מגיני שלמה לג

וא"כ ודאי נוח יותר לדרות משא כבד ברגלא באדם א' מבאגרא אבל הכא קאי אב' בני אדם שזה לא אפשר לעשות ברגלא כ"א במוט בשנים:

אך קשה לי דעיקר חסר והיכא נרמז בדברי רבא דקאי הכא אתרי. ואפשר דסתם אגרא הוא בתרי כדרך המוט וכדכתיב במוט בשנים ופריך בסוטה ממשמע שנאמר במוט איני יודע שהוא בשנים אלמא סתם מוט הוי בתרי אבל התם אמתני' קאי המעביר חבית ממקום למקום וע"ז תקן רב חייא ב"י:

ועי"ל דהתם אשינויא קאי ששינה יותר מן הרגיל באגרא שדרך לישא דרך משא כבד באגרא בראשו הא' כגון חבית א' והוא שינה ונשא שני משאות בב' ראשיו כפי' רש"י ז"ל וברגלא נשא ב' חביות גדולות משא ב' באחד כמבואר הכל ברש"י וא"כ קאי הכל אשינוי שנשא מה שאין דרך אדם א' לשאת אבל הכא לא מיירי בשינוי אלא במשא הרגיל להיות לאדם א' בזה אפשר כיון שאינו נושא בב' ראשיו אלא בראש א' קל יותר לדרות באגרא מברגלא:

הנכון יותר לומר דרש"י גריס התם כגירס' שלנו בדגלא בד' והכא ברגלא בר' והוי ענין א' תדע דהכא פי' שהוא עתר והתם פי' שהוא עץ מפוצל שקורין גב"לא אלמא ע"א הוא:

דף לא ד"ה ונפחת פירש"י נפחת מאליו וא"ת אמאי נוטל עד ולא נהירא כו' ואומר הר"ם וכו' ומ"מ קשה וכו' לעד"נ לישב ע"פ תירוצו של הר"ם ז"ל דהכא אין האיסור כ"א מחמת איסור סתירה לגמרי ואינו בעולם והוי דומי' דטבל משא"כ מעות אע"ג דסלקן מעל המוכני עדיין איסורן נשאר בעולם. ומה שהקשו דכאן הפחת הוא בעולם. לא ידעתי מאי קשיא דהא איסור המוקצה לא היה כאן מעולם דטלטול מוקצה התירו בי"ט משום אוכל נפש וכמ"ש התו' לקמן ולעיל ס"פ אין צדין ופ"ק וכ"כ רש"י ז"ל בגמרא ואין כאן כ"א איסור סתירה ועתה נסתלק וכ"ת בגמרא דמקשי על ר"מ והאמר ר"נ וכו' ואמאי לא פריך על הת"ק נמי כיון דלא ידע דמיירי בי"ט. זה אינו כלום דהמקשן לא יכול להקשות על הת"ק דדלמא מתני' ר"ש. אבל ר"נ מקשה שפיר דר"א אית ליה מוקצה כדאיתא פרק כירה בברייתא מטלטלים נר חדש וכו' דפליג עם ר"ש ואית ליה מוקצה מחמת איסור וה"ה מוקצה זה דלא פליג עם ר"י כ"א במוקצה מחמת מיאוס וכל זה כתבתי לסייע להחכם מהרר"שא ז"ל שהקשה מאי פריך הא כתבו התו' דמתני' ר"ש היא ותירץ דפריך אר"מ דלא מצינו דלית ליה מוקצה ולזה הבאתי לדבריו קצת ראיה דר"מ אית ליה מוקצה:

אבל לענ"ד נראה דלא צדקו דבריו דמוקצה דלבנים בשרגינהו אפי' ר"ש מודה דמוקצה דדחיה בידים מודה ר"ש כמו גרוגרות וצימוקים תדע דהא ר"נ אמרינן ס"פ מי שהחשיך דס"ל כר"ש מדאמר אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש ואיהו דאמר שרגינהו ודאי אקצינהו ואצ"ל למאי דמסיק דר"נ מיירי בשבת ובשבת מוקי ר"נ לב"ה כר"ש כדאיתא ריש פ"ק. ודוחק גדול לומר דר"נ מיירי בי"ט אלא דר"נ ס"ל דבאוכל נפש בי"ט שרי ובשבת אסור דא"כ דר"נ דלא כר"מ אין כאן קושיא כלל אפילו אי ר"נ מיירי בי"ט גם למה משני בתרווייהו ור"נ מיירי בלא אוכל נפש אלא ש"מ דשרגינהו הוי דחיה בידים וזהו לישנא דודאי אקצינהו שדחינהו ממש וכן כל הפוסקים הביאו לפסק הלכה אע"ג דפסקו כר"ש וא"כ קשיא זו לא על ר"מ יצתה כ"א על כלל המשנה. וא"כ כי משני בי"ט אמרו. משני גם לת"ק גם לפי' התו'. וא"כ לא ידעתי מאי קשיא כיון דאיסור מוקצה לא הוי כאן דנדחה מפני אוכל נפש ולא נשאר כ"א פתיחה וזה נסתלק וא"א להאמין שקושיי' התו' היא על הפתיחה דאע"ג דנסתלקה מ"מ הלבנים הם בעולם דזו פשיטא דקושיא של הבל היא כיון שנסתלק הפתיחה דא"כ גבי טבל נמי נימא עדיין היא התרומה שהפריש בעולם ואין להאריך בשבוש זה וחלילה לפרש דברי התו' כן:

דף לב ד"ה אין פוחתין פירש"י ליטול א' מן הגולמי' כו' ואני אומר כי לע"ד רש"י ז"ל לטעמיה דס"ל דבכלים אין בהם משום בנין כלל אפי' אם עושה כלי מתחלה אם אינו ממחק או מחתך או גומר הכלי דהוי מכה בפטיש וכיוצא משאר אבות מלאכות באופן שלא נשארה מלאכה כ"א בנין הנה אין בנין בכלים כלל ולא מחייב וכמ"ש רש"י לעיל גבי חזרת תריסין ודלא כר"י ז"ל דכתב ריש פרק הבונה ופרק כלל גדול דף ע"ד דבנין גמור חייב בכלים כמו בקרקע. והקושיא שהקשו שם עליו ישבתי פרק כלל גדול בע"ה וכיון דהכי הוא א"ש דקמ"ל הרבה דס"ד:

דפחיתת נר לא משוי ליה מנא וא"כ אין כאן גמר דלחייב משום מכה בפטיש כיון דבנין אין כאן ושרי לכתחלה קמ"ל דזהו גמרו וחייב משום מ"ב גם נוכל לומר דק"ל דלא כר' יודא דמתיר מכשירי א"נ וא"כ לר"י שרי אפי' לעשות נר דכיון שהתירה תורה דבר הצריך לכל נפש ואין לך צורך לכ"נ גדול מזה דאפי' מוגמר הוי שרי אי לאו דלא צריך לכ"נ הוא וא"כ כ"ש הבערה דלהשתמש לאורה דשרי דצריך לו לאכילה דודאי לא יאכל בלא נר וכיון דלר"י שרי מכשירי א"נ ה"ה דמכשירי כל דבר הצריך לכ"נ וכן התיר לעיל כיבוי לצורך תשמיש ושאר דברים וא"כ לר"י שרי קמ"לן דלא כר"י ואע"ג דלא התיר ר"י כ"א מכשירי' שא"א לעשות מעי"ט. כבר כתב רש"י לעיל דאם הוא טרוד מעי"ט מקרי נמי א"א וא"כ מיירי אפי' אם היה טרוד ואע"ג דכבר אשמועינן דלא כר"י אפשר דנר הוי רבותא טפי דצריך לו יותר מן חדוד סכין. ומ"מ גם לתירוץ זה צריך לומר דבלא גמר לא הוי איסור כלל דאל"כ מאי איריא מפני שהוא עושה כלי אפי' התחלת כלי הוי אסור לת"ק דר"י אלא ש"מ כמ"ש ולע"ד גם לפי' התו' צ"ל כן דאל"כ מה תירצו באלפסי' חרניות דתניא דאין עושין בי"ט ומאי קמ"לן וכ"ש לרשב"ג דמתיר לגמרי. ואפי' לפי' ר"ת ז"ל. מ"מ התחלת כלי הוי אף שלא נפתח. והתם א"א לפרש כפי' התו' שמכניס לתוכן קודם אפיתן קש שהרי לא נפתח עדיין וע"כ אין לו פתח כלל דאל"כ לא הוי מוקף צ"פ שהרי טומאה נכנסת דרך פתחו כנודע אלא ש"מ לר"י איצטריך דשרי מכשירי א"נ קמ"ל דלא כר"י וברייתא לא צריכינן לומר דבלא גמר לא הוי איסור דאפי' הוי איסור מ"מ קמ"ל דלא כר"י דהא לא קתני בבריית' מפני שהוא עושה כלי א"כ נוכל לומר דגם התחלת כלי אסור וע"כ צ"ל כן דלר"ת ליכא למימר שינויא קמא דהא לשיטת התו' יש בנין גמור בכלים כמ"ש לעיל ולא הזכירו התו' שר"ת חולק בזה:

והקושיא הב' אפשר דס"ל לר"מ דזה לא הוי בכלל כלי אדמה כיון שסופו להעשות כלי חרס וכיון שנקרא שם כלי עליו דחזר לקבולי ביה מטמא מיד שאין האור עושה אלא שמחזקו ומקשהו ועיקר גמרו הוא לפני זה משא"כ אדמה אפי' אם מצרפו בכבשן אינו נעשה חרס דע"כ כלי אדמה מיירי בהכי דכשהן לחין פשיטא דלא חזו למשקין מפני שממחן כמ"ש רש"י ובמסכת פרה פ"ה מוכח דהיו משמשין בו בלח דתנן בכל מקדשים בכלי אדמה כו'. ובריש מס' יומא פירש"י כלי אדמה שאין עושין בכלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהיא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים ע"כ הנה שכלי אדמה אין פירושו שעשוי' מטיט ולא נצרף אלא שנחקק מן האדמה שהיא כאבן ואין מצרפים אותו כלל וא"כ נוכל לומר דר"מ ס"ל כמ"ש דאין זה בכלל כ"א כיון שסופו להעשות חרס ולהכי עשוי בתחילה לעשות ממנו כ"ח:

שם ד"ה אלפסין ערניות ת"ה קערות של עיירות כו' ותימא דהואיל כו' ואני בע"ד אומר דבלתי ספק בעיני דכוונת התו' הוא על הא דאמרינן פ' העור והרוטב דף קכ"ד דדריש ר"ע הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא הוא היסט כדאיתא התם אינו נושא לאו מסיט הוא גם בנידה כמ"ש לקמן ופשוט הוא בכל דוכת' דמשא הוא היסט וזולת זה לא ידעתי היכא איתמר ואם ע"ז