מגיני שלמה לא

מעיקרא לא קשיא כ"כ דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת רב אלפסי ז"ל דפסק כר"י דאמר בשוגג יאכל למ"ש ופירש"י בחולין בכדי שיעשו דלא ליתהני מעבירה וכבר תירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות למה פסק הרי"ף כן ומה שהקשה הרא"ש ז"ל בחולין דאפי' ר"י לא אסר אלא משום דקניס שוגג משום מזיד ולא משום דלא ליתהני מעבירה אני אומר דכבר הוכיח רש"י שם דע"כ טעמיה דר"י לאו משום קנס הוא אלא משום דלא ליתהני כו' ומאי דאמרינן בהניזקין דטעמיה משום קנס נלע"ד לשיטתו לתרץ דהתלמוד משני שם לשיטת המקשן דס"ד דטעמיה דר"י משום קנס הוא וקאמר התרצן דאפי' לטעמך לא קשיא מידי אבל בחולין מסיק רב אשי האמת והכי איתא בכמה דוכתי. ועי"ל דהתלמוד הוצרך לתרץ כך דאע"ג דבמבשל הוי מצי לשנויי דטעמיה דר"י לאו משום קנס הוא דלעולם ר"י לא קניס אלא משום הנאת עבירה מ"מ ע"כ צריכים אנו להאי שינויא כי היכי דלא תקשי מהנוטע דמייתי בתר הכי דקניס ר"י שוגג אטו מזיד וצריך לתרץ ע"כ דבדאורייתא קניס:

ומ"מ קשיא לי דמ"ש מבשל מנוטע דקניס ר"י דיעקר לגמרי ובמבשל לא אסר ר"י כ"א בכדי שיעשו ולא אמרינן בנוטע ג"כ דימתין כשיגמר הפרי ולא יאכל עד בכדי שיטע ולמה יעקר לגמרי. ואפשר דשם אינו ניכר דבשלמא במ"ש כשממתין בכדי שיעשו נראה שאינו אוכל כ"א לזמן מרובה אינו ניכר כלל. אבל קשה איפכא דגם במבשל ליתסר לעולם כמו שדייק רש"י בחולין דאי טעמיה דר"י משום קנס ליתסר לעולם וא"כ כיון דע"כ ר"י קניס בנוטע א"כ גם במבשל ליקנס. ועוד קשיא כיון דס"ל לרש"י דאי טעמיה משום קנס לדידיה קנסו לאחריני לא קנסו א"כ למה יעקר בנוטע כיון דשרי באחריני:

ולשנוייא קמא א"ש דגבי נוטע לא הוי טעמא משום קנס אלא כדמפרש ר"מ טעמיה דנפשיה לפי שישראל מונין לשביעית כו' פי' והרואה שאוכלים ממנה סוברים שמותר ליטע בשביעית ואין מונין לשבתות ד"א כו' ופי' בגמרא דלחכמים מונין גם לשבתות כדאיתא התם ומש"ה קאמר ד"א. וא"כ ר"י ס"ל דכיון דמונין גם לשבתות חיישינן שיסברו שמותר ליטע בשבת אבל בשביעית לא חייש ר"י דאף דיראו דנטעו בשביעית לא אתי להתיר נטיעה בשביעית דבאתריה ז"ל חמירי להו שביעית כדאיתא התם אבל לשינויא בתרא דנקט קנס משום נוטע. ליכא למימר הכי דהאי טעמא לא שייך לקנס אלא משום גזירה שמא יתירו ליטע בשבת. ואפשר דהא בהא תליא כיון דאיכא למיחש דנפיק מיניה חורבא משום הכי קנסוהו דמשום חורבה לחוד אפשר דלא הוי אסרי דלא נחשדו ישראל על השבתות כדקאמר ר"מ שם אלא כיון דאיכא למיחש למיעוטא שיטעו בדבר זה להכי קנסוהו:

דף כה ד"ה המקושרים פ"ה דהראשון קנאן בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרינן דהבטה בהפקר קני וכו' ואני שמעתי ולא אבין דהא רב נחמן משני אהא ברייתא ור"נ ס"ל דהבטה בהפקר לא קני סוף פרק בתרא דב"מ ואפילו במעשה כל דהו דבהא איירי שם כמ"ש התו' ריש פ"ק דב"מ ד"ה דראי' לא קני והכי סלקא מסקנא דשמעתי' התם בלישנא בתרא דרבא דכ"ע הבטה בהפקר ל"ק ואתמר משמיה דר"י וכ"ת דר"נ ס"ל דתנאי היא וכדס"ד דרבה התם וברייתא דהכא אתי' כמ"ד קני דא"כ למה ליה לר"נ לאוקמא התם מתני' בשלו וברייתא בשל הפקר לימא אידי ואידי בשל הפקר ופליגי בהבטה גם לא משמע התם דר"נ ס"ל דתנאי היא אלא רבה קאמר לה אבל ר"נ משני בפשיטות דל"ק משמע דלא נחלק בה שום אדם. ע"כ פירש"י מטעם הגבהה ונ"ל דר"ל ספק הגבהה שמא זה שקשר הגביהו. דכן נראי' הדברים דקנאן ודאל"כ למה קשרן אם אינן שלו. וה"ל ספק גזל ואפשר דהוי ודאי גזל דמסתמא הגביהן כמ"ש וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל סוף ב"מ דהבטה בהפקר ל"ק:

שם ד"ה בחזקת אסור פ"ה בחזקת אבר מן החי וכו' ולא נהירא דא"כ למה לי כו' לא יכולתי לירד לסוף קושיא זו דעיקר רבותיה דר"ה היא דאם נולד ספק בשחיט' אסורה כיון דליכא לאוקמא בחזקת היתר שהרי לפני זה היתה אסורה משום אבר מן החי וכמ"ש רש"י ז"ל בהדיא הכא ומבואר בדבריו יותר בחולין פ"ק וא"כ אין כוונת ר"ה להוציאה מידי אמ"ה אלא לומר שאין לבהמה חזקת איסור בחייה ולכן עד שיוודע שנשחטה כראוי אין להתיר ספק הנולד בה:

דף כו ד"ה בכור שנפל לבור וכו' ע"כ פי' רש"י וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפי' בקרו כו'. לא יכולתי להבין קושיא זו בכלל דאדרבה גם בדברי רש"י מבואר בשמעתי' דאפי' אם בקרו בדיעבד אינו מבוקר ואסור לשחטו כמ"ש רש"י ז"ל ע"ב ד"ה אין זה מן המוכן משמע אפי' בדיעבד אינה הכנה וכו' ואינו מוכן להכשיר שכתב רש"י פירושו שאפי' התירו אין התרתו כלום ואינו מוכן להכשיר לשחיטה. אח"כ מצאתי שגם החכם מהרש"א תמה על קושיא זו וצ"ע:

אך קושיא השני' ראיתי לישבה. כי נלע"ד דסוגיא דשבת קאי אליבא דמאי דס"ד דאביי בשמעתי' דהא אביי גופיה הוא הוא דמקשה לרבה ואביי אזיל לטעמיה דס"ל, דאם נולד בו מום מעי"ט אין מבקרין אותו לכתחלה אבל. דיעבד ש"ד וא"כ מתני' דתנן כל שאין מומו ניכר דאמר ר"ש אין זה מ"ה דפי' אפי' דיעבד לא ע"כ מיירי שאין ניכר כלל. וא"כ ס"ל לאביי דע"כ טעמיה דר"ש משום מוקצה דמשום אין רואין מומין לחוד הוי שרי בדיעבד דומיא דנפל מעי"ט דג"כ אין רואין ואפ"ה שרי בדיעבד ולא ס"ל לחלק בין תקון גדול לקטן מ"מ הרי עבר על דברי חכמים אלא ע"כ טעמיה משום מוקצה. ואע"ג דבברייתא נקט אין רואין. ס"ל לאביי דהא בהא תליא וכמ"ש לקמן אי"ה ומ"ה פריך וכן מוכח התם בהדיא דמשני רבה הכא אדם יושב ומצפה וכו' מימר אמר מי יימר דנפל ביה מומא את"ל דנפל ביה מומא שמא אינו קבוע אלמא דהוא מפרש דאין ניכר מבע"י כלל:

ואין להקשות א"כ קשיא דר"י אדר"י דהא ר"י מחמיר במוקצה טפי ומדפליג ר"ש ואמר כל שאין מומו ניכר מכלל דר"י מתיר אפי' אין מומו ניכר ואמאי והא מוקצה הוא. י"ל דכבר כתבתי פרק כירה ועתה אוסיף שנית ידי דנלע"ד דלאו קושיא היא דר"י לית ליה כ"א מוקצה מחמת איסור או מחמת מיאוס ולדידיה לא תלי כלום באם דעתיה עילויה או לא דאם הוא מוקצה מחמת איסור או מ"מ אע"ג דדעתיה עלויה כגון מותר השמן שבנר וסוכה רעועה דלקמן פרק המביא אע"ג דאינו יושב ומצפה מתי תכבה נרו או תפול סוכתו מ"מ כיון דבין השמשות הוא מוקצה מחמת איסור אסור וכן איפכא אי אין כאן איסור אע"ג דאין דעתיה עליה אין מוקצה לדידיה. ולר"ש הוי איפכא דהכל תלוי אם דעתיה עלוויה או לא וראיה לדבר הא דאמרינן פרק כירה פמוט שהדליקו עליו באותה שבת לדברי המתיר אסור. לדברי האוסר מותר. ופר"ת ור"ח ז"ל דלדברי המתיר היינו ר"ש שמתיר מוקצה מחמת איסור ואוסר בפמוט מפני שהוא גדול ואין מצפה עליו כדקתני התם אבל כוס וקערה לא יזיזן ממקומן ולדברי האוסר הוא ר"י מותר דקס"ד דר"י מוקצה מ"א לית ליה אלא ממ"מ וא"כ אע"ג דפמוט גדול ואין דעתו עליו מותר. ואע"ג דמסיק התם דאית ליה ממ"א מ"מ לא נראה סברא זו דלית ליה מוקצה אם אין כאן איסור אע"ג דאין דעתיה עלויה דמה לי למאי דס"ד דר"י ממ"א לית ליה אע"ג דממ"א אית ליה דמחמיר טפי מר"ט אפ"ה אמרינן דר"ש מחמיר טפי במאי דאין דעתי' עליה כיון דר"ש קתני לה גבי כוס וקערה ור"י לא אשכחן ליה דס"ל הכי ה"ה למסקנא אע"ג דמחמיר בממ"א בהא מחמיר ר"ש טפי. וכיון דהכי