מגיני שלמה נד

רש"י ז"ל משמע שם גבי שמן שלא היה מצוי להם ומשום הכי התיר רשב"ג ליקח זתים מועטים מן הנשים בגליל כיון שהוא ביוקר הוא מקפיד בדבר מועט וא"א לגנוב ממנו כמו שהתיר ת"ק ליקח מהן מרובה דאין יכולים לגנוב ולמכור בצנעה א"כ נוכל לומר אפכא דכלי צמר ביהודא היה ביוקר וכן כלי פשתן בגליל ולא היתה יכולה לגנוב אלא מוכרת מדעתו אלא שנחלק ת"ק עם רשב"ג בשמן דת"ק סבר אע"פ שהשמן שם ביוקר מ"מ אין לוקחין מהן דדרך בע"ה שמוכר השמן ואין עושה את אשתו שליח וחיישינן שמא גנבתו משא"כ כל"צ וכל"פ זו היא מלאכת הנשים והיא מוכרת מדעת בעלה כדפי' כל זה רש"י בהדי' שם אבל רשב"ג סבר כיון שהוא ביוקר לא תוכל לגנוב ומה שהיא מוכרת פעמים שאדם בוש למכור על פתח ביתו כו' א"כ מזה משמע אדרבה דאם הוא בזול חיישינן יותר לגניב' ואפשר לומר עוד דהיה להם כלי פשתן הרבה ואפ"ה הוי ביוקר וכל משאם ומתנם היה בו וכיוצא בזה פי' התו' פ' איזהו נשך דף ע"ג גבי פרוותא דזולשפט שהיה שם הרבה יין שהיו מביאין לשם ממקום הזול ובאין לשם ממקום היוקר וקונין וא"כ הוא ביוקר יותר ממקום הזול יען כי הרבה קונין שם וכמו שאמרו פ' הקרבנות דא"ל משה רבינו ע"ה ליוחני וממרא למתא ירקא ירקא שקול אלא שלשון רש"י לא משמע כן שכתב שלא היה מצוי להם ב"פ:

ומ"מ כתבתי זה דבהא מיושב מה שק' על רש"י שפי' שם דהשמן בגליל העליון הוא ביוקר ובסנהדרין משמע שהיו להם הרבה זתים כמ"ש ר"ת ז"ל ולפי זה א"ש ומה שהקשה ר"ת על רש"י מה שפי' פ' המוציא יין שהיו עניי' ואין עושין רפואה ביין דא"כ שתיית מים שכיחא טובא כיון שאין להם יין לשיפת הקילור:

נרע"ד דרש"י נשמר מזה יפה לקמן שפי' שם מה שאמרו רפואתו שכיחא או לא שכיחא היינו אם אי אפשר לעשות רפואה זו כ"א בדבר זה דווקא לא בד"א מקרי רפואתו שכיחא ואם אפשר לרפאות בד"א מקרי לא שכיחא כמו בדבש דקאמר התם אכילתו שכיח רפואתו שכיח ובודאי דאכי' הדבש שכיח טובא יותר מרפואה מ"מ כיון שאם צריכין רפואה לכתית אפי' פעם א' בשנה א"א לרפאו' כ"א בדבש נמצא דבש זה עומד לרפואה כמו לאכילה ואע"ג דמשמשין אותו לאכילה יותר מלרפואה וה"נ כיון שאין מתרפאים שם לעולם כ"א במים אע"ג דשתיית מים שכיחא טובא מקרי שכיחא ושכיחא כיון שהמים אצלם עומדין לשתיה ולרפואה אי מתרמי הרפואה:

ומה שהקשה מעי"ה בגליל שהיו מרבים בסעודה לא ידעתי מאי קשיא הא אמרינן לקמן פר' חבית מפני מה מועדי' שבבבל שמחים וקאמר חד טעמא מפני שהן עניי' ופי' רש"י וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה ובמועדים כל שמחתם משמע דשמחתם במועדים במאכל ומשתה וברור הוא דמה שמחה אחרת יש הא כל השמחות דאמרינן בערבי פסחים הוא או במאכל ומשתה או במלבושים שכולן צריכין ממון ואפ"ה היו שמחי' ה"ה בגליל בעי"ה ועוד מאן לימא לן דכולם עניי' היו אלא דרובן עניי' ולעולם לא היו ג"כ עשירים והתם קאי אמוכר בהמה קודם עי"כ בגליל צריך להודיעו אמה מכרתי כו' כדאית' פ' אותו ואת בנו דהעשירים שבהן היו מרבי' בסעודה וכל הקונה בהמה באותו הפרק היה קונה ע"ז היום ומי יימר דהכל היו קונים אלא מי שקונה דמי שידו משגת היה מרבה בסעודה דגם בבבל אמרינן דעניים הם ובעלמא אמרינן עתירי בבל יורדי גיהנם הם פ' ט' ולקמן אמרינן עשירי' שבבבל במה הם זוכים:

פרק במה טומנין דף מ"ח ד"ה מ"ש ממיחם ע"ג מיחם תימה דה"ד אי יד סולדת בו כו'. נלע"ד דלשיטת רש"י ז"ל שכתבתי לעיל דגם בלא הטמנה אסרו להשהות ע"ג כירה שאינה גרופה מטעם שמא ישהא ברמץ ויחתה בגחלים ולהכי שייכא מלתא דרבה ור"ז בהאי פירקא דמיירי כולי בהטמנה כמו שהקשה הר"ן ז"ל בשם רבינו יונה ז"ל א"ש דלא אסרו בכאן אלא משום דאלודי קא מוליד גזירה שמא יפשר ג"כ ברמץ ויחתה גם ברמץ אבל באש לא חיישינן שמא יחתה דבלאו הכי יתפשר כמ"ש גבי חררה ע"ג גחלי' גם ליכא למיחש שמא ישהא ברמץ כיון דמיירי ברייתא ברחוק קצת מן האש כדקתני כנגד המדורה לא ע"ג האש וא"כ ליכא למגזר שמא ישהא ע"ג הרמץ וכנגד הרמץ פשיט' דליכא למגזר דהתם אפי' אם יחתה לא יועיל כלום כיון שהגחלים מעורבין ברמץ אם לא יתפשר כנגדו לבדו גם החיתוי מעט לא יועיל לו אבל ע"ג מיחם ממש לא התירו כיון שהמיחם אולודי קא מוליד ויש בו מים חמין שהוא כמו אש גזרינן שמא ישהא ברמץ משא"כ מיחם שפינהו לא שייך למגזר אטו רמץ דהתם אינו ניכר כלל שהמיחם מוליד ומוסיף הבל במים אדרבה נראה כמצנן המיחם בשפכו מים לתוכו ועוד שהוא מצטנן והולך כמו שכתבתי לעיל וכמו שכתבו התו' ז"ל סברא זו לעיל ד"ה בשם רב ז"ל:

ע"ב ד"ה וכי מה בין זה למגופת חבית פ"ה דתניא לקמן רשב"ג כו' ואין נראה לר"י דרשב"ג שרי להתיז אפי' גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם כו' ותחלה אומר כי רש"י ז"ל פי' שם דהבעיא היא אם לעין יפה קמכוון להרחיב מוצא היין מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול יפה עכ"ל ומוכרח הוא דהטעם משום הכי הוא דהא משנה שלימה שנינו ולא יקבנה מצדה דאי פירושו בגופא דחביתא כדפי' רב חסדא א"כ אסור לנקוב גוף החבית ואי כרב הונא דקאי אמגופה א"כ מכ"ש גוף החבית כדמשמע התם דאפי' ר"ח דס"ל דשרי לרבנן מצד המגופה בגוף החבית מודה דאסור להו אי שרי לינקוב בשפוד שלא כדרך הנוקבין וא"כ יש לישב דודאי רשב"ג דקאמר דמתיז ראשו בסייף מיירי בכל מילי הן המגופה לבדה הן להתיז גוף החבית עם המגופה וא"כ למאי דהוי ס"ל לרב כהנא דמגופה הוי כחבית דלא ידע לחלק דזה חבור וזה אינו חבור פריך היכי התיר רשב"ג להתיז המגופה לבדה הרי אם מתיז המגופה א"כ נשאר הנקב יפה כדרך הנקב להיות דוודאי אם מתיז גוף החבית ג"כ א"כ אין זה נקב יפה אלא שבירה ולעין יפה קא מכוין אבל התזת המגופה לבדה הוא דרך הנוקבין שהנקב נשאר יפה וגם דרך הנוקבין כן להסיר המגופה היכי שרי מ"ש מפותח בית הצואר כיון דלרב כהנא הוי מגופה כחבית ודוחק לתלמוד לפרש דברי רשב"ג דווקא להתיז גוף החבית שרי עם המגופה אבל המגופה לבדה לא ומשני זה חבור כו' וא"כ שרי רשב"ג כל מילי דלא מבעיא הסרת המגופה דשרי אע"פ שעשה כדרך הנוקבין מ"מ אינו חבור אלא אפי' גוף החבית שרי מטעם עין יפה וא"כ כאן לא היה יכול לשנות דלעין יפה דהתזת המגופה אם היה חבור היה אסור כיון שהוא כדרך הנוקבין:

ועי"ל דרב כהנא מילתא פסיקתא נקט ומקשי ממגופה דמגופה ודאי שרי רשב"ג דגוף החבית איכא למדחי דלמא לא שרי אע"ג דלפי האמת שרי אפי' גוף החבית מ"מ לא רצה להקשות. וגם התו' עצמן לא הקשו קושיא דרב כלום אלא ממאי דמשני ולמאי דמשני זה חבור גם גוף החבית איתרצא בזה דהא חבית דלקמן מיירי במוסתקי דהיינו חבית שנשברה ודבק שברי' בזפת כדמוקי לה פ' המביא כדי יין דף ל"ג וכמ"ש התו' עצמן לקמן פ' חבית ובוודאי רשב"ג דשרי להתיז עם גוף החבית מיירי ג"כ במוסתקי דמי עדיף התזת גוף החבית משבירה ממש דלא התירו כ"א במוסתקי ופשוט הוא ורב כהנא היה סובר בתחלה דמיירי אפי' בחבית שלימה כדפי' ג"כ פ' המביא וכשמשני זה אינו חבור א"כ גם חבית גופה נתיישב בהכי דלא שרי בחביתא כ"א באינו חבור וכמ"ש מיהו זה דוחק קצת דהמוסתקי לא שרי אלא משום דלא חייס