מגיני שלמה נו

בכל גיזי צמר בין דהפתק בין שאינן של הפתק ורבא קאמר ל"ש אאינן של הפתק או אפשר דגבי חבית ס"ל לתלמודא דא"א שיפול האבן בצדוד כ"א בהגבהה וא"כ מיושב ג"כ שפיר דכשהקדירה מגולה מקצתה דהיינו פי הקדירה יוכל לאחזה ולצדדה אילך ואילך ולשמטה בנחת מתחת הכסוי עד דשריק הכיסוי ונופל אבל אם דופני הקדירה מגולין מקצתן א"א שיפול בהצדדה כיון שאין לו במה לאחזה כ"א בהגבהה כמ"ש התו' לשון רש"י ויאחזנה בדופניה ויגביהנה וכמו שכתב החכם מהרש"א ז"ל ובהא ס"ל לרש"י דאסור במניח ולפי זה מיושב גם פגה שטמנה בתבן לקמן ריש פ' כל הכלים דשרי לטלטלה אם מגולה מקצתה אע"ג דהוי מניח וכבר נתעוררו התו' ז"ל לקמן ע"ז ולפי' רש"י שרי כיון שא"צ להגביה התבן כלל כמ"ש רש"י ז"ל בהדיא לקמן כ"א אוחזה ממקום המגולה והתבן נשמט ונופל והוי כמו צדוד דהכא:

ועי"ל דאפי' אי ס"ל דגם בלא הגבהה אסור מ"מ כבר פירש"י במתני' דאין כיסוי קדירה נעשה בסיס להטמנה דאין נעשה כ"א לכסות הקדירה והטמנה משמש לקדרה לא הקדרה משמש להם וכמ"ש הר"ן ז"ל ולא דמי לאבן דאין האבן כסוי לחבית והחבית משמש לאבן דכן צריך לפרש ע"כ דברי רש"י במתני' וא"כ יש לישב שתי הקושיות. דבמתני' מיירי שכיסה בדבר שהוא כלי וע"ג הניח דבר שאין ניטל להטמינו כמ"ש רש"י בהדי' ולכן שרי לנער שאין הכסוי נעשה בסיס כמ"ש. ועוד כיון שיש כסוי כלי עליו א"כ הכסוי בולט קצת יותר מהקדירה ואפשר לנערו מלמטה דע"כ צריך לומר כן גם לפי' ר"ת ז"ל דאל"כ כיון שמכוסה כולו איך אפשר לנערו ולא יגע בדבר שאינו ניטל אם לא למטה מן הכסוי שהוא בולט כמ"ש וכל זה לפי החכם מהרש"א ז"ל אבל יותר נראה כי ס"ל לר"ת שהנגיעה שרי בדבר שאינו ניטל ולא אסרו כ"א טלטול ולא נגיעה כמ"ש הפוסקים ז"ל וא"כ נוגע בדבר שאינו ניטל ודוחף את הכסוי ומנערו והכסוי מנערו דלא הוי בסיס כיון דלא הוי במניח לר"ת אבל כסוי כעין כלי חרס שהקדירה בלועה בתוכה א"א לנערה בדחיפה אלא בהגבהה קצת ובזה דברי ר"ת נרווחים לא דחוקים כמ"ש החכם הנ"ל. וה"נ לרש"י לא הוי ס"ל בסיס כמ"ש. אבל בברייתא ס"ל לרש"י דמיירי שכיסהו בדבר שאינו ניטל לבד וא"כ הוי הדבר שניטל שהקדירה טמונה בו בסיס לדבר שאינו ניטל דדווקא הקדירה לא הוי בסיס דהטמנה משמש אליה כמ"ש משא"כ ההטמנה של הקדירה אין הכסוי משמש אליו וא"כ כיון שההטמנה נעשה בסיס א"א לפנותה אבל אם מגולה מקצתה כיון דאפשר לאחוז בקדירה אין הקדרה נעשית בסיס ושרי להטותה דאפשר להטות הקדירה. ולפי זה אין צריך לפרש דס"ל לרש"י חלוק דבדופני הקדירה צריך להגביה אבל אם מגולה מקצתה אפשר בהטיה דלעולם אין חלוק בין הגבהה להטיה. ובנוסח רש"י שלנו אין כתוב כלל דיאחזנה בדופניה ויגביהנה וכמ"ש החכם הנ"ל אלא החילוק דא"א לפנות הדבר הניטל דהוא עצמו הוי בסיס אבל אם הקדירה מגולה אין הקדירה הוי בסיס אלא דאין לשון רש"י משמע כן. לכך נראה כלשון ראשון וכן משמע מדברי רש"י שהביא מתני' דנוטל דהיתה בין החביות מגביה ומט' כו' משמע דקושיתו היא מן ההגבהה וע"ז כתב דאוקימנא התם בשוכח דווקא ומ"מ גם קושיא השניה מיושבת בהא דבמתני' כיון דאיכא כסוי בכלי ועליה דבר שאינו ניטל אפשר לנער מלמטה ויפול משא"כ אם כיסה בדבר שאינו ניטל בלבד לא ידעתי איך אפשר בעולם לנער בלא טלטול ואפי' אם נאמר דקושית ר"ת דאם מנער הכסוי מלמטה ג"כ א"א בצדוד כ"א בהגבהת הכסוי כיון דאין לו במה יאחזנה מ"מ כבר כתב רש"י דאין שייך שם דנעשה בסיס כמ"ש לעיל והלכך שרי להגביה הכסוי אבל בברייתא דליכא כסוי כלי א"א לנער בלא טלטול ממש דלא שייך שם ניעור כמ"ש. והנראה עוד מדברי רש"י דגורס במתני' נוטל את הכסוי וא"כ ע"כ צ"ל דהכסוי מגולה קצת דאיך אפשר ליטלו והלא צריך ליטול בידיו גם הדבר שאינו ניטל וכן בגמרא ע"כ נראה דרש"י ס"ל דהכסוי לעולם מגולה למעלה דהוא בית אחיזה שלו כמו שלנו דלמא יכסה הבית אחיזה כשהוא מכוסה כולו וא"כ א"ש כפשוטה ובברייתא מיירי שלא כיסה כ"א בדבר שאינו ניטל וכ"כ הטור בהדיא סי' רנ"ט דנוער את הכסוי מיירי כגון שמקצתו מגולה:

פרק במה בהמה ד"ה אדרבה תסתיים תימא לרשב"א כו' כבר האריך הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות לתרץ קושיא זו ועיין שם:

ד"ה או יוצאין כרוכין פי' בקו' דמכוין לנוי וק' להרשב"א ולה"ר פורת דלעיל אמרינן דלכ"ע לנוי אסור לא ידעתי מאי ק' דהא פי' רש"י ז"ל דלנוי נמי אורחייהו הוא וא"כ לא שרי כ"א נוי דהיינו אורחיה אבל נוי דלעיל לאו היינו אורחיה וכן מצאתי בהר"ן ז"ל והביא ראי' ע"ז ע"ש:

ד"ה בבאין מנוי אדם לנוי בהמה פירש"י ובעודן באדם נטמאו ובחנם פי' כן כו' ורש"י בעצמו פירש כן כו' הייתי רוצה לומר דרש"י ז"ל דחקו לישנא דקאמר ופרח לה טומאה מינייהו דמשמע שהיתה טומאה עליהן ואע"ג דנוכל לפרש תורת קבלת טומאה כמו עולין מטומאתן דמתני' כדפי' רש"י לקמן פרק במה אשה מ"מ לישנא דפרח משמע טפי שנטמא כדאיתא פ' שלשה שאכלו גבי מטה שחלקוה אחין פרח לה טומאה מינה ומיירי במטה טמאה כדפי' רש"י שם והביאו התו' לקמן פ' במה אשה דף נ"ט. מיהו אתלמודא גופיה איכא למידק מאי דוחקה לפרש כן:

ע"כ נ"ל דרש"י דייק מהא דמשני לקמן סבר לה כר"י דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא וס"ל לרש"י דלא אמר ר' יודא כ"א לטהר מטומאה ראשונה בעינן מעשה לקלקל אבל לבטלו מתורת כלי שלא יקבל טומאה עוד אפילו מעשה לתקן הוי מעשה וכן פי' רש"י בהדיא בקדושין ריש פ' האומר דף נ"ט ד"ה יורדין לידי טומאה כגון גולמי כלים שעתיד לשוף ולשבץ כו' ואין עולין מטומאתן משקבלוהו אלא בשנוי מעשה שיעשה. בה מעשה לקלקל שישברם או לנקבם וכן עד שלא קבלו טומאה אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף ולשבץ הרי שלטהר מטומאה הצריך מעשה לקלקל אבל לעלות מתורת קבלת טומאה כתב מעשה לתקן שהוא לשוף ולשבץ שהוא גמר התקון ופשיטא דהא דכתב דבעינן מעשה לקלקל היינו כר"י וא"כ משמע דמודה ר"י בבטול מקבלת טומאה דגם מעשה לתקן הוי מעשה ובסמוך אכתוב עוד בזה ונ"ל ראיה מהא דתנן פ' כ"ו דמס' כלים ומייתי לה פ' העור והרוטב דף קכ"ג עור שהוא טמא מדרס וחישב עליו לרצועות וסנדלים כיון שנתן בו איזמל טהרו דברי ר' יודא א"כ קשיא דר' יודא אדר' יודא דהא נתינת איזמל הוא לתקן ואפ"ה ס"ל דטהרו דהא גם גבי מדרס בעינן שינוי מעשה כמ"ש רבינו שמשון ז"ל פ"ק דכלים במתני' דסדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון שאביא לקמן בע"ה וכ"כ התו' פ' הקומץ רבה דף ס"ד ד"ה ועשאו וילין וכן משמע קצת מפירוש רש"י ד"ה ואין עולין שכתב שעשאו שטיח וחושב לרצועות כו' שהיא מתני' שהבאתי דקאי אמדרס ואין נראה לומר דכיון דנתן איזמל ואין ראוי עוד למלאכתו הראשונה דהיינו שטיח ולמלאכה השניה שהוא סנדלים עדיין לא בא זהו קלקול דידיה ונטהר מטומאתו הראשונה וכן אינו מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו השניה ואז יקבל טומאה מכאן ולהבא ע"כ כל מעשה לתקן נמי הכי הוא דהכי נמי בשמעתין כיון שהתחיל לחתוך וחתך מקצת אין ראוי לא לאדם ולא לבהמה עד שיחתך סביב סביב דזהו תקונו לצורך הבהמה כדפי' רש"י ופשיטא כשמקצתו מחתך אינו נאה לא לאדם ולא לבהמה כדכתב רש"י ונתרחב הנקב סביב סביב ועוד דמוכח בהדיא בדברי רש"י דחישב לרצועות וסנדלים הוי מעשה לתקן שהרי רש"י פי' בדברי המקשן דס"ד דגם מעשה לתקן הוי מעשה הביא ענין זה