מגיני שלמה נט

אפיאה נכרית ואע"ג דרש"י ז"ל פי' לקמן דקאי אתרווייהו רש"י פי' לפי האמת דמסקינן בשמעתין דכיפה של צמר תנן דכוונתו לתרץ קושית התו' דקאמר דבכבול זה כ"ע מודו דאי כבלא דעבדא אמאי התירו בחצר וע"ז תירץ דכ"ע מודו בסיפא דכיפה של צמר תנן מיהו כל חד כדאית ליה וכן הא דקאמר בגמרא חוץ מכבול ופיאה נכרית רבה הוא דקאמר לה וצ"ל דרש"י ס"ל דכבלא דעבדא אין הולכין בה כ"א בר"ה לסי' הונחה שהוא עבד דבחצר נגד מי יוכיח שהוא עבד וכן משמע קצת לשונו לקמן ד"ה מפסיד שכתב שלא יאמר שהוא בטלו להראו' בשוק שהוא בן חורין ולכן קתני לר"ה למ"ד כבלא דעבדא דאי לא תימא הכי תקשי דאי כבלא דעבדא דווקא בר"ה אסור ולא בחצר למה פי' לקמן דכ"ע דכבול דסיפא הוי כיפה כיון דגם בכבלא דעבדא איכא חילוק אלא ש"מ כמ"ש ודיוקו הוא מכח קושית התו' דכבלא דעבדא לא שייך להתיר בחצר טפי מר"ה אי הוי שייך בחצר אלא ע"כ לא שייך כלל בחצר שאין עושין כ"א בר"ה ואין להקשות לפי' רש"י אמאי קתני טפי גבי אשה כמו שהקשו התו' בראש הדבור דעתה לא שייך תירוצם משום סיפא כיון דחצר בסיפא לא קאי אכבול י"ל דתני גבי שפחה לרבותא דשפחה אית לה אימתא טפי ולא שקלא מצואר' אע"ג דעבדה לנפשה קמ"ל אי נמי קמ"ל דאע"ג דרבה אין מקפיד עליה כ"כ כמו בעבד וס"ד דלהוי משוי וחייבת חטאת אפ"ה אינה חייבת:

ועי"ל על קושית ר"י ז"ל דרש"י ס"ל דמאי דקאמר ר' ינאי אבל כיפה של צמר ש"ד אין הפי' דס"ל לתנא דודאי ש"ד אלא דהתנא לא תני כיפה של צמר משום דש"ד דמחלוקת תנאי' היא והתנא לא הכריע ובפלוגתא לא קמיירי תדע דאיך אפשר דס"ל לתנא לגמרי דש"ד והא לקמן תנן במתני' מחלוקת דרבי ורבנן בשן של זהב ולקמן אמר אביי דכיפה של צמר ושן של זהב חד דינא אית להו דקאמר ר' לרשב"א כולהו ס"ל כל מילתא דמיגניא ביה דדוחק לומר אמרו ד"א ולא ס"ל כהדדי כדאמרינן פ"ק דסוכה גבי קבע בעינן ואפ"ה לא השוו כלם לגמרי כמו שכתבו שם התו' דף ז' דהיכא דמוכח שאני והכא לא הזכירו התו' דלא ס"ל כהדדי וגם לא ידעתי חלוק ביניהם ואדרבה לפי האמת מסקינן דס"ל לתנא דכיפה של צמר לא מיגניא ביה כמו בשן של זהב דקא מסקינן דכיפה תנן ואסור לצאת בו ואלו גבי שן של זהב תני מחלוקת וא"כ איך ס"ד דללישנא דכבלא דעבדא יהיה כיפה מגונה טפי משן של זהב והא חלוק זה אינו בין הלשונות אלא אי ס"ל לתנא דמידי דמגניא בה שרי או לאו אבל שיהא חלוק בין כיפה לשן של זהב לא פליגי גם מנ"ל לר' ינאי דלמא אפי' אי כבלא תנן לא תני התנא כיפה משום דתני לה במחלוקת בשן של זהב ור' דפליג בשן פליג גם בכיפה כיון דע"כ אין סברת ר' ינאי דכיפה ודאי מיגניא טפי דא"כ ודאי כבלא דעבדא תנן דאי כיפה א"כ שן של זהב מיגניא טפי כיון דבכיפה סתם התנא דלא תצא ושן שנה במחלוקת ע"כ ס"ל לרש"י דר"י לאו ודאי קאמר אלא ר"ל דלא תני כיפה דמחלוק' היא ולא הכריע תנא דמתני' כיון דמספק' ליה ואפשר דהוא שרי ולא תני התנא דמתניתין כ"א מאי דאסור לכ"ע ולקמן תני לה גבי חצר דהוא שרי לכ"ע אבל בר"ה לא הכריע והכי אשכחן בכמה דוכתי או אפשר דשנה במחלוקת ושן של זהב וא"כ הוי כמו סתם ואח"כ מחלוקת דלעיל לא שנה כיפה ס"ל דשרי והדר תני שן במחלוקת וה"ה כיפה כמ"ש וא"כ במשנתינו הוי ס"ל בתחלה דשרי ואח"כ חזר בו ושנאה במחלוקת כמו כל סתם ואח"כ מחלוקת שפי' דחזר בו ממה שסתם כמ"ש התוספות ז"ל לקמן ס"פ המוציא ד"ה והאמר ר"י וכמ"ש לקמן ובאמת צריך טעם לדברי התו' ז"ל למה לא תני כיפה לקמן במתני' בבבא דבמה אשה יוצאה דאפי' מידי דשמעינן מדיוק' דמתני' קמייתא הדר לתני כמו כבול דקתני ולא בכבול לר"ה דמשמע הא לחצר שרי ואפ"ה חזר ושנאה וכיפה לא הזכיר כלל בהא ודאי דלאו פשיטא היא דשרי דהא פליגי בה תנאי גם התנא עצמו שנה מחלוקת בשן כמ"ש וצ"ע:

שם ד"ה אין בו משום כלאים פירש"י משום שאינו מ וריב"א אומר דמשום זה אין להתיר דהתם הלבדים אסורין מפני שהן שועין כו' הר"ן ז"ל הוסיף בקושיא זו דא"ל דר"ל אין בה כלאים דאורייתא:

ואני אומר דמצינו כיוצא בזה במשנה פ' בתרא דכלאים דתנן אינו אסור משום כלאים אלא טווי ואריג וע"כ פירושו משום כלאים דאורייתא דמדרבנן אפי' אריג לחוד אסור כמו שאסור שוע לחוד אלא ע"כ בלשון תנאים סתם כלאים הוא דאורייתא ואין כאן קושיא:

דף נ"ח ד"ה מתיב רבא הזוג והענבל חבור פ"ה מדקרי לה חבור כו' וק' לר"י דהא מעיקרא נמי כו':

נלע"ד דרש"י ז"ל ס"ל דהא לא ס"ד דמחמת דהדיוט יכול להחזירה יהיה טמא אם היו הזוג והענבל כלי א' דודאי כלי שלם שנשב' אע"ג דהדיוט יכול להחזיר' כל כמה דלא אהדריה שבר כלי הוא דאביי קאי ג"כ לקבל טומאה מכאן ולהבא וכמ"ש לקמן בע"ה וראיה קצת מפ' ר' עקיבא דבעי ע"ז ישנה לאיברי' או לא וקמבעיא ליה לחד לישנא בהדיוט יכול להחזירה ובשל חוליו' מיבעיא אבל בנשתברה פשיטא ליה דאין בה טומאה כמ"ש התו' ז"ל לקמן דף פ"ג ד"ה ע"ז משמע אפי' בהדיוט יכול להחזירה פשוט ליה דשרי בנשתברה דאל"כ להאי לישנא אמאי מבעיא ליה בשל חליות ולא בנשתברה והדיוט יכול להחזירה וכתבו התו' שם דהא דפשיטא לאו דילפא לה מנידה אלא בלא נידה פשיטא ליה א"כ משמע דמסברא פשיטא דשבר כלי אפי' הדיוט יכול להחזירה לאו כלום הוא מיהו לאו ראיה גמורה היא דטומאת ע"ז שאני דהיא דרבנן ומקלינן בה כדאיתא התם ואע"ג דכל דתקון רבנן כו' מיהו לאו לכל מילי אמרינן ואין כאן מקומו אלא אביי הוי ס"ל דלאו כלי א' הוא שהזוג יקרא שבר כלי בנטילת הענבל אלא כ"א בפני עצמו הוא ואם נטמא זה לא נטמא זה דלא הוי חדא כלי אלא שעושין ביחד תשמיש אחד וקושית המקשן היתה כיון דלא חזי לכלום בנטיל' העינבל לאו מנא הוא והוי ככלי שלא נגמרה מלאכתו כמו אם לא היתה לו עינבל מעולם ולא מטעם שבר כלי ומשני אביי כיון שהדיוט יכול להחזירה לא דמי לכלי שלא נגמרה מלאכתו כיון דשם כלי היה עליו מעיקרא והשתא עדיין בקל יכול להחזיר' ופריך רבא דכלי א' הוא לענין אם זה נטמא זה וכן לענין הזאה וא"כ אם נפרדו הוי שבר כלי ובשבר כלי לא מהני הדיוט יכול להחזירה וזה נראה מבואר לע"ד בלשון רש"י ז"ל אפשר דר"י ז"ל לא נ"ל לחלק בהכי ומ"מ רש"י מחלק בהכי ומה שהקשה דלא עיין דההיא משנה הוא וזו תוספתא י"ל דרש"י ס"ל דהרבה ברייתות הובאו בתלמוד דלא נודע מקומ' איו כי אינם שנויים בתוספתא שלנו וכה"ג כתבו התו' פ' ר' עקיבא דף פ"ג ד"ה הזב וכן איכא ברייתות בתוספתא שלנו נגד התלמוד שלנו כמ"ש ר"י לקמן ד"ה אלא אמר רבא ולכך אין לבנות יסוד על תוספתא שלנו דאיכא למימר דרבא ידע ברייתא דתנו גבי הדדי דאפילו התלמוד עצמו מצינו דפריך ריש פ' המפקיד מידי גבי הדדי תניא שאילתינהו לתנאי דבי ר' חייא ורבי אושעיא. ואמרי גבי הדדי תניא ה"נ אע"ג דאנן לא ידעינן רבא ידע ואפי' תי' דהיא ברייתא בתוספתא כתבו לקמן דליתיה לההיא ברייתא ככתבה וכלשונה שהובאה, בתלמוד אלא תניא בתוספתא אחר' עיין לקמן שם ד"ה אלא אמר רבא פ"ה דטומאה לא פרח הימנה וק' לר"י כו' ראיתי לתרץ תחלה קושיא השניה שהקשה ר"י ז"ל דלטומאה ישנה שהיתה שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול להחזירה בלא טעמא דראוי להקישו כדאשכחן במטה כו':

ואני אומר דיש לישב קושיא זו מהא דאמרינן פ"ק דסוכה דף ט"ז דמטה מטמאת אברים כו' רב חנן כגון