתי לה אהא דפרח זימון שהיה להם בתחלה מינייהו ה"נ פרח לה טומאה מינה:

ואין לומר דהתוספות ס"ל דמתניתא לא קאי אטומאה ישנה כ"א לקבל טומאה מכאן ולהבא ולכן אוקמוה בארוכה ושתי כרעים דאי לאו הכי אפילו באדם אחד לא הוי מקבל טומאה כיון דלא חזיא למלאכתה ראשונה דלענין טומאה להבא בעינן מעין מלאכה ראשונה כמ"ש בכאן וכן משמע התם קצת דקאי אלהבא ואהא קתני דמטמאה אברים דמשמע דמקבלת טומאה אברים ואהא פי' רב חנן בארוכה כו' דא"כ מנ"ל לר"י הכא דלענין טומאה ישנה לא בעינן מעין מלאכה ראשונה מהא מתני' דמטה שנגנבה כו' כיון דמתני' אלהבא קאי והתם בעינן מעין מלאכה ראשונה דאפילו נאמר דס"ל דקאי אתרווייהו מ"מ מנ"ל לר"י למידק מהתם דלמא כמו דלענין להבא קאי הדיוק דווקא אארוכה ושתי כרעי' הוא דטמא באדם א' דחזי למלאכה ראשונה הא לאו הכי לא כמ"ש לעיל ה"ה לענין טומאה ישנה וא"כ להכי תנן במתני' נגנבה או אבדה כו' דאז טהורה אפילו בארוכה הא אפשר להחזירה טמאה בארוכה דוקא כמו בלהבא ועלה בידינו ג"כ סייעתא לסברא שכתבנו דבעינן תרתי דגם לדברי התוספות צ"ל סברא זו בלהבא לפחות דהא חדא לא מהני כמ"ש ה"ה לדידן אפי' בעבר נמי ולפי מה שכתבנו הרווחנו אדרבא ראיה משם לדברי רש"י דס"ל דגם אם עושה מעין מלאכה ראשונה אינו מטמא להבא דהא התם עביד מעין מלאכה ראשונה ואפ"ה לא מטמא להבא אא"כ חזרו וחברו הא החזירוה ולא חברוה אע"ג דהדיוט יכול להחזירה וגם עביד מעין מלאכה ראשונה אינה מקבלת טומאה וכמו שמביא ר"י ראיה משם דלענין להבא לא מהני הדיוט יכול להחזירה ה"ה לפירושי יש להביא ראיה משם דאפילו מעין מלאכה ראשונה לא מהני. ועי"ל דלשיטת רש"י ס"ל לתלמודא דמאי דקתני במתני' ננגבה או אבדה כו' היינו משום סיפא דמתני' דקתני החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ודוקא בנגנבה אינה מטמאה כ"א להבא ולא למפרע דפרח לה טומאה מינייהו כדאמרינן פ' ג' שאכלו משום דהוי כנשברה כיון שנגנבה ואין סופו להחזירה אבל באדם אחד ולא נגנבה אם החזירה חזרה לטומאתה הואיל והדיוט יכול להחזירה אבל כל זמן שלא החזירה טהורה אם אינה עושה מלאכתה הראשונה:

וקושיא ראשונה שהקשה ר"י ז"ל דלמה לא יקבל טומאה מכאן ולהבא כיון דנפחת פחות מכשיעור. גם מה שכתב דדחקו לרש"י לפרש כן משום דמ"ש מכשלא היה לו עינבל מעולם כו' לע"ד לא הבנתי דבר זה כלל דהא לשיטת רש"י ז"ל, ע"כ פירושו מוכרח דאל"כ איך מתרצא ברייתא דהזוג והעינבל חבור דמשמע דאם נפרדו הוי ליה שבר כלי ולא מקבל טומאה לא הזוג ולא העינבל ואי מהני טעמא דהקשה לקבל טומאה להבא א"כ לאו שבר כלי הוא אלא כלי שלם הוא לגמרי כמ"ש ר"י וזה דחקו לרש"י לפרש כן וא"כ כיון דלשיטתו צריך ע"כ לפרש כן א"כ יש לישב קושית ר"י דס"ל לתלמודא דאע"ג דלענין דפרח טומאה מהני טעמא דהקשה אבל לענין להבא לא מהני כיון דאינו ראוי למלאכה ראשונה ממש ולא דמי לפחות ממוציא רמון דהתם ראוי לגמרי למלאכה ראשונה דאע"ג דבתחילה נשתמש בהן זתים והשתא אינו יכול להשתמש בהן זתים כ"א רמוני' מ"מ חדא תשמיש הוא וכל כלי בעל הבית חזי לשמש בו הכל דאם לא יהיה ראוי לזתים ישמש בו רמונים אבל הקשה דהתם לא דמי להקשה דעינבל אלא לענין טומאה ישנה מהני דלא הוי שבר כלי לגמרי לא שיהא ככלי ישנה שלם לקבל טומאה וכיון דדוקיא דרש"י מן סוגיא דתלמודא ע"כ צ"ל סברא זו אלא דר"י ס"ל ההיא יא דהזוג והעינבל כפי' הרב פורת לעיל ולדידיה לא קשיא מידי אבל רש"י קאי לשיטתו:

ואין להקשות כיון דלרבא מיירי הזוג והעינבל חבור לענין להבא וניטלו עינבליהן כו' מיירי לענין לעבר א"כ מאי מקשה רבא לאביי דלמא גם אביי לימא הכי דסברא דידיה דהדיוט יכול להחזירה מהני לענין לעבר ולא להבא די"ל דס"ל לרבא דבסברא זו אין לחלק דכיון דמהני סברא דהדיוט יכול להחזירה לענין עבר אע"ג דאינו ראוי לכלום לסברת אביי אלמא הוי כאלו לא נשבר כלל וא"כ ה"ה לענין להבא אבל לרבא הוי שבר מ"מ לא הוי שבר גמור אלא בפחות ממוציא רמון ומהני שלא תפרח אבל לא הוי ככלי שלם לגמרי כמ"ש לעיל וגדולה מזאת כתב הרב פורת ז"ל בשם הרשב"ם ז"ל דלאביי אם נטמא א' מהם אפי' כשהן נפרדין נטמא גם השני דלאביי חשיב כמחובר לגמרי מטעם דכתבינא וכ"ש שי"ל לרש"י דאין לחלק לאביי בין לעבר ולהבא כיון דכשלם חשיב ליה ולא ס"ל כר"י דאמר דטעמא דהדיוט יכול להחזירה מהני לעבר ולא להבא אלא ס"ל לרש"י דאם מהני לעבר מהני ג"כ להבא כמ"ש:

ד"ה ואין אומרים בטמא מת כו' וק' לר"י למה ליה לאתויי ברייתא דתרקב כיון דלא שייכא למילתי' דר"א ור"י:

ולעד"נ דגם לרש"י הוי טעמא דר"א דאמר דדוק' במדרסות אמרינן עמוד ונעשה מלאכתינו ולא במת משום דאמרינן דבמדרס דגלי קרא גלי אבל לא במת דגם עמוד ונעשה מלאכתינו דסוף טומאה ילפינן מאשר ישב עליו הזב דכי היכי דבתחילת טומאה לא רבי קרא כ"א כלי המיוחד לישיבה דאם אינו מיוחד כ"א למלאכה נמצא כשיושב עליו אינו ראוי למלאכתו הראשונה אלא צריך לעמוד אבל כשיושב א"א לעשות מלאכתו הראשונה עם ישיבתו לא טמאה התורה כיון דבשעת קבלת טומאה אינו ראוי למלאכתו הראשונה ה"ה בסוף טומאה אם אינו עושה מלאכתו הראשונה כיון שאינו עושה מלאכה הראשונה טהורה וס"ל לר"א דהיינו טעמא דבעינן מיוחד לישיבה משום דאז הוי מלאכתו הראשונה משא"כ אם אינו מיוחד א"כ מישיבה מבטלת מלאכתו הראשונה ואנן בעינן שתהא עושה מעין מלאכה בשעת קבלת טומאה ונ' דדייק לה ר"א מדלא מפיק בברייתא בקצרה מדכתיב אשר ישב משמע שישב עליו תמיד והיינו מיוחד לישיבה ולמאי הלכתא תני התנא והזכיר כלל עמוד ונעשה מלאכתינו מה לי למלאכה הראשונה כלל ולהעמידו כלל אלא ש"מ דטעמא דתנא דטעמא דבעינן ראוי למלאכה ראשונה ובשעת ישיבה אינה ראוי' אא"כ עומד ואין הטעם משום דאינו מיוחד לישיבה אלא משום מלאכה ראשונה וא"כ ה"ה בסוף טומאה אם נשבר הרי נטהר מטומאתו מטעם מלאכה ראשונה אלא שיהא טמא מחמת מלאכה השנייה והוי כאלו מקבל טומאה השתא מחמת מלאכה