מגיני שלמה לה

ואפשר דרב כ' הבין באמת דברי ר"י ולכן פריך מחיוב חטאת ולכן קאמר ליה דאין הפי' כן ובחנם טרחת לחזור אחר ברייתא למפרך מח"ח דאפילו אם מצאת ברייתא דפטור א"א הוי נמי קשיא לי דלדידי מותר אפי' לכתחילה. והקושי' הב' לעד"נ פשוט דסוגיא דלקמן גם על דברי ר"י קאי דבתחילה אתמר שינויא דר"י סתם ורב אחא ב"י מתקיף עלה היכי שני ר"י הכא מ"ש מחביות גם קשיא דר"י אדר"י ומשני תלמודא דכוונת ר"י היה דברייתא מיירי בקשין ור"א היא וזה דרך התלמוד ברוב מקומות שאמורא א' אמר דבריו סתם והתלמוד מפרש דכוונתו כן או מפרש שאמר בפי' כן ואע"ג דהתלמוד מביא בינתים תני חדא וכו' היינו משום דגם התם הוי שנויא כשינויא דרב יודא ולעולם ר"א ב"י אתרווייהו פריך ולע"ד פשוט הוא ואיני יודע מאי קשיא כלל:

דף לד ועוד אר"א עד וק' דגם סדר הגמ' כו' הנה ברש"י שלנו כתוב ואומר אני שגרסת המשנה שלא כסדר ולא כתב שגירס' המשנה משובשת וא"כ יש לפרש דברי רש"י ז"ל שכוונתו דר' שסידר המשנה לא סדר משניות אלו כסדר ולעולם דברי ר"א נשנו זה אחר זה אלא שר' לא סדרם כסדר והפסיק במשנה אחרת בינתים שהרי רבי סדר כל המשניות שנשנו לפניו א"כ י"ל שתחלת משנתן היו בזא"ז אלא שר' לא סדרם כסדר. ואפשר כיון דשניהם איירי בענין הדלקת אש הפסיק ר' במשנה אחרת:

ואין להקשות א"כ גבי ועוד דר"י בן בבא דפריך והא ר"א דסוכה דאפסקוהו רבנן כו' ומאי קושיא אימא נמי שהוא שלא כסדר הא שבוש הוא דרבנן דפליגי אר"א במשנה ראשונה ליכא למימר דנשנו שלא כסדר דר"א ומחלוקתו משנה א' וא"א לגרסם במקום אחר אבל אם מוצאין משנה אחריתי ולא שייכא לפלוגתייהו כלל איכא למימר שפיר דר' סדרם כך וא"כ התלמוד מפרש לפי סדורו של ר':

פרק משילין ד"ה פ"ה שחור תער כו' וקשה דבית יד וכו' איני מבין קושי' זו דמה ענין בית יד לכאן דהא מתני' לא מיירי אלא בתער ואע"פ שנחלקו דמתני' קאי אשחור ואזוג שהשחור נחלק מן הבית יד והזוג נחלקו מהדדי וע"ז כתב רש"י ז"ל שראוין למלאכה כ"א לעצמו ר"ל אעפ"י שכ"א הוא בפני עצמו דהיינו התער בלא ב"י והזוג כ"א לעצמו אבל הבית יד לא הזכיר התנא שיהא טמא אם נחלק מן השחור וכן ר' יוסי דפליג שם ואמר הסמוך ליד טמא סמוך לראש טהור הכל קאי אתער וכ"כ הר"ש מקוצי ז"ל שם:

דף לו ד"ה אלא אימא כבר האריך הרב מהרש"א ז"ל ולכל הדרכים אין כאן תימה שהוא גריס כגירסא שלנו גם אפשר לפרש דבריו כדברי הר"ב מאייבר"א ובעיון קל יובן שם ד"ה שמא יעשה וכו' וקשה דהא תנן וכו' ואני אומר מאן לימא לן דלא היו עושים גם מקנים ארוגים כפי' רש"י ז"ל ומה שדחקו לרש"י ולא פי' כלי חרס משום דקשיא ליה א"כ לא שייכא גזירה זו כ"א ביוצר שהוא עושה חביות של חרס אבל כל אדם בלתי ספק לא שייכא בהו למימר שמא יעשה אלא שמא יקנה חביות ש"ש וגם צריך לומר שמא יקנה מגוי דמישראל ליכא למגזר דאם הוא עבד איסורא כל ישראל מי עבדי איסורא למכור לו ועוד דגזירה רחוקה היא שיעשה כלי גדול כ"כ בי"ט ויגבל טיט ויעשה כלי ויבעיר כבשונות כולי האי ודאי לא חיישינן אבל מקני' מלאכה זו לכל מסורה ואינ' נראה מלאכה כ"כ לארוג הקני' שאין זה אריגה בעיני ההמון גם מצוין קנים במים ואיכא למיחש להכי:

דף לז ע"ב ד"ה לאסור מוקצה ל"ח וק' מאי יניקת מוקצה איכא כו' ולע"ד אמינא מאן לימא לן דלעיל לא מיירי בדליכא מוקצה כאן שרגילין לשלוח איש לרעהו וכן יש לפרש קצת לישנא דרש"י ז"ל משלחין דורון איש לרעהו משמע קצת שהוא רעהו ושושבינו ולא נחית תנא לדין מוקצה התם אלא לאשמועינן פלוגתא דר"ש דאפי' במקום שאין מוקצה ס"ל דאין משלחין אלא מנות וכן פי' רש"י סוף פרקי' גבי רב חנא בר חנילאי לחד לישנא דאי אינהו תלי ליה לא תשקול משום מוקצה כיון דלא הוי דעתיה עליה וכ"ת התם היינו טעמא משום דגברא רבא הוי ומסח דעתיה מיניה כדקאמר תלמודא א"כ ה"נ לא קשיא מידי דרב כהנא ור"א נמי הכי פרכי דלאסור מוקצה אפילו היכא דאיכא מוקצה לא חששו שהרי כלום חלקנו בין חבר לע"ה:

וכ"כ מהרא"י ז"ל בש"ע בהגהה סוף סי' תקמ"ז שישראל ששיגר דורון לחבירו ולא היה דעתו עליו מאתמול אסור משום מוקצה אע"ג דלית ביה אסור תחומין וכו' ע"כ והוא מתשובת הרשב"א ז"ל הביאה הב"י ז"ל ואע"ג. שהתם מיירי שחבירו דר חוץ לתחום כדאיתא בתשובת הרשב"א והא דכתב אע"ג דלית ביה איסור תחומין פי' שבין השמשות היה הדורון בתוך התחום מ"מ איכא ראיי' דכיון דלא היה דעתו עליה הוי מוקצה ה"נ כיון שקנאו אתמול אדעתא לחלוק כמ"ש רש"י א"כ פשיטא דכ"א אסח דעתיה מחלק חבירו ואפשר דבזה לבד אנחנו יוצאים ידי חובתינו אפי' אם נאמר דכל אדם רשאין לשלוח א' לחבירו היינו משום דלא אסח דעתיה מיניה ודעת כ"א שישלחו לו אבל הכא כיון שקנאו אדעתא לחלוק וחלקו הוי הסח הדעת ממש:

דף לח ד"ה רבא אמר וכו' נלע"ד לסיוע לרש"י מלישנ' דתלמודא אביי אמר. רבא אמר. מדלא קאמר אמר אביי וכו' ורבא אמר דהוי משמע דפליגי אבל לשון זה משמע דאמאי דפריך טעמא מאי אביי שני חדא ורבא שני חדא ולכן כתב רש"י ז"ל דה"ג כו'. אלא דק"ק דמ"מ דוחק הוא למחוק גרסת הספרים. ואפשר דמקצת ספרים גרסי אמר אביי ומקצת גרסי אביי אמר וסבר רש"י מדנקט אביי עיסה ורבא תבלין דהאי גירסא דיקא טפי וכן משמע מדברי התו' שלא הזכירו דרש"י מחק גירסת הספרים ושגרסת הספרים עיקר ש"מ לא נחלקו על רש"י בגרסא וא"כ אין כאן דוחק לע"ד:

דף לט ד"ה הכא במגביה וכו' ודוחק וכו' ועוד אין סברא לר"ש וכו' נלע"ד ליישב קושיא השני' דר"נ ור"ש בהא פליגי דר"נ דהמגביה לא הגביה כלל אדעתא למקני הוא כ"א לחבריה וא"כ קנה חבירו משבאה לידו והראשון לא קנה כלום לר"ש. דזה אינו דאם הראשון לא קנה כלל גם השני לא היה קונה דהא השני לא משכם ע"מ לקנות עתה כלום אלא שרוצה לקנות בהגבהתו של ראשון דהמגביה מציאה לחבירו לק"ח. א"כ במאי קנה השני אלא ש"מ דהראשון מגביה בתחילה ע"מ שיקנה הוא דכיון דחזינן דרצונו להקנות לחבירו שהרי נתנם לחבירו וחבירו א"א לו לקנות אם לא שיקנה הוא תחילה אמרינן דודאי היתה כוונתו כן:

והנלע"ד עוד בזה משום דצריך לפרש מ"ט דר"נ דהא השני לא משכן אלא על דעת הגבהת הראשון ואמרינן ביבמות פ' ר"ג העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קני כיון דלא נתכווין להחזיק ה"נ הוא סבור דקני בהגבהת הראשון ולא נתכוון לקנותו מחדש ואפשר דרב נחמן דאדם יודע דהמגביה מציאה לחבירו לק"ח וקא מכוין הוא לקנות במשיכה שלו אבל לענד"ן דר"ן לטעמיה דאמר בנדרים ס"פ השותפים דקני ע"מ להקנות קני וא"כ ס"ל דזה שהגביה נתכוין לקנות הוא ע"מ להקנות לחבירו וא"כ כי מקנה ליה קני כיון דהראשון קנה להקנות לחבירו ואע"ג דלעצמו לא קני כלל מ"מ להקנות לחבירו קנה כי עובדא דהתם ומיהו בעודו בידו לא קני חבירו דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואין זוכה בשבילו ויכול להחזיק לעצמו רק כי מקני לחברי' קנה חבירו דהוא קונה לו בענין להקנות לו אבל ר"ש