מגיני שלמה מט

עבר ואפה מאי דהא התם בעי למפשט מההיא דהמעשר בשבת ודחי דמיירי דאית ליה פירי אבל לית ליה פירי עלתה בתיקו והכא משני רב יוסף ונקטיה לפשוט וא"כ תפשוט מדר"י ועוד דהא כתבו התו' לקמן דכ"ע אית להו איסור ביטול כלי מהיכנו וא"כ ע"כ כ"ע ס"ל האי שינוי' דאם עבר ותקנו דליכא לשנויא דצריך למקומו דביטול כלי לא התירו משום מקומו כמ"ש התו' ד"ה לשני וא"כ למה עלתה בתיקו וצע"ג ובנוסחאות שלנו כתוב ברש"י ד"ה מוכן הוא ואם בא אחר ותקנו כו' והיינו כמ"ש ואפשר דט"ס הוא וצ"ל אחד בדלי"ת. ומ"מ נ"ל דלא על חנם נקט רש"י כך שאם בא אחד ולא הניח הדבר כפשטיה שאם עבר ותקנו ומה הלשון חסר וכן ספ"ד דביצה דף ל"ד ד"ה הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצ"ל שבת כו' האריך ג"כ וכתב אבל הכנה איתא שאם בא אדם אחר ותקנו כו' הרי שאיירי מן המזמין והניחו ואמר שאם בא אדם אחר ולא פי' על המזמין עצמו שעבר ותקנו וכן התו' התם כתבו כן וז"ל היכא דהזמינו לשבת אינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו וכל זה בלתי ספק לא נפל במקרה אלמא הדין הוא דין אמת דלא קנסו לאחרים וא"ש וכל זה אי יש מוקצה לחצי שבת אבל אי אין מוקצה כדק"ל דהכי הלכתא כמו שפסק הרא"ש פ"ג דמס' יום טוב א"ש כמ"ש לעיל. ורציתי לומר עוד דבדברי הרשב"א עצמו בקושיא הראשונה משמע כיון דאם שגג ותקנו מתוקן הוי מוכן מהאי טעמא שהרי הקשה מדלא קאמר שאם שגג ותקנו משמע דאי אמר הכי לא ק' כלום ואפילו נאמר דהוא ז"ל מוכיח דע"כ מדלא קאמר שאם שגג ש"מ דס"ל דמטעם שגג לא הוי מוכן מ"מ לא ידעתי מאי קשיא דלעולם טבל מוכן מטעם שוגג כמ"ש וא"כ לא איתקצאי ב"ה אפי' אי אית ליה פירי ולא קאמר ר"י שאם עבר אלא לרבותא דמשכחת לפעמים אפילו אם עבר הוי מתוקן כגון אי לית ליה פירי והכי משמע קצת לשון התוס' שכתבו ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי לא קאמרי דמיירי ר"י בדלית ליה כו' אלא משמע דנקט עבר משום האי דינא ולעולם מיירי ר"י אפילו אי אית ליה פירי ומטעם שוגג ובאמת לא ישר בעיני דברייתא דטבל מיירי בדלית ליה דווקא דזה לא נזכר בגמרא אלא דקשיא לי דא"כ מאי פריך בחולין דף ט"ו אימר דאמר ר"מ במבשל דראוי לכוס שוחט כו' ומאי קושיא והא גם שחט כיון דאם שגג ב"ה ושחט שרי לר"מ א"כ לא איתקצאי ב"ה אלא ש"מ אין זה מוכן אלא אם מותר בעבר במזיד והתם במזיד אסור בו ביום אפילו לר"מ בין לו בין לאחרים וא"כ ע"כ צ"ל דשינוי התו' הוא דמיירי ר"י בלית ליה פרי ואחרי כתבי מצאתי בפי' הר"ש ז"ל פ"ב דתרומות שכתב תרי שינויי א' דר"י מיירי בלית ליה והב' דעבר פירושו בשוגג ולפירושנו א"ש דמיירי אפילו באית ליה וכן סתם הרמב"ם הדברים אלא דמדבריו ז"ל למדתי תירוץ אחר שהוא כתב בפ"ג דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל עד מ"ש בין כך ובין כך תיקן את הפירות ובפכ"ה כתב חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן משמע דס"ל דהכל תלוי בתיקון כיון שהם מתוקנים שא"צ לחזור ולעשר וגם מותרין בטלטול דלא קנסו כ"א באכילה וא"כ מוכן לענין טלטול כיון דבעבר שרי לטלטלו דהא ר"י אטלטול קאי ומה ענין אכילה בכאן כלל ומ"מ מתני' דהמעשה צ"ל כמ"ש. ועוד נ"ל דלאו קושיא היא כלל כיון דמסקינן בחויי דלא שרי ר"מ בשוגג כ"א היכא דליכא מוקצה כגון מבשל דרה לכוס ומתני' דהשוחט מיירי כגון שיש לו חולה והברי' א"כ גם מתני' דהמעשר מיירי ג"כ אי לית ביה מוקצה כגון שהיה לו חולה ולא נחית תנא כ"א לדין דשרי לאכול אע"ג דאסרו חכמים לעשר ולא מיירי במוקצה דמאי אולמיה דהאי מתני' מהאי מתני' ואטו כי רוכלי ליתני וליזל ודברי תורה זה סוגר וזה פותחין ואין ספק בעיני כלל כי הדברים נדברים באמת ועיין במס' יום טוב דף ל"א ברש"י במתני' דבהמה שמתה שיישב קושיא זו ושם כתבתי לישב קושי' שהקשו התו' עליו:

ומה שהקשה הרשב"א ז"ל מ"ש הכא שאם עבר ותקנו מתוקן ובביצה פ' אין צדין אמר ר"ש דאין רואין מומין בי"ט ואם עבר ובקרו אינו מבוקר עיין לקמן דף מ"ו שם יישבתי בע"ה. (ד"ה והתנן):

דף מו ד"ה והתנן קשיא לר"י כו' הנה תחילה אומר כי לפי' ר"י ז"ל ד"ה ר"ש אמר שפירש דדייק אביי דר"ש תרתי אית ליה אין רואין מומין וגם מוקצה וכן כתב פ' אין צדין אלא שנראה מפירושו דמי יימר דמזדקק ליה חכם הוי פירושו דוודאי לא יזדקק לי' דאין רואין מומין בי"ט כמ"ש ד"ה מי יימר ודבור שאחריו וא"כ יש לדקדק מאי קשה ליה לר"י לפרש כן ולא פי' כפשטיה דר"ש תרתי אית ליה אין רואין בי"ט וגם אית ליה מוקצה כפשטא דשמעתא מטעם מי יימר דמזדקק ליה חכם כי היכי דפריך מהפרה ושאלה מטעם מי יימר כמו שהקשו התו' לקמן ולפי זה לא יקשה כלום. וכבר ראיתי שנדחקו כל מפרשי התו' לתרץ מאי פריך משאלה לפי זה דהתם למה לא יזדקק חכם כיון דליכא אסורא עיי' בדבריהם. וצ"ל דקשי' ליה לר"י דאם איתא דטעמא דר"ש משום מוקצה א"כ תקשה לר' יודא נהי דס"ל דרואין מומין מ"מ יאסור משום מוקצה דהא בכל דוכתא מחמיר ר"י במוקצה טפי מר"ש וכמו שהקשו התו' קושי' זו פ' אין צדין אלא ודאי אין כאן מוקצה כ"א מחמת איסור ראיית מומין ולר"י לא ס"ל דאסור כלל וליכא מוקצה כמו שתרצו התו' ז"ל שם אבל מדברי רש"י נראה לקמן דמי יימר לא הוי מטעם איסור ראיית מומין שהרי פי' ד"ה הכא מי יימר והדיוטות לא מצו למשרייה לבכור אלא מום הידוע לכל דקשי' ליה דיתירו אותו ג' הדיוטות א"כ משמע דאם היה מום הידוע מצו למישריי' וזה אינו דהא אין רואין מומין אפי' אם נדחק ונפרש דכוונתו על קושי' התו' דלמה לא אמר מי יימר דמזדקק ליה ג' הדיוטות דהא גם ההדיוטות אין רואין בי"ט א"כ אדרבה קשיא ליה איפכא דגם ההדיוטות אין מתירין וע"ז תירץ דגם בחול אין מתירין אלא במום ידוע והכא מיירי משאר מומין דע"כ צריך לפרש דברי התו' כן כמו שכתב החכם מהרש"א ז"ל מ"מ לעיל ד"ה מי יימר פי' רש"י ז"ל בהדיא שמא לא ימצא חכם לראות אם מום קבוע או לא ומהו שמא לא ימצא חכם אפי' ימצא לא יראה וגם לא נזכר בדבריו שום רמז מאין רואין מומין וברור הוא דאין כוונתו כך:

לכ"נ דרש"י ס"ל דטעם דר"ש משום מוקצה נמי בלא איסור ראי' מומין שהוא מוקצה מטעם מי יימר כמו שאלה והפרה וא"כ בשמעתין דפריך ר"ש אדר"ש מטעם מוקצה פי' הכל אמוקצה ולא הזכיר איסור ראיית מומין דבשמעתין לא נחית לזה אע"ג דהאמת דטעם ר"ש משום תרווייהו וכמ"ש בע"ה ומה שהקשה ר"י דבכל דוכתא מחמיר ר"י יותר מר"ש במוקצה ס"ל לרש"י דהיינו היכא דאיכא מוקצה אבל כאן ס"ל לר"י דליכא מוקצה כלל כיון שיש בו מום קבוע מעי"ט דבה דווקא שרי ר"י כמ"ש התו' ד"ה מי יימר דנפיל א"כ לא אסחיה מדעתיה והזמין לו חכם מעי"ט או ימצאהו בלתי ספק כיון שאין צריך עיון כלל שהמום ידוע ור"ש לית ליה האי סברא וכה"ג מצינו לקמן דף מ"ז גבי פמוט לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מותר ופי' ר"ת ז"ל דהמתיר הוא ר"ש והאוסר ר"י א"כ ס"ד דר"ש מחמיר יותר אע"ג דלמסקנא לא קיימ' הכי מ"מ לאו מהאי טעמא אלא דאשכחן ברייתא דגם ר"י אוסר ועוד דגם למסקנא לא אסר ר"י מטעמא דר"ש כ"א מטעם מוקצה מחמת איסור ולא מחמת גדלות ור"ש אוסר משום גדלות הרי שיש מוקצה לר"ש מה שאין לר"י וכ"ת א"כ מנ"ל דר"ש ס"ל אין רואין דלמא טעמיה משום מוקצה לחודיה י"ל חדא דהא התם בברייתא דר"ש בן מנסיא מבואר דס"ל לר"ש דאין רואין דהא ר"ש ב"מ הביא דברי ר"ש כמבואר שם בפי'