מגיני שלמה נב

קושיא זו היא לגרסתם ז"ל לקמן אבל לגרסת רש"י ז"ל דגרס הורה במנורה להתיר' כר"ש בנר א"כ נוכל לומר דכר"ש בנר לא ס"ל כדאיתא גם בחולין וכמ"ש התי' לקמן ולפנינו איישב גרסת רש"י בע"ה ואע"ג דלא קאמר לקמן בהדיא וכר"ש בנר לא ס"ל כדקאמר בחולין היינו משום דמספקא לן דאפשר דר' ס"ל כר"ש אבל בחולין אי לא הורו בהדיא לא קאמר הכי אבל באמת נלע"ד לתרץ שפיר דהא ריש פ"ק דביצה אמרינן אליבא דרב נחמן דר' סתם לן בשבת כר"ש ובי"ט כר"י וא"כ אזלא לה הקושיא דלקמן בנר אשבת קאי ובהא ס"ל כר"ש אבל בי"ט מספקא לן אע"ג דסתם כר"י מ"מ כיון דבעי מיניה אליבא דר"ש אפשר דס"ל כוותיה כדפריך ור' מוקצה וכדפי' רש"י. והמקשן עצמו מקשה קושיא זו דהיכי סבר ר' כר"ש והא סתם לן כר"י גבי מדבריות כדפריך הכי ג"כ בסוף מכילתין אר' יוחנן ופצעילי תמרה אי"ט קאי כדפי' רש"י בהדיא בביצה דף מ' והביאו שם בתו' נמי. ומשום דוחק קושיא זו אוקמ' רש"י בי"ט מדפריך התם מי"ט וריש פ"ק מחלק בין שבת לי"ט וכן הרב הגדול רב אלפס פסק בשבת כר"ש ובי"ט כר"י וא"כ א"ש בלא ספק והתו' עצמן לא הקשו דנפשוט דס"ל כר"ש מדסת' כוותיה ש"מ לאו כלום הוא והיותר נכון דלשיטת הרמב"ם פליג סתמא דתלמודא אאמוראי דהכא דאמרי דר"י ס"ל כר' יהודא אלא ר"י כר"ש ס"ל וכן צ"ל ע"כ לפירו' הרשב"א ז"ל ואע"ג דהתוספות הוכיחו דהתלמוד לא ס"ל כר"נ ושבת וי"ט שוין וכמ"ש הרא"ש ז"ל סוף מסכת ביצה. מ"מ התלמוד אליבא דר' מספקא ליה שמא ס"ל כר"נ ועוד אפשר דהתלמוד בעי לשנויי דר' אדר' לכל האמוראי' דלמאן דלא מחלק בין שבת לי"ט ע"כ ס"ל דר' כר"ש וא"כ ס"ל הני תרי שינויים קמא ובתרא ומאן דמחלק בין שבת לי"ט וס"ל דר' סתם בי"ט כר"י ע"כ ס"ל כשנוייא מציעא. א"כ הצריך התלמוד כל האמוראי' דכ"א מצי אתי אליבא דר':

וא"ן להקשות כיון דהתלמוד קאמר דאפשר דמחלק ר' בהכי א"כ מנלן לתלמוד לקמן ס"פ מי שהחשיך דקאמר וכן א"ר יוחנן הלכה כר"ש ומי א"ר יוחנן הכי והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין משקין וכו' ומאי קושיא דילמא ר"י ג"כ מחלק בין שבת לי"ט וכמו שהקשה הרא"ש בשם ר"י ור"ת:

י"ל דהתם שאני כיון דר"ש עצמו ס"ל דאין חילוק בין שבת וי"ט ור"י קאי על ר"ש ואמר דהלכה כמותו ס"ל לתלמוד' דאי איתא דר"י מחלק בין שבת לי"ט הוי מפרש הלכ' כר"ש בשבת אבל ר' דלא קאי על דברי ר"ש אלא דבעו מיניה אליבא דר"ש בי"ט י"ל שפיר חלוק זה ומ"מ קשה קצת הא דמייתי התם דלוי סבר כר' יודא דכי הוי מייתי טריפתא לקמי' בי"ט כו'. והא לוי לא קאי אר"ש אלא עובדא דהוי אתו לקמיה בי"ט וא"כ מאי ראיה מיניה. וי"ל דלא מצינו שום אמורא שיחלק בין שבת לי"ט כ"א ר"נ הוא שגילה החילוק הזה ולכן לא רצה התלמוד לתרץ כן וכ"כ בהדי' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות פ"ק דביצה. אבל הכא אליבא דר' קיימינן ור"נ ס"ל דר' סתם בשבת כר"ש ובי"ט כר"י ולכן מתרץ התלמוד דיש פנים לכאן ולכאן זה אמת ויציב בעיני בלי ספק. ועוד לכאורה פליאה בעיני על קושיא זו דאין לפשוט כלום מלקמן דלמא ר' מחלק ג"כ בין מוקצה לאכילה ומוקצה לטלטול וכרב הונא בפ' מפנין והתוס' עצמן מביאין חילוק זה כמה פעמים ודוק:

ד"ה הורה במנורה ורש"י פירש הורה במנורה להתירא כר"ש בנר ואין נראה דאין לתלות מנורה בנר. ועוד דאכתי איכא למבעיא או דילמא תרווייהו להתירא. ול"נ דרש"י ס"ל דכולה חדא מלתא היא מדקאמר ר"י לעיל אנו אין לנו אלא כר"ש בנר אבל מנורה כו' ומה ענין מנורה אצל נר דלא מיבעיא לפי' רש"י ז"ל שכתבתי לעיל בשמו דס"ל דאין לנו פירושו דס"ל כר"ש אלא בנר וא"כ אבל מנורה פירושו דלא ס"ל כוותיה אבל ר"ש מיהא שרי במנורה כמ"ש התוספו' לעיל וא"כ אי מנורה משו' בנין לחוד היכא אשכחן דשרי ר"ש במנורה דאטו משום דמקיל ר"ש במוקצה מקיל בבנין ומה ענין זה אצל זה אלא אפי' לפירוש רשב"א ז"ל שפי' דר"ש מוד' במנור' מ"מ תימ' לי מה ענין זה אצל זה ולמה לא יודה ר"ש במנורה טפי מר"י כיון דטע' אחר הוא. ואין ענינו למוקצה כלל אלא ש"מ דגם זה אמוקצה קאי דאסור לטלטלו משום שאדם מקצהו מיראת איסור בנין והוי מוקצה מחמת איסור זה ומ"מ אין זה מוקצה מחמת איסור דכולה שמעתין וכמ"ש לקמן אי"ה אלא מוקצה לטלטול שמא יבוא לידי איסור משום גזירת בנין ומשום בנין לחוד לא הוי אסור (כאן נחתכו איזה תיבות) דסוגיא דהכא אתי כב"ה דהתם וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכו' שבת שפסק כר"ל. ולכאור' צריך טעם וכתב הרב המגיד ז"ל דטעמו דפסק כמאן דשרי משום דס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה משמע דמשום מוקצ' הוא:

ולענ"ד דבחנם תפס עליו הב"י ז"ל בסי' רע"ט דאין הטעם משום מוקצה אלא דגזרינן אטו חליות ולמ"ש היינו מוקצה כי לשון ר"י משמע הכי אנו אין לנו אלא בנר כר"ש אבל לא במנורה משמע דגם במנורה שייכא מילתא דר"ש:

ונ"ל לפרש שמעתתא אליבא דהרמב"ם ז"ל דרב יוסף ס"ל דר"י ה"ק דאין לנו מי שיתיר בהל' טלטול נרות כ"א ר"ש בנר ישן אבל במנורה מודה ר"ש דרב יוסף לטעמיה דהטעם משום קביעות ובהא מודה ר"ש כמ"ש התו' ז"ל ד"ה אין לנו אבל אביי ס"ל דה"ק כמו דס"ד התו' בתחלה דאין לנו שום היתר כ"א בנר ישן כר"ש אבל במנורה לא ס"ל כר"ש דר"ש מתיר לה דלית ליה מוקצה מחמת איסור כ"ש מנורה דלא הוי מ"א כ"כ כמ"ש וא"כ ר"י דלא ס"ל כר"ש במנורה כ"ש במוקצ' מ"א ולכן הקשה אביי ממנורה דמשם מוכח דר"י ס"ל כר' יודא בממ"א ודייק לה הרמב"ם מהא דאביי מוקי לה בשל חוליות וא"כ מאי הקשה אביי לעיל לרב יוסף ואת לא תסברא והא איכא לחלק במנורה משום גזירה ולא נהירא להרמב"ם לומר דבתר דשמעה מרב יוסף סברא דאפילו נוכל לומר דהאי מימרא דר"א דהורה ר"ל בצידן שמעה מרב יוסף מ"מ סברא דגזירת חליות לא שמעה מיניה ואיך לא תירץ לעצמו לחלק ביניהם אלא ש"מ כדפרישית וגם אביי ידע הא מלתא דהורה ר"ל ולאו רב יוסף קאמר לה אלא דתלמודא מייתי לה אמאי דמשני ר"י מנורה שאני דמודה בה ר"ש וע"ז מייתי דלמ' מנורה שאני דאר"א כו' ומפרש ר"י ורבה משום קביעות ולכן קאמר ר"י דמנורה שאני ואביי ס"ל משום חליות ולכן הקשה ובהא הוי שקלא וטריא דאביי סבר דטעמא משום חליות ור"ש שרי גם במנור' משום דלית ליה מוקצה מ"א ולכן הקשה ורב יוסף ס"ל דמודה ר"ש כמ"ש ולכן תירץ דמנורה שאני והוי כמו ואזדא לטעמייהו כדאשכחן בדוכתי טובא כה"ג דמייתי טעמי אשקלי וטרי כה"ג ממחלקותם במקום אחר ואע"ג דמדברי רש"י משמע דרב יוסף גופיה מייתי לה הא לאו ראיה היא דרש"י פי' בהדיא דאנו אין לנו פירושו דס"ל כוותיה כמ"ש לעיל ונכתוב עוד בע"ה וא"כ כיון דלדברי אביי קאמר דלא ס"ל כר"ש בהא א"כ ע"כ טעמא דמנורה נמי משום מוקצה דאל"כ מאי קאמר דלא ס"ל כר"ש והיכן פליג ר"ש במנורה והלא מנורה טעמא אחרינא הוא ואין ענינינו למוקצה כלל אלא ע"כ כמ"ש וכמו שהקשו בתוספות לעיל אשר לסבת זה פי' ר"י ז"ל פי' אחר מפי' רש"י כמ"ש לעיל ובאמת צ"ע קצת לדברי התוס' שפירשו בתחלה ג"כ דלא ס"ל לר"י כר"ש במנורה למה הקשה רשב"א ז"ל למ"ד דטעמא משום קביעות מקום ולא הקשה לאביי גם כן דטעמא משום בנין היכי שרי ר"ש כיון דלדברי התו' לא תליא הא בהא כמ"ש בדבור זה ובהא כיון דלא אשכחן דפליג ר"ש למ' נאמר דר"ש מתיר בהא יותר, מר"י ושאר תנאי דאטו משום דהתיר ר"ש מוקצה יתיר גם בנין. ואפשר לפרש דגם התו' ס"ל דחוליות הוי ג"כ משום מוקצה ומ"ש דאין לתלות מנורה בנר היינו דכל חדא מוקצה טעמא אחרינא