מגיני שלמה לב

הוא לא קשיא מידי דמיירי מתני' שנפל בו מעי"ט אלא דבע"ה לא ידע מערב י"ט אם נפל ביה מום ולא הוה דעתיה עליה. וזהו לישנא דכל שאין מומו ניכר דמשמע שהיה בו מום אלא שלא היה ניכר מעי"ט ומפרש אביי שלא היה ניכר לבעליו וא"כ ר"י כיון דאינו מוקצה מ"א שהרי אתמול עבר איסורו שלא היה חסר' כ"א ראי' חכם וס"ל דרואין מומין בי"ט שרי ואפי' אין רואין לא הוי מוקצה וכמ"ש לקמן. ור"ש סבר כיון דלא היה ניכר מעי"ט לא היה דעתיה עליה דמימר אמר מי יימר כו'. וזהו לישנא מ"י דנפל ביה מומא ולא קאמר מ"י דיפול ביה מומא כו' לשון עתיד אלא ש"מ אפילו נפל הוי מוקצה כלא נפל ביה מומא:

ולא דמי להא דאמרינן לקמן מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו דמותר. דהתם אקציה מתחילה להכי כדי ליבש כמ"ש רש"י לקמן בהדיא והוא יושב ומצפה ע"ז אבל הכא לא אסיק אדעתיה:

ומה שהקשו התו' בכירה דאי אביי סבר כאדא בר אוכמי מה חילוק יש בין נפל בו בי"ט או בערב י"ט. ע"כ צ"ל דהחלוק הוא בדנפל בי"ט איכא תלתא מי יימר ובנפל בעי"ט ליכא אלא חד מ"י וא"כ מה הקשה אביי מנר שכבה ומ"ה תירצו דאביי חזר בו מהא ע"ש. י"ל לשיטת רש"י דודאי אביי לא ידע שום חלוק דהכא יושב ומצפה כו' והוי מצי לאקשויי אברייתא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא דעדיפא ליה לאקשויי מתני' אמתני' דברייתא מאן לימא לן דמתרצתא היא דלמא משבשתא היא כדמסיק לפי האמת וכד משני רבה דהכא תלתא מי יימר הנה גם הברייתא לא קשיא וכ"ת הא מוכח התם בגמ' דתלתא מי יימר לאו דווקא דהא פריך התם מר זוטרא מהפרה ושאלה דלא הוי אלא חד מ"י וכמו שהוכיחו התם התו'. י"ל דלשיטת רש"י א"ש דס"ל דלשיטת אביי דטעם משום מוקצה הא דתניא בברייתא אין רואין הוי נמי משום מוקצה דכיון דאקצה מדעתיה קצת מעי"ט מחמת ראית חכם ומי יימר דמזדקק ליה למחר א"כ ה"ל חזקת אסור ולפיכך אין רואין דהוי כמתקן. וא"כ פריך שפיר מהפרה ושאלה דאע"ג דלא הוי אלא חד מ"י מ"מ לכתחילה לא הוי שרי כיון דאמרינן מ"י א"כ מקצה דעתה מן המאכל וכי מפר לה בעל הוי כמתקן וליתסר כמו ראית מומין:

והשתא א"ש מאי דקשיא לי טובא לשיטת התוס' ז"ל דכתבו דר"י ור"ש מחלפי שיטתייהו לענין מוקצה וטעמא רבה איכא למלתא דר"י סבר כמו בי"ט וכיון דהוי מום קבוע מאתמול והוי דעתיה עליה כו'. ותימא לי א"כ מאי פריך לקמן דאי אמרינן יש מוקצה לחצי שבת אי נולד הוא ומומו עמו אמאי שרי והא מעיקרא הוי חזי וכו' ומאי קשי' דלמא לעולם יש מוקצה לח"ש והכא אין כאן מוקצה כלל כיון דשרי ר"ש לראות המום בי"ט כשנולד בי"ט א"כ דעתיה עליה ולא הוי מוקצה כמו לר"י כיון דשרי לראות ליכא מוקצה ובנולד מומו עמו שוה ר"ש לר"י. אבל לשיטת רש"י א"ש דראי' מומין תלי באיסור מוקצה דאי אקציה מדעתיה אפי' קצת אסור לראות אח"כ דהוי כמתקן וכיון דגם בנולד מומו עמו אקציה קצת דסבר דלמא לא מזדקק ליה חכם א"כ הוי אסור לראות לכתחלה כמ"ש וא"כ פריך למה מותר לראות כיון דלרש"י לא תלי המוקצה באיסור ראית מומין דאפי' אי שרי לראות מ"מ הוא מקצה דסבר שמא לא ימצא חכם כמ"ש רש"י בהדיא פרק כירה וכן משמע לישנא דמי יימר דלפי' התו' מאי מ"י אפי' אם יבא אלי' ויאמר שימצא חכם הא אסור להזדקק וא"כ פריך דמוקצה הוא ואסור לראות. ושמעתין דמוקצה לח"ש רבה קאמר לה ואביי הוא דמשני עלה וא"כ אזלי לטעמייהו:

ואין להקשות דגם למאי דמסיק דלא כאביי ובין נולד בעי"ט או בי"ט אינו מבוקר בדיעבד. למה לי' לתלמודא לפרש דפליגי ברואין מומין לימא דכ"ע רואי' מומין ואפ"ה אוסר א' משום מוקצה. י"ל דהתלמוד ס"ל דבעי"ט כיון דליכא אלא חד מ"י ליכא דשמעתין דפליגי ברואין מומין אתי' אליבא דמסקנא דלא כס"ד דאביי. אבל אביי אזיל לטעמיה כמ"ש. ורב נחמן ב"י לא נ"ל לפרש אין מומו ניכר לבעליו דאין ניכר לכל משמע שלא היה בו מום כלל או שלא ראוהו מעי"ט והתירוהו ושאין ניכר לשון נפעל שלא ניכר מפי שום אדם שהוא כשר:

דף ה ע"ב ד"ה על החלה שנטמאת פירש"י דלמאי חזי כו' וק' דהא דאין שורפין כו' ה"נ משום טורח כו', לע"ד אין להאמין שיצתה קושיא מפי התו' ז"ל דא"כ אם אין צריך לעשות אש כגון שאש מוכן לפניו א"כ לפי זה היה מותר לשרוף קדשים בי"ט וראי' ברורה לזה הא דפליגי תנאי פרק אלו עוברין כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ומה להם כל הטורח והלא אש מוכן לפניו שהרי אופה מצות וא"כ יטול החלה וישליכנה באש דליכא טורח ובשעת הבערה מותר להנות ממנה כדאיתא בבמה מדליקין ולמ"ש התו' לקמן וכן בשמעתי' יטילנה לתוך אש ומה לי לפני כלבו או באש אלא מ"מ אין שום היתר לשרוף קדשים. ואפשר דלאו דוקא נקטי התו' טורח מלאכה ולעשות אש אלא אע"ג דליכא טורח אם משליכה באש מ"מ איכא מלאכה שמרבה בשלהבת ועושה ע"י החלה אש גדול. ומ"מ לא קשיא לרש"י ז"ל כלום דרש"י לטעמיה דס"ל דהבערה הותר' אפי' שלא לצורך כלל כדאיתא פ"ק וא"כ אין מלאכה כלל בעשיית אש בי"ט אלא דשריפת קדשים חשיבא מלאכה דרחמנא אחשבה להבערתן ומה שמבערן מן העולם זו היא המלאכה וא"כ ה"ה לביעור דכלב:

דף כט ע"ב ד"ה שלא יזכיר לו, סכום מדה פי' רש"י קב או קבים וכו' וקשה דפשיטא. נלע"ד דלא קשיא דממ"נ אם על ת"ק הרי רשב"א פליג ומתיר סכום מדה וא"כ תנא לאפוקי מדרשב"א ואם על רשב"א נמי א"ש דלא אתא אלא להתיר סכום מדה דאינו אסור כ"א סכום דמים. ונ"ל דגם לדברי התו' צ"ל לדברי רשב"א כן דאל"כ פשיטא דאסור אפי' לא הזכיר לו החשבון כיון שאומר תן לי אגוזים בו' פשוטים הרי מזכיר סכום דמים ואסור אלא ש"מ לא אתא רשב"א לאסור זאת אלא להתיר מנין ומשום דיוקא נקטיה דסכום מקח אסור הא סכום מנין שרי וכן משמע קצת מלשון הרא"ש ז"ל שמפרש דברי רשב"א כמ"ש. וראיתי בר"ן ז"ל שהקשה קושיא זו על רב אלפס ז"ל ותירצה בע"א וכ"ת לפי' רש"י למה מתיר רשב"א מדה ומה לי מדה או דמים הא אמרינן דלא יזכיר לו מדה. י"ל דהיינו דוקא במשק' דאין דרך לקנותן כ"א במדה אבל אגוזים שדרך לקנותן במנין שרי לקנות במדה ולפי מה שאיישב קושיא השניי' יתיישב עוד בע"א:

והקושיא השניה נ"ל דאפי' רש"י לאו דוקא מדה אלא אפי' מנין שהוא מצומצם לפי שיעור המדה אסור כגון שבקב נכנסים מאה אגוזים לא יאמר לו המנין לפי המדה שיאמר לו מאה אגוזים כדי שידע החנוני שכוונתו לקנות קב וזהו סכום מדה ר"ל סכום אגוזים שהוא סכום מדה וכן סכום דמים כשיעור דינר וכיוצא בזה פי' התוספות ס"פ איזהו נשך על פי' ר"ח שאסר סכום מנין ואמרו כי חומרא גדולה היא ופירשו דמיירי כה"ג דנותנים ק' אגוזים בפרוטה דשייך המנין לצמצום הדמים כו' וא"כ רש"י ז"ל ס"ל דכה"ג אפי' בלא חשבון אסור:

פרק המביא ד"ה דדרו ברגלא פ"ה בעתר כו' עד וקשה דבסוף האומנין וכו' הנה על פי פי' רש"י שבכאן דבאגרא הוי בב' בני אדם לא ידעתי מאי קושיא דהתם קאי אחד פועל שנשא משא כבד באגרא כדקאמר בהדיא נפיש לחד וזוטר לתרי וכו'