מגיני שלמה לד

כוונתם הנה יכילנא למדחה שזהו דוקא בטומאת נבילה דכתיב הנוגע והנושא אבל בזב ושאר טומאות מנ"ל וכן משמע בבירור לשון הרמב"ם ז"ל שכתב פ"א מהל' שאר אבות הטומאו' וז"ל שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא ע"כ. הרי שדקדק מן הנבילה. וראי' לדבר הא דאמרינן פ' הרוטב דף קכ"ו רש"א ג' טומאות פורשות מן המת כו' מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע הרי דס"ל דאעפ"י שאינו מטמא במגע מטמא במשא ואפי' ר' יוסי דפליג עליה נראה דס"ל הכי דלא פליג עם ר"ש אלא באהל נגיעה לאביי כדאיתא ולרבא כדאיתא אבל מגע ממש מודה דטהור דהא פריך התם בגמ' על ר"י דאמר דמלא ת"ר מטמא במגע אמאי והא לא נגע בכולה אלא מאי מגע אהל ואפי' את"ל דלעולם ר"י בעי את שבא לכ"מ כו' והתם היינו טעמא דמטמא במשא כיון דבא לכלל מגע דאהל דהוי לר"י נגיעה כדאיתא התם וא"כ כיון דאיכא ביה שום מגע מטמא במשא כדאמרינן נמי התם דבעי רב אויא סבא אי דריש ר' ישמעאל את שבא לכ"מ והא דמטמא במשא בעוד שיש עליו ב' חצאי זתים משום דבא לכ"מ מלפניו אלמא כיון דאיכא צד מגע מקרי בא לכ"מ אבל הכא דליכא צד מגע מודה ר"י דטהור מ"מ מצינו במקום אחר דס"ל לר"י הכא כרב דאהלות משנה ז' הביא הר"ש ז"ל תו' די"א כזית מן המת שנחלק אפי' לעשר' מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע ע"כ והתם ע"כ לא מטמא אפילו באהל נגיעה דאי במגע ממש קאמר אבל אהל נגיעה בכלל אהל הוא א"כ מאי מייתי ראיי' התם דר"ש פליג בהדי' דלמה הלא הוא עצמו קרי לאהל נגיעה אהל כמו ר"ש ואפי' נדחק דאה"נ דר"י קרי לאהל נגיעה לפעמים אהל ולפעמים מגע אבל ר"ש דלא מצינו לו בשם דאהל נגיעה מגע ומצינו לו דקרי ליה אהל ש"מ פליג ואפשר דמוכרח הוא לפרש כן דאין טעם למה לא יטמא באהל נגיעה וכי גרע מתרווד רקב מ"מ לא קשיא מידי כיון דר"ש ע"כ לא בעי כ"א לר"מ דלדידיה אהל לאו נגיעה היא א"כ ש"מ דיש חלוק בין נבילה למת וא"כ ה"ה לשאר טומאות ואפילו את"ל לא דריש כלל אפילו בנבילה. מ"מ מאן לימא לן דת"ק דהכא לא ס"ל כר"ש דלמא ר"ש היא ועוד דהא לר' יוחנן דהרוטב דאמר דלר' ישמעאל אין נוגע וחוזר ונוגע אפי' מלפניו לדידיה גם ר"ש לא דריש כלל הנוגע והנושא כמ"ש התו' התם וא"כ אתיא מתני' כר"ש ועוד דדוחק בעיני לעשו' מחלוקת חדש מה שלא גילה ר"ש דעתו ובכל דוכתא אמרינן והני תנאי כהני תנאי וכיון דשתק תלמודא לומר דר"ש פליג אר"ע ש"מ דמצי אתי כר"ע גם ר"ש תלמידו דר"ע הוי וסתמיה כפירושו כדאמרינן לקמן פ' משילין מכדי רב הונא תלמיד דרב הוי ובכמה דוכתי וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל לע"ד:

ומ"מ נלע"ד לישב עוד בע"א דקשיא לי הא דאמרינן בנידה פ' יוצא דופן דף מ"ב שרץ בקומטו טהור דה"ל מגע בית הסתרים ונבלה בקומטו טמא. נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. אלמא אפי' לגבי נבילה בית הסתרי' שאינן מקבלים טומאה מקבלי במשא אלא מאי אית לך למימר שלא נאמרו הדברים הללו אלא במטמאים כגון ב' חצאי זתים נבילה וקולית נבילה כיון דלא מטמאים אחרים במגע דא"א ליגע בהם לא מטמאים במשא אבל בנטמאים אעפ"י שמצדם לא באו לכ"מ כגון ב"ה שהחסרון הוא מצד הנטמא לא מצד המטמא לא אמרינן הכי וזהו לשון הרמב"ם שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אלמא דייק מטמא וא"כ ה"נ הוי החסרון מצד הנטמא שאין לו תוך נטמא במשא ולע"ד אין ספק בזה ולא ידעתי אם יש להם ז"ל ראיי' אחרת שם וקמטא שרי עיין במיימוני הל' שבת פ"ח שם ישבוה הפוסקים:

דף לג והלכתא יבשת' שרי פירש"י דה"ל אליבא דמ"ד ליה מוקצה וכו' ודוחק הוא וכו' לע"ד כוונתו דהאי הלכתא לאו למעשה אלא למאי דפליגי אמוראי אליבא דר"י אי מתיר ר"י חזרא או לאו וקאמר דס"ל הוא דר"י מתיר בחדא ואוסר בחדא וסוגיא כזו מצינו גם במקום אחר פרק ד' מיתות דף נ"א פליגי אמוראי טובא בהא דאמר ר' אליעזר את אביה בשריפה ופסק רב הלכתא כחד מינייהו שהוא פי' האמת אע"ג דלא נ"מ מידי לא איסור ולא היתר כדפי' רש"י והתו' ז"ל התם. מ"מ פסיק הלכתא לומר שזה כיון האמת בדברי ר"א ה"ה האי הלכתא פירושו שזה כיון לדברי ר"י ואע"ג דתלמוד' מתמה התם סוגיא דשמעתת' הלכתא קאמר בתמיה. היינו משום דהוי גם הלכתא למשיחא וכמ"ש התו' התם אבל סוגיא דשמעתא לא קשי' לתלמודא ואע"ג דמדברי רש"י שם נראה דלא קשיא ליה משום הלכתא למשיחא והאי דקאמר הלכתא למשיחא פירושו דכשיבא משיח ויחיו המתים נשאל לר"א מה היתה כוונתו, מ"מ י"ל דווקא דאין נ"מ לאיסור והיתר כלל דגם ת"ק ס"ל כר"א אבל הכא דאיכא קצת אמוראי דס"ל כר"י ליכא קושיא אי פסקינן מי כיון האמת בדברי ר"י:

ובדבור שאחר זה הקשו נמי קושיא כה"ג ולא הבנתי קושייתם דשם לא קאמר התלמוד מידי כ"א רבא דס"ל כר"י גם הרא"ש השמיט קושיא זו:

שם ד"ה ר"א אומר נוטל אדם קיסם פ"ה לאו דוקא משלפניו כו' ותימא דהא משמע פ' המוציא כו' נראה מדבריהם דהם ז"ל לא גרסי התם אלא מיתיבי רמ"א וכו' ולא גרסי הסיפא וחכמים אומרים וכו' אבל בספרים שלנו איתא וח"א כו' ופריך מדברי חכמים וכן נראה מדברי רש"י ז"ל התם וא"כ אין מקום לתימא זו:

שם ד"ה וחכ"א פי' הקונט' דבתרתי פליגי וכו' וקשה לפי' דחכמים ס"ל דלא כהל' כו' לא יכולתי להבין קושיא זו בשום פנים כי יש לתמוה הרבה מה שכתבו ז"ל דלשיטת רש"י ז"ל פליגי ר"א ורבנן בפלוגתא דר"ש ור"י דלפי זה יסבור ר"א כר"ש והא ליתא דלעיל פ"ק דף ד' פי' רש"י בהדיא דר"א אית ליה מוקצה ודייק לה ממתני' דלקמן. ועוד דלפי זה למה פי' רש"י במילתא דרבנן דלא נתנו עצים אלא להסקה הא גם ר"א ס"ל הכי אלא דס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא ש"מ דתרווייהו כר"י ס"ל אלא דפליגי אי סתם עצים להסקה קיימי או לכל מילי דר"א ס"ל דקיימי לכל מילי כדקתני שכל מה שבחצר מוכן הוא ודעתיה עלייהו לכ"מ והלכך אין כאן מוקצה ורבנן ס"ל נמי כר"א וס"ל דלא נתנו עצים כ"א להסקה וכ"כ ר"י ז"ל ס"פ המוציא אע"ג דפליג עם רש"י בחדא דס"ל דמשלפניו דוקא הוא:

ומה שהקשו דחכמים דלא כהלכתא קשיא לי דהא גם לדברי התו' צ"ל דחכמים כר"י דלא התירו חכמים כ"א בבית ולא בחצר וע"כ הטעם דלאו להכי קיימי וא"כ אית להו מוקצה ואפשר דטעמם לאו משום מוקצה אלא משום טרחא שהיה לו להכין מאתמול דוגמא שפי' התו' ס"פ גבי מהו להעלותן אחריו לגג. מ"מ לע"ד לא קשיא מידי דמה בכך דרבנן כר"י הרי רבי סתם כמה משניות כר"י וביחוד בי"ט ופשיטא דרבים לגבי יחיד לא הוי הל' כמו סתמא דמתני' כמ"ש התו' רפ"ק ולעולם ר"א ומחלוקתו כר"י:

ומ"ש דגזרו רבנן שמא יקטום והכי מסיק בגמרא לא מצאתי מסקנא זו כ"א בקטימה להריח אטו קטימה לכלי אבל בלא קטימה אטו קטימה לא ידענא ואדרבה תימה, והא אמרינן בגמרא דלרבנן ליכא גזירה אפי' קטימה לכלי אינו אלא שבות והוי גזירה לגזירה כללו של דברי התו' שלנו שעל מסכת ביצה קבלתי שהן באין בערבוב מפירושים אחרים והרבה דברים לא יצא מפיהם ז"ל והעד הנאמן שר"י ז"ל שהוא, בעל התו' פי' בסוף פ' המוציא כפירש"י ולא הקשו ע"ז כלום:

ע"ב ד"ה פטור א"א קא קשיא לי פירש"י כו' וקשה מאי מאריך בלשונו כו' לענד"ן דר"י בא לפרש דבריו דאיכא למיטעי דמאי דאמר אין בהם משום תקון כלי פירושו שאינו חייב חטאת מדלא קאמר מותר לקטום אוכלי בהמה אלא קאמר תקון כלי משמע שלא עשה כלי דליחייב עלה