מגיני שלמה נ

רש"י ועוד דדייק מדלא קתני סתם ר"ש אומר אין זה מן המוכן דמשמע שהוא מוקצה ולמה הזכיר כלל כל שאין מומו ניכר שפירושו דלא אתחזי לחכם מעי"ט אם מום קבוע או עובר כדמפרש התם בשמעתין למה ליה להזכיר ראיית אתמול כלל אלא דראייה מאתמול בעינן ומדקתני אין זה מן המוכן ולא קתני אוסר סתם ש"מ דאית ליה מוקצה גם כן כמ"ש התו' וא"כ פריך כיון דלר"ש מחדא טעמא לא הוי אסור כ"א מתרי טעמי והא ר"ש לית ליה מוקצה ואזלא ליה חדא טעמ' וא"כ נתישבה קושית הרשב"א דהכא גבי טבל ליכא מוקצה כ"א מחמת איסורו והאסור אינו אלא מדרבנן ואם עבר ותקנו מתוקן הוי מוכן וכן משמע לישנא דרש"י לעיל. ד"ה מוכן הוא שאין בו מוקצה אלא אסורו ואם בא א' כו' ובביצה ס"פ המביא מבואר בדבריו יותר ד"ה הא קמ"ל דטבל כו' עד קמ"ל כיון דהגבהת תרומה ומעשר אינו אלא מדרבנן אין זה מוקצה מחמת איסור וה"ה התם בבכור אי הוי המוקצה מחמת איסור ראיה לחוד הוי מוכן דאם עבר ובקרו הוי מבוקר אלא שאינו מבוקר ואסור לשוחטו משום מוקצה נמי דמי יימר שימצא חכם אף בלא איסור ואינו מבוקר אין ר"ל מחמת שעבר אין הביקור כלום אלא שאסור לשוחטו וכדפי' רש"י שם מבוקר ושוחטו לכתחילה ואפי' לפי' רש"י דביצה דמשמע מדבריו דר"ש לית ליה מוקצה כלל וכל טעמו אינו אלא אסור ראיה ואין זה מן המוכן ר"ל שאין מוכן להתירו כדפי' שם. ואם נזכה ניישב שם דבריו בע"ה מאי דקשיא עליה מהא שמעתא כמו שהקשו התו' ע"ש מ"מ נ"ל לישב קושית הרשב"א דהתם כיון שאסרו לראות מומין בי"ט א"כ בכלל הגזירה היתה ג"כ דאסור לו לשחוט ולעשות מלאכה בי"ט דהוי שלא לצורך כיון שאסור לאוכלו א"כ נהי דעבר ובקרו מ"מ לא התירו לו לעשות המלאכה בי"ט כיון שזה ג"כ היתה בכלל גזירת' דהא בהא תליא דוגמ' לדבר גבי ביצה שנולדה בי"ט ראשון של ר"ה אם מותר לאכלו בי"ט שני דקאמר רב יוסף בביצה דף ה' כיון דביצה היתה בכלל גזרת עדות צריך מנין אחר להתירו ונהי דאביי קאמר כיון דביצה לא הוי במנין אלא דתלי בעדות אי אישתרי עדות אישתרא ביצה היינו משום דליכא שוב איסורא כלל דאישתרא עדות אין כאן י"ט כ"א יום א' ואין כאן איסור בביצה אבל זה שעבר על דברי חכמים לא התירו לו לעשות מלאכה בי"ט אשר לפי גזרתם הוא מלאכה שלא לצורך אבל כאן דאין כאן מלאכה אם עבר ותקנו מותר לאכול ועי"ל דאין לדמות הגזירות דהכא לא חשו חכמים שיעבור במזיד ואי איתרמי לא חיישינן לאוסרו במזיד שלא יעבור פעם אחרת דלא שכיח שיעבור אבל איסור ראיית מומין שאין האיסור פשוט כ"כ בעיני ההמון ולא עוד אלא שר"י מתיר לגמרי דליכא שום איסור כלל החמירו טפי ואסרו אפילו אם עבר דלא ] ליתי למסרך וכה"ג איתא בכמה דוכתי:

שם ע"ב ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד וע"ק ר"י ואס' בטלטול דמת שיש לאסור יותר משאר טלטול מן הצד דשרי שבראש ובסוף במה טומנין אמר שמואל האי סכינא ופ"ה ומשום טלטול מן הצד כו' ונראה לר"י דלא משום טלטול מן הצד אסרי ליה כו' ונלע"ד דרש"י ס"ל דמשמואל פשיטא דלא קשיא ליה מידי דלא התיר שמואל כ"א במת כמו ככר או תינוק דלא שרי כ"א במת כדמסקינן ס"פ נוטל וא"כ הדברים ק"ו ומה ככר דשרי טפי דהא אי איכא ככר לא שרי טלטול מ"ה אי ל"ש טלטול כדמוכח בתחילת דבור זה שכתב ר"י ז"ל מדלא קאמר דכ"ע ל"ש טלטול וכאן דליכא ככר כו' משמע אי איכא אסור אע"ג דל"ש טלטול ואפ"ה לא התירו כ"א במת מכ"ש טלטול מ"ה דגרע טפי ותדע דהא מדברי רש"י משמע דהא דמשני לא דכ"ע שמיה טלטול והיינו טעמא דר"י ב"ל כו' אבל במוטל בחמה לא שרי ואי ריב"ל אטלטול גמור קאי היכי ס"ד להתיר במוטל בחמה טלטול גמור הא ליכא למ"ד ואין לפרש דכוונתו דקשיא ליה דבמוטל בחמה ה"ל למישרא טלטול מ"ה לפחות. דאין לשונו משמע כן דלא שרי משמע מה שהתיר בדליקה. לכ"נ דרש"י ס"ל דקאי אטלטול מ"ה פלוגתייהו כמו דסבר המקשן ולכן הקשה דגבי מוטל בחמה נמי וכן משמע מדברי הרי"ף ז"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל ופלא בעיני מה שכתב הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דרש"י ס"ל בטלטול גמור כי לא מצאתי בנוסח שלנו שום ראיה דהכי ס"ל ואדרבה משמע איפכא כמ"ש ועוד דפשוט שלא היה מעלים מלכתוב דשינויא מיירי בטלטול גמור ומדלא פי' ודאי משמע דנשאר כמו בדברי המקשן ומה שפי' לעיל אי דליכא והאי מצילין דקאמר ר"י ב"ל דמטלטל ליה להדיא הוא היינו בקושיא קודם שמסיק אלא לאו בטלטול מ"ה פליגי דמשמע דלפני זה מיירי בטלטול גמור ועוד מדפריך להדיא מ"ט דריב"ל ואי מן הצד הא פליגי בה ואינו פשוט כ"כ אלא שאח"כ מצאתי שגם הרא"ש ז"ל כתב בשם רש"י כך ע"כ היה להם נוסחא אחרת ברש"י ומ"מ הרי"ף ז"ל ס"ל הכי וא"כ תקשי לשמואל דאתי דלא כמאן או כתנאי לפחות וכתב דשמואל משני איפכא דכ"ע ל"ש טלטול ובטלטול גמור פליגי וכמ"ש התו' ז"ל א"כ גם לרב יתרץ דפליגי בטלטול גמור דהא שמואל ורב לא פליגי בהא ולמה נרבה מחלוקת ביניהם דלשמואל יתיר ריב"ל אפילו בטלטול גמור ולרב דווקא מ"ה נימא דשניהם שוים אלא ש"מ ס"ל לרש"י דשמואל אע"ג דס"ל דל"ש טלטול מ"מ הוי טלטול קצת ולא טלטול גמור ואסור בכל מקום ולא התיר כ"א במת המוטל בבזיון משום כבודו וגדול כבוד הבריות כדאמרינן פ' המצניע דף צ"ד אבל בדליקה שאינו משום כבודו כ"א להציל ס"ל לת"ק דאסור וריב"ל ס"ל דאדרבה ל דליקה גרע טפי מטעם בהול ומעיקרא דפריך לימא כתנאי לא היתה הקושיא על שמואל דשמואל אתי ככ"ע כמ"ש יהיה איך שיהיה מ"מ נראה דלשמואל לא ק' מידי ודרב הונא לא אמרי בי רב לא קשיא לרש"י דאיהו ס"ל דאמרי בי רב הוא רב המנונא כמ"ש ספ"ק דסנהדרין ושם ניישב אי"ה מה שהקשו על רש"י ע"ז ואפילו אי הוי רב הונא נ"ל די"ל דלא שרי רב הונא טלטול מן הצד כיון דאפשר בדצה ושלפה כי היכי דהכא במת לא התיר אפי' שמואל כ"א היכא דליכא ככר או תינוק אבל היכא דאיכא דמכלתין הקש שע"ג המטה כי היכי דפריך לר"נ והשתא א"ש דהתם דלא אפשר בע"א ולשכב עליו מבע"י לא אטרחוהו רבנן דהיה עליו כר או סדין פירושו ושכב עליו כדפי' רש"י פ' במה טומנין דף נ' ד"ה או שהיה וכן משמע שם מדמייתי אר"א דאמר ישב אע"פ שלא קשר ואפי' אי פירושו שלא שכב עליו כדמשמע קצת מדברי שאר פוסקים שלא הזכירו שישכב עליו מ"מ לא אטרחוהו לעשות מעשה להביא דבר אחר לשם הזמנה דזמנין דטרוד כדאמרינן פ' במה טומנין ולא ידענא אי בית האבל כו' דווקא ב"ה כו' דטרידי או זימנין דשכח אבל דצה ושלפה דליכא מעשה מידי והסליקוסתא משומרת יפה אפילו אי דצה ושלפה ה"ל למעבד כן בשעת הנחה וכיוצא בזה כתבו התו' ריש פ' כל הכלים ד"ה האי פוגלא דטעמא דר"נ דלא ה"ל להניח באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד ורב הונא נהי דפליג עליה בהא דס"ל דגם בהא לא אטרחוהו רבנן להניח באופן אחר ממה שהניח דשמא:

בהכי עדיף שראשו העב יהיה בעומק הקרקע וישתמר וניחא ליה בו יותר מראשו הדק אבל דצה ושלפה דלאו מידי הוא מודי ואצ"ל לדברי התוס' שפירשו דר"נ מיירי שהניחו מע"ש ע"מ ליטלו בשבת דאי במניח ממש אפי' ניעור אסור ובשכח אפי' טלטול גמור מותר כמו שהקשו ריש פ' כל הכלים וא"כ לפי' רש"י ע"כ גם רב הונא מיירי בהכי וכיון שהניחו לצורך ליטלו בשבת הוה ליה למידץ ולמישלף בשעת הנחה אבל לקמן פ' במה טומנין מוכח מדברי רש"י דמניח ע"מ ליטלו בשבת מקרי מניח דף נ"א ד"ה אבל טמן וכמו שהקשו התו' לקמ' עליו:

ואני יישבתי דבריו דס"ל לרש"י דהא דאמרינן פ' נוטל דמניח הוי בסיס קאי אסיפא דהתם דקאמר ואם היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה וע"ז קאי דאסור מניח להגביה החביות כיון שנעשה בסיס אבל להטותה על צידה דרישא שרי