מגיני שלמה מח

לרבה מהך ברייתא דאלימא טפי דבהא ברייתא דמייתי אביי לא משמע כ"א דלדבר הניטל התירו כדפריך כל קושיותיו הכי ניצוצים ונר וקורה וכן כולם. ובאמת מאן נימא לן דבריית' אחרת היא דלמא היא היא ואביי אמרה בלשונו ולא לשון הברייתא אלא לשונו הרי חבית של טבל שנשברה שרי להניח כלי תחתיה דסמך אמאי שהביא כבר הברייתא וכיוצא בזה פי' התו' לעיל גבי ספל הרי הוא כאמבטי שהוא ברייתא ואביי הוא שקיצרה אע"פ דבברייתא דלקמן לא הוזכר אמבטי נקטה אביי בלישניה להדין היוצא ממנה ואפשר דאורחיה דאביי נגד רב יוסף שהיה ר"י סיני והברייתות שגורין בפיו ולא הזכיר אביי כ"א הדין דתני בהכי ור"י ידע הבריית' ה"נ דכוותה גם מפ' כל כתבי לא קשה מידי דהא ע"כ ברייתא דלקמן אף לדברי התו' היא ברייתא אחרת. א"כ גם ברייתא זו היא אחרת. אע"ג דתני בה בראש גגו כמו פ' כל כתבי דכיון דנשברה מחמה קתני מאן פסקה דמיירי דווקא שא"א לסמכה כיון דע"כ פירושה דלא נשברה לגמרי ולכן פריך שפיר אבל בראש גג פשיטא דשיבר לגמרי ושם מהני שמניח כלי תחתיה ועי"ל דמברייתא דלעיל לא ק' מידי די"ל דבהפסד מרובה מותר לבטל כלי מהיכנו כמ"ש התוספות לקמן דף מ"ב ע"ב ד"ה כבר תירגמא לענין אין כלי ניטל ומה לי איסור זה או איסור ביטול וא"כ ברייתא דלעיל דמיירי בנשבר בראש גגו יעלה לסמוך החבית שלא תשבר לגמרי וילך לאיבוד. ולכן התירו. ומשום הכי פריך מהאי ברייתא דלא תני בראש גגו וא"כ האי נשברה א"א לפרש נשבר לגמרי ונפלה לשני' דאין כלי מהני להניח תחתיה כיון דמיירי אפילו באנחה ע"ג קרקע אלא ע"כ שנסדקת ומטפטפת וא"כ אפשר לסמכה שלא תשבר יותר או אין צריך סמיכה כלל אלא שמציל הטיפין:

דף מג ד"ה טבל מוכן הוא עד ועוד הקשה היכא דאי' ליה פירי אחריני בשוגג אמאי יאכל נימא מיגו כו' נ"ל דלפי' רש"י ז"ל שכתב ס"פ במה מדליקין הא דקתני אין מעשרין את הוודאי בין השמשות אתיא כמ"ד דדבר שהוא משום שבות גזרו עליו ב"ה א"כ י"ל דמתני' אתי' כר' דאמר לא גזרו ולדידיה שרי לעשר וא"כ לא איתקצאי ב"ה כלל וכן מוכח בעירובין דף ל"ב דמוקי לסתם מתני' דנתנו באילן כר' וסתם מתני' ר"מ היא א"כ ס"ל לר"מ כר' ומתני' דהמעשר בשבת פריך מינה בהנזקין דף נ"ד לר"מ משום דאתי' כר"מ כדפי' רש"י התם ואפי' להרמב"ם שפסק כמתני' דס"ל דלא קאמר רבי אלא במקום מצוה או שהוא טרוד וצריך לעשר פירותיו ב"ה כמו שכתב הטור בסי' שמ"ב. מ"מ י"ל דמיירי מתני' דהמעשר בשבת ג"כ כה"ג דהא פי' הב"י ז"ל דאם הוא טרוד שרי אפילו שלא לצורך השבת ואפילו אי הטור מיירי לצורך שבת ומתני' דהכא ע"כ לא מיירי לצורך שבת דהא בפ"ב דביצה מוקי לה דאית ליה פירי אחריני מ"מ משכחת לה דמפריש לצורך כהן שהיה צריך להכי ואע"ג דמפריש משום כהן מ"מ כיון דלדידיה ליכא עונג שבת קנסוהו שהרי ההיא גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות מוקמינן פ' משילין אפילו ליתנם לכהן בו ביום א"כ מתני' דהמעשר מיירי אפילו ליתנם לכהן וב"ה שרי אם הוא טרוד כיון שהוא צורך כהן ובאמת קשה דהא פ' בתרא דביצה קרי להגבהת תרומות ומעשרות אלו הן משום מצוה וא"כ למה פסק הרמב"ם דאין מעשרין ב"ה. ואין לפרש דה"ק דאפי' אי הוה מצוה כמו שהוא לצורך השבת אפ"ה אין מגביהין. דזה אינו דא"כ גם מילי דמציעתא משכחת לה דהוי מצוה כדפריך התם אין דנין והא מצוה קעביד וכן אין חולצין ואין מקדשין בכולהו פריך ומפרש דמיירי דליכא מצוה. וא"כ מאי פסקה כיון דגם בתרומות ומעשרות לא הוי לעולם מצוה אלא משכחת לה בלא מצוה אמאי קרי למציעי רשות ולהנך מצוה והא גם התם אי איכא מצוה הוי מצוה וה"נ אי ליכא מצוה הוי רשות אלא משמע דהתם לעולם הוה מצוה שמקיים מצות המקום כמו אין מקדישין דעביד מצוה שמקדש נכסיו ה"נ עביד מצוה שמקדש תרומה ליתנם לכהן:

ואין לומר דס"ל לרמב"ם דלא הוי מצוה שהתירו ב"ה אלא במצוה שהיא לצורך שבת כגון עירוב והפרשה לצורך שבת דזה אינו דהא הותר לעלות באילן ב"ה משום לולב או שופר וצ"ע. ועוד דאפי' לרבנן דגזרו ב"ה מ"מ מאן לימא לן דגזרו כולי האי דאפי' בדיעבד לא יאכל בשבת דאפשר כיון דב"ה ספקא הוא והאיסור דרבנן במזיד מתוקן אפי' אית ליה פירי אחריני שלא שנינו אלא אין מעשרין לכתחלה וא"כ מקרי מוכן בב"ה דאם עבר ותקנו כו' אלא שיש לדקדק דמ"מ נהי דב"ה הוי מוכן מ"מ כשנכנס שבת אידחי ליה ואח"כ כשחזר ועשרו בשוגג אחזי וה"ל מוקצה לחצי שבת וא"כ תקשי מהא מתניתין למ"ד יש מוקצה. דאין נראה דזה מקרי גמרו בידי אדם דלכ"ע אין מוקצה כדאית' פ"ב דביצה וכמ"ש התוס' דבור שאחר זה דאין זה בידו כיון דאסור לעשר וכיוצא בזה מצאתי שהקשו בתו' פ"ק דחולין דף ט"ו שתרצו בגמרא כגון שהיה לו חולה ב"ה והבריא. והקשו למ"ד יש מוקצה לחצי שבת. ותירוצם שם לא שייך הכא ע"ש:

וגם אין נראה לומר דלמא מתניתין אתיא כר"ש דלית ליה מוקצה ואפי' מגו דאיתקצאי כמ"ש התו' דבור שאחר זה דמתניתין ר"מ היא כמ"ש לעיל ור"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור כמו שהביאו התוס' ראי' לעיל פ"ק דף י"ט ד"ה כרכי דזוזי. ומהרש"א ז"ל דחק בחנם בקושיא זו ולא שם לבו לעיין בסוגיא דהנזיקין דהדברים ברורים כמ"ש. וכ"ש שתתחזק הקושיא דהא רבה הוא דמשני הכא טבל מוכן הוא כו' ואיהו דאמר התם אין מוקצה לחצי שבת לחד לישנא לכך נראה לישב דגם קושית הרשב"א הראשונה תתישב דלא קאמר שאם עבר ותקנו יאכל אלא מתוקן שהטבל נתקן כראוי שאין צריך לחזור ולעשר והוא כשר לאוכלו לכל אדם ולא אסרו במזיד אלא למעשר משום קנס שעבר על תקנת חכמים. כמ"ש רש"י פ"ק דחולין דהיכא דהוא משום קנס לדידיה קנסו ולא לאחריני וכן משמע קצת פ' הנזקין דטעם דמעשר הוי משום קנס ואע"ג דבמבשל פי' רש"י ותוספות בחולין ובכתובות ובכמה דוכתי דבמזיד לר"מ לא יאכל בו ביום אפי' לאחרים וכדמוכח פ"ק דחולין בהדיא. מבשל שאני דאיסור דאוריית' הוא ואיסור סקילה והכי משמע בביצה דכי פריך ממעשר משני דאית ליה פירי אחריני וכי פריך ממבשל משני אסורא דשבת שאני ופי' רש"י אסור סקילה כו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דגבי מבשל פסק כו' כר"י דבמזיד לא יאכל עולמית ובמעשר פסק פכ"ג דיאכל למוצאי שבת ואע"ג דבתרומות קתני מבשל ומעשר בחדא בבא צ"ל דהא כדאי' והא כדאיתא:

ועוד דבשלמא במבשל אסר ר"מ אפי' לאחרים שלא ליהנות ממלאכת שבת אבל מעשר מאי מלאכת שבת איכא אלא גזירה משום מקח וממכר כדאיתא פ' משילין. וא"כ מוכן הוא ב"ה דאם הוא עבר ותקנו מותר לאכילה לכל וכן אצלו הוא מוכן דאם בא אחר ותקנו מותר לדידיה דאי קסבר תורם משלו על של חבירו אין צריך דעת בעלים פשיטא דמותר לדידיה ואפי' אי צריך דעת בעלים כדשקיל וטרי פ' האשה רבה מ"מ אם עבר ונתן לו רשות והאחר תורם אין שליח לדבר עברה או דשויה שליח מע"ש והוא עבר ותקנו בשבת א"כ מוכן הוא לדידיה ולא שייך לומר דאיתקצאי ב"ה דלא היה מוקצה מעולם כיון דאם עבר ותקנו מתוקן כמ"ש דע"כ צריך לומר כן דהא לא הקשה הרשב"א כ"א היכא דאיכא פירי אחריני אבל בלית ליה לא ק' מידי כיון דבלית ליה אף אם עבר במזיד ותקנו מתוקן לא איתקצאי כלל א"כ גם לפירושם א"ש דגם באית ליה הוא מתוקן כמ"ש:

ועתה אוסיף להפליא על תירוץ התוס' על קושית הרשב"א הראשונה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי דאפילו במזיד יאכל א"כ תפשוט הבעיא דאבעיא לן פ' י"ט דף י"ז