מגיני שלמה כט

לדברי התו' צ"ל הכי דלמאי דגרסי כל שבא בחה"מ ובאה"ש קשיא היכי קאמר שראוי לבא בזמן שניהם והא אינו ראוי לבא בחה"ש אלא מאי אית לך למימר דר"ל שהיה הנדר עליו בזמן שניהם כמו שכתבו התוספות בהדיא כלומר שעברו ג' רגלים כסדרן א"כ מה לי כל שבא ומה לי בא בחה"ש:

וראיתי להרב מהרש"א ז"ל שהרגיש בקושיא זו ותירץ דלא הוי דומיא דחה"ס. ולע"ד לא קשיא מידי דהתנא לא נחית לדין דהקרבת נדרים כלל אלא מיירי הכל לענין בת"א שעובר בשניהם בבת"א ומצרפינן לשניהם לשלש רגלים ואע"ג דאיכא חובה בח"ס לא מיירי בהכי אלא לענין אם עברו כל הג' רגלים והוי בא דומיא דכל שבא שפירושו לעבר שהיה ראוי לבא שהיה עליו חיוב נדר ה"נ בא פירושו היה ראוי לבא והיה עליו חיוב נדר בשניהם ונמצא שעבר על ג' רגלים ואע"ג דהוי מצי למיתני דקודם סוכות חובה עליו להביא אלא התנא נקט מלתא דשוי' לתרווייהו ותנא מילתא לאחר סוכות וכמ"ש וכ"ת דמ"מ לא דמי דבח"ש היה עליו חיוב מצד הנדר ובח"ס היה עליו חיוב להביאו ממש א"כ גם לפי' התוספות משמע כיון דר"ש קאי אנדרים א"כ לא הוי כל שבא בחג המצות דומיא דחה"ש דבחג המצות היה ראוי להביאו ממש משא"כ בחה"ש. ודוחק לומר דלמסקנא קאי ר"ש אתודה לחוד דמשמע דאביי משיב לר"ז דס"ד דקאי אנדרים וקאמר בהקרבה דנדרים כ"ע לא פליגי ולא הזכיר דדוקא אתודה קאי אלא ש"מ דאם קאי אראוי לבא מקרי דומיא דח"ש דבשניהם היה חיוב הנדר ואע"ג דלא היה חיובן שוה:

דף כב ד"ה קנבא שרי פ"ה כו'. לענ"ד נראה לישב קצת פירש"י דרב מוסיף אדלקמ' דהתם לא התיר כ"א להסיר הפחם שבראש הפתילה שנשרפה הפתילה הטיב ונעשה פחם בראשה ואין צורך כ"א להסירה אבל אם לא נשרף כ"כ שהפתילה מדובקת קצת שצריך חתוך ונתוק קצת הוי כחותך הפתילה דאסר לקמן משום מתקן מנא קמ"ל רב דשרי וזהו לישנא דקנבא לשון קניבת ירק כמ"ש הרא"ש ז"ל לשיטתינו שפירושו חתוך ונתוק. אך קשיא לי דממ"נ אם מוחטין דברייתא פירושו דדוקא הסרה ולא נתוק איך פליג רב על הברייתא ואי יש בכלל מוחטין גם נתוק מנ"ל לרב לפרש לקמן עדויי ולמה לא פי' קנבא. עכ"נ דלקמן מיירי שהפחם מחשיך האור וזהו כשנשרף הפתילה הטיב עד שנעשה כמין קשר בראשו וכשמסירו אורו זך וס"ד הוי כמתקן הפתילה קמ"ל דשרי וא"כ הוי דין זה דומיא דאינך דקתני התם בבריית' בתקון הפתילה וזהו לישנא דעדויי חושכא אבל הכא מיירי שאין הפחם מחשיך עדיין כלום שלא נשרף כ"כ ולא הוי תקון הפתילה אלא דס"ד לאסור דכשנוטל מקצת הפתילה הוי כמכבה ודומה לנוטל שמן מן הנר ה"נ כשחותך מקצת הפתילה ממעט הנר וכמ"ש הרא"ש בהדיא דשמן ופתילה שניהם גורמין האור והממעט מאח' מהם הוי מכבה קמ"לן רב דאפ"ה כיון שנעשה פחם אעפ"י שאינו מחשיך עדיין מ"מ לא מקרי ממעט האור דודאי יאיר יותר אח"כ והשתא הוי דבר הלמד מענינו ושייך מילתיה דרב אמאי דתני לפני זה כמ"ש ולקמן הוי ג"כ למד מענינו לענין תקון פתילה ומכבה לא הוי דאדרבה הוא מבעיר ומסיר החשך:

שם ע"ב ד"ה דנפישא בלישה פי' הקונטרס וב"ה מתירין משום דאמר ר"א כו' ולא נהיר' כו'. לעד"נ דר"א ודאי מוסיף על ב"ה כי ר"א קאי אמילתיה דת"ק דאמר אין אופין מי"ט לחבירו באמת אמרו כו' דלשון זה משמע שאפילו אם מבשל לכתחילה לצורך י"ט שני שרי כיון דכולה חדא טרחא וא"כ ר"א נמי מתיר לאפות אפילו מי"ט לחבירו אבל ב"ה לא קאי אאופה מי"ט לחבירו רק פליג אב"ש דאמר שלא לאפות כ"א מה שהוא לצורך ומחויב לצמצם שלא לאפות יותר מצרכו וב"ה מתירין לאפות כדרכו ואין צריך לצמצם דאף אם יהיה יותר מצרכו אין בכך כלום שהוא מועיל לפת שהוא לצרכו אבל אם מכוין לאפות לאחר בהא לא מיירו וזה הוסיף ר"א דאפי' הוא שרי ולפיכך לא מייתי לדר"א דב"ה לא מיירו בדיניה דר"א אלא טעמיה דר"א אית להו. וצ"ל עוד דב"ש אסרי לאפות פת מרובה אפילו לצורך שמא יאפה יותר מצרכו דא"א לצמצם אם אופה הרבה כמה יהא צריך. אבל אם אופה מעט מעט יוכל לצמצם והאי דקאמר משום דקטרח כו' פי' כיון שא"א לצמצם ודאי יוסיף על הצורך וב"ה סברי כיון שהוא לצורך מותר דאף אם לא יצמצם אין בכך כלום שהוא מועיל לפת. והשתא א"ש לישנא דירושלמי ג"כ מתוך שאתה מיגעו שלא יאפה הרבה בבת אחת ומוכרח הוא לאפות כמה פעמים הוא רואה שלא לטרוח הרבה ומצמצם ונמנע שאינו עושה אלא כדי צרכו אבל אם יאפה בב"א לא יצמצם ויאפה יותר וא"כ ב"ה לא שרי כ"א לצורך ולא חייש להעדפה אבל ר"א שרי אפילו שלא לצורך אלא שטעם שניהם שוה כמ"ש:

ומה שהקשו מפתין גריצין. לא ידעתי למה לא נפרש מתני' כברייתא דפתי' גריצין נמי פירושן מרובין וקרי להו עבים משום דנפישי בלישה ומה לי פת עבה שפירושו בלישה ומה לי פתים עבים אע"ג דנקט בלשון רבים היינו פתים דעלמא וכן רקיקין פירושן דקין בלישה וזה לפי פשוטו של פי' רש"י שמשמע שפי' גריצין עבים. אבל לענ"ד אין כוונת רש"י שגריצין פי' עבים שהתרגום על חלות לחם הוא גריצין א"כ משמע דגריצין פירושו חלות א"כ ליכא לפרושי אלישה אלא אלחם עצמו שאין לאפות חלות שהם עבים כ"א רקיקים שהם חררים דקים:

ומ"מ לא ידעתי מאי קושיא כיון דלשיטת רש"י פחים גריצין הוי טרחא טפי א"כ מייתי הכא האי ברייתא דפליגי נמי כה"ג דב"ש אסרי טרחי יתירא דלא צריך דמתני' נמי כה"ג היא כיון דטרח טפי הוי טרחא שלא לצורך י"ט בהא אפשר בחררים דקים דליכא טרחא כולי האי ואם אופה עבים הוי טרחא שלא לצורך י"ט ופת מרובה דברייתא הוי נמי טעמא משום טרחא שלא לצורך וא"כ מייתי כל הדברים שבין ב"ש וב"ה באפיית פת בי"ט לענין טרחא ואע"ג דלפי' רש"י. אפשר דגם ב"ה מודו דאתי לטרוח שלא לצורך דע"כ לא התירו פת מרובה אלא משום טעמיה דר"א כמ"ש אבל בפתים גריצין לא שייך האי טעמא וא"כ ברייתא פליגא אמתני' י"ל דברייתא סברא דפתי' גריצין ליכא טרחא טפי ומ"מ מייתי התלמוד הא בריית' דמ"מ מחלוקת שוין הן. דפשיטא לב"ש הוי חד טעמא משום טרחא שלא לצורך וגם לב"ה מייתי דפליג בטרחא דבמתני' שרו דאמרי דליכא טרחא ובברייתא אע"ג דאיכא טרחא שרי מטעמיה דר"א ואפילו אם נאמר דלא הוי חד טעמא לתרווייהו מ"מ לענ"ד לא קשיא למה מייתינהו הכא. דדרך התלמוד בכל מקום להביא כל מחלוקת שנחלקו ב"ש וב"ה בדבר א' כגון אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה וכן בריש מכילתין תני גבי הדדי קולי ב"ש וחב"ה בי"ט ותני אח"כ כל מה שמקילין ב"ש או ב"ה בשמחת י"ט ה"נ מייתי כל מה דפליגי ב"ש וב"ה באפיית פת:

ועוד נראה דגם דמתני' איכא האי טעמא דסברי ב"ה דפתין גריצין כיון שהם עבים ממעטים חללו של תנור טפי ואין מקום לחום להתפשט והפת נאפה יפה כיון שדרכן היה להדביק סביב התנור פשיטא דפת עבה ממעט החלל טפי והיינו טעמיה דר"א:

ד"ה עגלה יישבתי בע"ה ס"פ במה אשה ע"ש:

פרק אין צדין ד"ה אין צדין פירש"י דאע"ג דאוכל נפש מותר ולא נהירא כו' ולע"ד איני רואה כאן קושיא כלל דאין כוונת רש"י ז"ל דמדאורייתא אסור דודאי מדאורייתא שרי בכל מילי אלא דרבנן אסרו בדבר דאפשר מעי"ט אבל מכשירים אסור מדאורייתא כשאפשר מאתמול וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא פ"א