מגיני שלמה ל

מהל' י"ט ולא ראיתי בדברי רש"י ז"ל שום רמז שהזכיר דכוונתו אדאורייתא וראיתי בהרא"ש שכתב דמשמע מתוך פי' רש"י דצידה אסורה מדאורייתא שכתב הא דצידה אסורה מדאורייתא כו' עכ"ל נראה מלשונו דרש"י כתב בהדיא דהוי דאורייתא:

אבל נ"ל ברור דט"ס הוא דא"כ אמאי כתב דמשמע מתוך פי' הרי בהדיא כ"כ וכן משמע בהדיא מלשון הר"ן ז"ל דשקיל וטרי אי כוונת רש"י ז"ל מדאורייתא או דרבנן וכמ"ש בשמו לקמן א"כ מבואר דלא נזכר בדברי רש"י דאורייתא. ואע"ג דבפ"ק גבי ביצה דקאמר ר"י גזירה משום פירות הנושרים ופריך פ"ה מ"ט גזירה שמא יעלה ויתלוש ופירש"י דהוי איסורא דאורייתא דהוי קוצר שהוא אב מלאכה וביצה קאי אי"ט א"כ משמע דהוי איסור דאורייתא בי"ט נ"ל דרש"י לא קאי אי"ט כ"א בשבת כמ"ש רש"י בהדיא לפני זה ד"ה ר"י אמר כו' גזירה משום פ"ה בשבת כו' נראה דרש"י נשמר מזה ולא פי' בי"ט דהא על משנתינו די"ט קאי אלא ש"מ דס"ל דעיקר גזירה משום שבת היתה וכן משמע לישניה שכתב דהוי אב מלאכה שזו שנוייה גבי שבת פ' כ"ג דבי"ט אין חילוק בין אב לתולדה דהא ליכא חטאת שזהו הנ"מ בין אב לתולדה כנודע וכ"ת התינח שבת י"ט מאי איכא למימר כיון דתולש בי"ט אינו אלא מדרבנן הוי גזירה לגזירה. י"ל דכיון שגזרו בקוצר בי"ט השוו מדותיהן לגמרי לשבת די"ט ושבת כי הדדי נינהו דאין בין י"ט לשבת כו' וא"כ כל מה שאסור בשבת אסור בי"ט וכדאמרינן כה"ג פ' במה אשה דף ס' וכה"ג אמרינן פ' כל הכלים. ואע"ג דמסקינן התם גם לקמן פ' משילין דלב"ה איכא מילי טובא בין י"ט לשבת מ"מ מאי דאסרו בי"ט גזרו עליו כמו בשבת לכל מילי ובהא מודו ב"ה דכי הדדי נינהו:

וראיתי בר"ן שהקשה עוד קושיות על ר"ש דאי דרבנן א"כ אם פורס מצודה בעי"ט ולא עלתה בידו כלום לשתרי. ועוד פירות הנפסדים מיום לחבירו כגון תותי' ותאנים לשתרו. ולענ"ד נראה דלשיטת רש"י לא פלוג רבנן בין צידה לצידה דמאן מפיס ויאמרו כל הסריקי' אסורים דלזה והיה אסור לצוד ולזה יהיה מותר יען כי לא צד מאתמול ומי ידע בכל אלה וכן לקיטת פירות לא חלקו בין פרי לפרי דהרי גדולה מזאת אמרו פ"ק דגזרו על ביצה משום פירות הנושרים אע"ג דלא שייך בה יעלה ויתלוש גזרו עליה ולא הוי גזירה לגזירה דבכלל פירות הנושרים היא וכ"ש פירות ממש דהוי כולן בכלל וגזרו על לקיטתן ומ"ש דלמה התירו לדוך תבלין משום שמפיגין טעמן ולא הסירו צידה שהרי הדגים נפסדים במצודה יותר. כבר יישב הרב המגיד קושיא כיוצא בזו ולעד"נ דאפשר דשאני תבלין דעיקרן לטעמא עבידי וכשמפיג טעמו הוי כאלו נפסד לגמרי אבל דגים כיון שאין נפסדים לגמרי אסירי גם אין בני אדם מקפידים על הפסד זה משום דהא רוב הצידה היא מיום לחבירו כמ"ש הוא עצמו ז"ל לקמן וא"כ לא מקרי הפסד אבל תבלין אין רגיל לדוכן כ"א ביומן שלא יפיגו טעמן א"כ מקרי זה מניעת שמחת י"ט:

שם ד"ה ואין נותנים וכו' פ"ה דאין מזונתן עליך וכו' ותימא דבגמרא וכו'. לע"ד תירצה רש"י ז"ל לקושיא זאת בדבריו שהרי כתב ואפילו למ"ד נפש בהמה במשמע אפ"ה דגים אסורים הרי דלמ"ד לא אמרינן נפש בהמה במשמע פשיטא דא"ש דלא טרחינן לבהמה כלל וא"כ מזונות אמזונות לא הקשה המקשן ומתני' כר"ע ומ"ה אוקמא רש"י למתני' אפילו אליבא דהאי מ"ד כיון דסיפא כוותיה אתיא:

ועי"ל דרש"י נשמר עוד בזה דמה שכתוב בגמרא גבי הללו באים לכלובן לערב ומזונתן עליך כתב ז"ל ומזונתן עליך הלכך כבהמה הן וחשיבי מזומן אלמא דהא בהא תליא אותן שאינם מחוסרים צידה הן כבהמה ומזונתן עליך אבל אותן המחוסרים צידה אין מזונתן עליך דהן כחיות המתפרנסו' מן השדה. א"כ כשמתרץ בגמרא צידה מתרץ גם מזונות דהא בהא תליא דאם היו מזונתן עליך לא מקרי מחוסר צידה דהן כבהמה וחשיבי מזומן וביחוד לפי' רש"י דאידי ואידי חד שיעורא הוא כמ"ש בע"ה. אח"כ מצאתי שהר"ן ז"ל כתב כיוצא בזה והביא ראיי' מרש"י ז"ל פרק האורג ושם כתבתי ג"כ וישבתי בע"ה מה שהקשו התוספות עליו דף כד ד"ה כל שאומר כו' וא"ת והא אמרינן לעיל וכו' פ"ה דאידי ואידי כו' ודוחק הוא דא"כ כו'. לא ידעתי מאי קשיא דרב יוסף שקדם לרב אשי פי' מתני' כל שאומרים הבא מצודה ור"א פירש דבריו אימתי אומרים הבא מצודה כי שיעוריה דר"א מפרש יותר. דשיעורא דר"י צריך פי' לפירושו ואין הכל בקיאים וכו' מתי צריך תחבולה וכ"ת מ"מ תלמודא למה הביא דברי ר"י כיון דכבר הביא מדברי ר"א. הא לא קשיא דתלמודא הביא דברי ר"י משום דשקיל וטרי לתרץ והרי אוזי' ותרנגולים וכולי סוגיא. ואע"ג דאביי דאפשר דקושיא זו קשיא גם על דברי ר"א מ"מ אביי לא הקשה אותה על ר"א וכן רבה בר רב הונא שתירץ על זה כלם היו קודם ר"א ולכן הביא התלמוד שקלא וטריא דידהו על שיעורא דר"י דהכי אתשיל בבי מדרשא וממילא אפרוק גם שיעוריה דר"א:

ועי"ל דר"א פי' שיעור הביברים ור"י פי' גם על החיה עצמה דאפילו אם הביבר הוא גדול אם החיה היא בת תרבות ואין צריך תחבולה לתפסה או בולד דידה שקל לצודו כדאיתא לקמן וסבר ר"י דכללא דר' שמעון בן גמליאל קאי על הכל הן על הביבר או על החיה ולכן הביא התלמוד לפרש גם על החיה. והיכי דמי לאו קושיא היא. אלא ר"י עצמו קאמר לה כמו שפי' התו' כה"ג ריש פרק אלו מציאות וריש פרק יום הכיפורים ור"א לא פי' רק מה שהקשו ה"ד ביבר גדול וכו' דאביבר דרמי המקשן אהדדי משני לחלק בין הביברים. וע"ז משני ר"א אבל ר"י פי' כללא דרשב"ג. וכן נראה דברי רב אלפס שלא הביא כ"א דברי ר"י ולפירוש התוספות היה צריך להביא גם דברי ר"א אבל השתא א"ש דר"י כולל שניהם כן פי' הר"ן ז"ל:

ועתה אכתוב מאי דקשיא לע"ד על פי' התוס' ז"ל שהרי הקשה התלמוד לעיל עופות אעופות ומשני הא בביבר מקורה כו' וכן נשאר במסקנא דהא משני דמתני' דהאורב דלא סגי בביבר מקורה מיירי בצפור דרור א"כ ע"כ מתני' וברייתא דהקשו אהדדי צ"ל חד במקורה וחד באינו מקורה. וא"כ קשה הא מקורה לחוד לא סגי דבעינן שיהא קטן ג"כ שאין צריך מצודה דהא לר"י מיירי ע"כ במקורה דאי בשא"מ אפילו בלא מצודה פשיטא שיפרח וא"כ גם במקורה יש חלוק בין גדול לקטן. ולעיל משמע דמקורה לחוד סגי אפי' גדול דגבי חיה מחלק בין גדול לקטן משמע דבעוף אין חלוק. ואפי' נאמר דמשני לעיל דאידי ואידי בקטן והא במקור' כו' מ"מ אמאי לא משני חדא שינויא לתרווייהו לחיה ולעופות ואידי ואידי במקורה והא בקטן כו' ואפי' את"ל דהמקשן לא ס"ד לחלק בין קטן לגדול דהא הקשה חיה אחיה ולא אסיק אדעתיה האי שינוייא והתרצן השיב לטעמיה. מ"מ כיון דהמקשן לא הוי מחלק ושניהם שוים והתרצן השיב למסקנא כן א"כ גם הוא ס"ל דאין חלוק. דהא לא הזכיר בתירוצו דהוא חולק על המקשן ומשני בע"א משמע דשנויא דמקשן נשאר כמשמעו. אם לא שנאמר אף דהתרצן השיב כשנוייא דמקשן דאין לחלק זה היה לטעמיה דמקשן ומ"מ התלמוד סמך על דברי ר"י שהביא אח"כ ולמסקנא לא נשאר שינויא דלעיל אלא יש חלוק:

שם ע"ב אלא בכוורי. ולא נהירא כ'. ולע"ד לא קשיא דודאי לדעת המקשן ע"כ לא אתיא אלא כר"ג אבל התלמוד משני דד"ה היא כיון דב"י לאו דוקא א"כ אתי ככ"ע:

שם ד"ה ולערב אסורים כו' פי' רש"י כדי שיעור כו' והקשה הר"י וכו' הנה כבר תירצו התו' קושיא זו בחולין דף ט"ו ונלע"ד עוד כי קושיא זו