מגיני שלמה נה

עליה לעשות כלי כמ"ש רש"י בהמביא והתו' לקמן ואינו חבור הוא טעם אחר שעומד לינטל כדפי' רש"י והראשון עיקר מיהו הרווחנו בתירוץ זה לישב מ"ש הטור ז"ל סימן שי"ד דמותר להתיז ראש המגופה ודקדק הב"י ז"ל דהא אפי' ראש החבית מותר והגיה שם ונ"ל דא"ש דהטור קאי אפי' אחבית שלימה כדמשמע לשונו דבתחלת הסימן התחיל לחלק בין מוסתקי לחבית שלימה ואח"כ התחיל מותר להתיז ראש המגופה ולא הזכיר דקאי אשבורה דווקא אלא וודאי בסתם חבית מיירי והתם לא שרי כ"א הסרת המגופה מטעם דאינו חבור כדאיתא בשמעתין אבל גוף החבית אסור כדפירש שם בראש הסימן דאפי' שבירה אסור בחבית שלימה ואפי' אי גרסי' בדברי הטור ראש החבית נ"ל שפירושו מגופה:

ואין להקשות למה לא כתב הטור דבמוסתקי שרי אפי' גוף החבית. די"ל דזה בכלל שבירה היא וכבר כתב דשרי. ולע"ד קושיות התו' על כלל כל הפוסקים יצאה דלפי' ר"ת דמקשי מנקיבת מגופה עצמה א"כ מאי דמשני דמגופה אינו חבור ע"כ פירושו דבמגופה כיון דאינו חבור הוי כחתיכת חרס בעלמא או כטיט ולא שייך בה נקב כמ"ש התו' דאפי' אם היה עשוי להכניס ולהוציא אינו חייב חטאת וע"כ הוא מהאי טעמא, א"כ ע"כ מאי דתנן פ' חבית ולא יקבנה מצדה פירושו בגוף החביות כדס"ל לרב חסדא דבצד המגופה שרי כיון דמגופה אינו חבור והוי כחרס בעלמא דאין לומר דלמעלה שרי דאין דרך פתח בכך אבל מן הצד דרך פתח בכך כמ"ש והוי דאורייתא מ"מ במגופ' לא גזרו כמ"ש רש"י לקמן א"כ גם מבי' צוואר לא קשה כלום דבית הצואר דרך פתח וא"כ אפי' אי בית הצואר הוי דאורייתא מ"מ במגופה לא גזרו כיון דאין דרך פתח בכך דהא ע"כ צריך לחלק כן אלא ע"כ אגוף החבית קאי. ושמא י"ל דאי בית הצואר דאורייתא ה"ל למגזר אפי' במגופה למעלה אע"ג דאין דרך פתח בכך אבל אי הוי דרבנן לא גזרו למעלה כיון דתרתי לריעותא הוא דאין דרך פתח כן גם אינו עשוי להוציא כמ"ש התוס' ולא גזרו כ"א מן הצד דליכא אלא חדא לרעותא. ויותר נראה דהתם ס"ל כרב חסדא וכמ"ש וכן כתב הב"י ז"ל בהדיא סי' שי"ד. וא"כ לדברי כל הפוסקים שפסקו כרב הונא לקמן והכא פסקו כרב בבית הצואר א"כ ע"כ כפי' רש"י ס"ל וצריך לישב ע"כ כמ"ש:

ובאמת צריך ישוב קצת לפי' התו' דפירשו לקמן דמיירי במוסתקי א"כ גם מחלוקת דר"י ורבנן בנקיבת מגופה מיירי במוסתקי דבחבית שלימה תקשי לרב חסדא דמפרש ולא יקבנה מצידה בגוף החבית מאי אירי' נקב דמשמע נקב יפה שהוא תקון כדמשמע התם בכולה שמעתתא שהוא תקון כלי הא אפי' שבירה אסור אלא ע"כ במוסתקי איירי וא"כ מאי פריך בשמעתין הא התם אפי' עשוי להכניס ולהוציא אינו חייב חטאת דלאו מנא הוא א"כ כי אינו עשוי אלא להוציא שרי לכתחלה אבל נקיבת מגופה בחבית אין ה"נ דאימא לך דאסור מדרבנן וכיון דלרב חסדא קאי אמוסתקי דלמא גם לר"ה כן דבהא לא פליגי וצ"ל דקים ליה דאף דקאי למעלה אמוסתקי מ"מ רבנן דשרו שרו אפי' בחבית שלימה. ולא נקט מוסתקי אלא להודיעך כחו דר"י גם משום סיפא דמצידה אסור אע"ג דמרישא שמעינן לה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי התם מיירי בנקב גדול דומיא דשבירה והכא קמ"ל אפילו בנקב קטן וכמו שכתב הטור ג"כ אפי' נקב בעלמא כו' ולמאי דפרישית אליבא דרש"י א"ש דהסרת המגופה הוי נקב מעליא ועשוי להוציא ולהכניס ופשיטא דהיה לאסור מדרבנן אפילו במוסתקי אם בכלי שלם חייבין חטאת:

שם ד"ה דבר תורה כו' תימא מ"ש ממוכני לעד"נ לחלק הכי דמוכני הוא כלי חשוב לעצמו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ולכן אינו חבור עם השידה להיות בטילה לגבה להיות ככלי א' דהוי כשני כלים כיון דמשתמשים בו בפני עצמו משא"כ איזמל שניהם עושין מלאכה א' ביחד והוו ככלי א' ובפני עצמן לאו כלי חשוב הוא לעשות מלאכה לעצמו אלא שראוין למעין מלאכה ראשונה כמ"ש התו' ז"ל לקמן דף נ"ח ד"ה מתיב רבא ועקרן לעשות מלאכה כשהן מחוברין ביחד והוי ככלי א' ולכן הוי חבור ותדע דהא לקמן שקלי וטרי אי בעינן מעין מלאכה ראשונה ואיכא חד דס"ל דאפי' עדיין למלאכה אחרת אינן ראוין למלאכה ראשונה הוי שבר כלי דעיקר' למלאכה שעושין ביחד ואפי' מאן דלא בעי מעין מלאכה ראשונה מ"מ כיון דעיקרן לעשות מלאכה ביחד אלא שראוין ג"כ למלאכה אחרת משא"כ מוכני ליכא למ"ד דאינה מקבלת טומאה בפני עצמה דלאו שבר כלי הוא אלא כלי חשוב בפני עצמו כמו שידה דאין עיקר המוכני עשויה לצורך השידה:

דף מט ד"ה אבא שלחא הוי פר"ח כו' דאי בחול מיירי כדפירש הקונטרס טפי ה"ל לאתויי דר"י אבוה דשרי לקמן בהדיא דרש"י ז"ל ס"ל כמאן לימא לן דר' חנינא בר חמא גמר לה להא ברייתא ומאי דשמיע ליה מר"י בריה דר"י קאמר אבל מר"י גופיה לא שמיע ליה מידי:

ועוד י"ל דגם רבי יונתן בן אלעזר תנא הוה דהא ר' חנינא בר חמא שקיל וטרי בהדיה ור"ח נודע דתנא הוה וא"כ אי הוה קאמר ליה הכא אמר רבי יוסי דשרי אפשר דהוי פליג עליה ר' יונתן והוי אמר דלדידי לא מסתברא הכי ומאי אולמיה דר' יוסי מסברא דיליה ואפי' אי לא הוי ר' יונתן תנא ליכא ראייה מר' יוסי דהא ת"ק פליג עליה להכי מייתי עובדא דר' יוסי כיון דר' יונתן לא פליג כ"א מסברא דאומן קפיד עלייהו ור' יוסי שלחא הוה ואיתברר ליה דלא קפדי האומנין ע"ז ולמאי דמשמע מדברי הרי"ף ז"ל דגרס כך אמר ר' יוסי אבא שלחא הוה דאביו של ר"י שלחא הוה א"ש לגמרי דמייתי ראיה מר"י גופיה דאמר הכי בהדי' דשרי והביא ראיה מאביו שישב עליהן בחול:

דף נא ד"ה או שטמן הקשה בקונדרס דיפנה סביבה ויאחזנה כו' עד ק"ק דאי השיב הכא במניח א"כ במגולה מקצתה אמאי ניטל מה בין זה לאבן שע"פ החבית כו' וע"ק לר"ת ז"ל דהתנן נוטל את הכסוי כו' אפי' אינן מגולות מקצתן עכ"ל תחלת כ"ד אומר דלענד"נ מדברי רש"י ז"ל פ' כל הכלים דף קכ"ה דקאמר תנן התם באבן שע"פ החבית כו' אמר רבה אר"א אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לד"ה ופי' רש"י ל"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצד' מגביה ומטה על צדה והיא נופלת עכ"ל נראה מדבריו מבואר דלהטות החביות לבד אפילו במניח שרי ולא אסור במניח כ"א להגביה דלכן פי' דהל"ש אסיפא קאי דלכאורה דבריו צ"ע דהא בגמרא לא קאי כ"א ארישא והוא פי' אסיפא אלא כמ"ש והטעם נ"ל ברור כיון דבמניח הוי בסיס והוי כמו האיסור עצמו א"כ לא אסור כ"א להגביה דאז הוי לגבי החבית טלטול גמור דאע"ג דלגבי האבן הוי טלטול מ"ה כמ"ש לעיל פ' כירה טלטול מ"ה מ"מ לגבי חבית מקרי טלטול גמור דמטלטלו להדיא משא"כ האבן מטלטל אגב החבית אבל בהטיה דגם החבית אינו מטלטל כ"א מ"ה לא יהא אלא האסור ממש והטעם נכון לדעתי ואע"ג דלקמן פ' נוטל איתא נמי להאי מימרא אמתני' ופי' רש"י שם ל"ש מטה על צדה דחבית צ"ל ע"כ דכוונתו מטה ע"צ בהגבה' דהיינו סיפא דלא תקשי דידיה אדידיה. או אפשר דס"ל דכל הטית חבית אפי' ברישא מיירי אפי' בהגבהה. ואע"ג דקתני הגבהה בסיפא היינו דבסיפא מגביה ומסלקה כולה מבין החביות כדפי' רש"י ולעולם גם ברישא מיירי בהכי ומה שפי' רש"י פ' כל הכלים מסיפא היינו שמביא ראיה מסיפא מנ"ל דהתירו בחבית בהגבהה דקא מוקי משום הכי מתני' בשוכח דלמא דווקא בצדוד שרי ושרי אפי' במניח ולכן מביא ראיה מסיפא דשרי אפילו בהגבהה ולעולם תלמודא גם ארישא קאי דגם רישא מיירי אפי' בהגבהה וקאי ל"ש אהגבהה אבל צדוד שרי אפי' במניח דוגמת שפי' התוספות לעיל דמתני' מיירי