מגיני שלמה כח

צריך לסלקם ואשמועינן רבותא דאפי' אחר ק"ה שרי אבל אביי קמ"ל עוד חדוש כמ"ש:

פרק יום טוב דף טז ד"ה איזה חג פירש"י הלבנה וק' לפי' זה דהל"ל שהלבנה כו'. ולי נראה דאתלמוד לא קשה מידי דהוא נקט לישנא דקרא דכתיב תקעו בחדש בכסא וכו' ולא קאמר מהו מתכס' אלא ע"כ מחדש דארישא דקרא קאי. ואקרא לא ק' מידי דקרא קאמר דהלבנה החדשה נתכסה בה ונותן סי' על החג שהוא חל ביום ראשון של חדש שאז הלבנה החדשה נראי' בא"י ולא בשאר מקומות ואלו אמר הלבנה יש במשמע כ"ט לחדש שאז הלבנה הישנה מתכס' לבני א"י ונראי' לבני מזרח כדאיתא בר"ה דף כ"ד כ"ד שעות מיכסי. לדידן ו' מעתיקא וי"ח מחדת' כו' ואע"ג דע"כ הייתי מפרש על הלבנה החדשה דבישנה אין בו חג מ"מ נקט הכתוב בפי' הזמן שהוא חל בו באמת גם לא הבנתי כלל הקושיא דבהרבה מקומות נקטי רבנן האי לישנא עדים שראו את החדש אין מעידים אלא על החדש שנראה בזמנו ובכל מקום פירושו לבנה:

דף יז ד"ה אי אמרת הוא נאסר כו' תימא הואיל וקמחו נאסר כו'. לע"ד לא הבנתי מאי קשיא שאין כוונת התלמוד שהוא מקנה קמחו כדי לתת לו אלא הוא מקנהו לגמרי לאחרים ואחרים נותנים לו במתנה וכי אסור לאחרים ליתן משלהם לו לאכול א"כ הוא מקנה להם סתם והם אופין לו משלהם ואין הכי נמי אם האחרים רוצים להחזיק הקמח לעצמם אין לו עליהם כלום אלא התלמוד קאמר דאין לו תקנה אחרת כ"א להקנות לאחרים ואז רשאים האחרים אם ירצו לאפות וליתן לו במתנה וכן משמע קצת לישנא דרש"י שכתב שיהו אחרים מותרים לאפותו ולתת לו מדלא כתב בקוצר לאפות לו משמע שהאחרים נותנים לו במתנה:

גם הקושיא אחרת לא ידעתי מאי קשיא כיון דערובי תבשילי' לא תקנו אלא משום זכרהו אז משום טעמיה דרב אשי א"כ די לאסור שלא יעשה הוא לבדו מלאכה כי בלתי ספק יהא נזהר בעירוב תבשילין כדי שלא יצפה על שלחן אחרים אם ירצו יאכל ואם לא ירצו ישב בפחי נפש גם לר"א א"ש כיון שהטעם כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת וכו' א"כ אם בלא ערוב תבשילין לא יתירו לו לאפות לעצמו אלא ע"י אחרים ק"ו מי"ט לחול אין אופין כלל. דאין להקשות שמא יאמרו גם מי"ט לחול שרי ע"י אחרים. דז"א דא"כ גם ע"י ע"ת ניחוש שמא יאמרו דגם מי"ט לחול יאמרו דשרי למגמר ולא לאתחולי אלא ע"כ כמ"ש וזהו שכתב רש"י בהדיא לעיל ק"ו מי"ט לחול דאסור לגמרי פי' אפי' למיגמר ה"ה הכא והטעם נ"ל כיון דידעו ע"י זכר זה שמה שהתירה התורה אוכל נפש לא התירה כ"א לצורך י"ט א"כ מהי תיתי להם לחלק בין עצמם לאחרים כיון דלא חלקה התורה למה יש להם לטעות בשלמא בלא ע"ת יאמרו דהתורה התירה א"נ אפי' לחול אבל כשנעשה זכר ראינו כן למה יחלקו בחנם:

שם ע"ב ד"ה ע"מ נחלקו כו' וקשה וכו' הנה רש"י פי' בהדיא ב"ת עכ"נ דגם רשב"א מודה דנחלקו ב"ש וב"ה במחלוקת דמתני' שבש"א צריך שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד די אלא שרשב"א בא לומר שמה שאמרו ב"ה דדי בתבשיל א' דהיינו ת"א כעין שני תבשילין אבל ת"א ממש גם ב"ה אסרי וא"כ לשון הברייתא ולשון המשנה א' הוא אלא שרשב"א מפרש איזה ת"א שרו ב"ה:

דף יט ע"ב ד"ה ר"ש אומר הרי הוא אומר כו' כך משמע מתוך פ"ה כו' עד וזהו דוחק וכו' ולעד"נ דודאי גם המקשן פי' דכל שבא בחג המצות אתודה קאי אלא שהמקשן היה סובר דאם אסרה התורה תודה בחג הסוכות אע"ג דלא שייך בו איסור חמץ א"כ ע"כ גם שאר נדרים ונדבות אסורים דמה לי תודה או שאר נדרים. דאין לומר דגזירת הכתוב הוא דוקא תודה הואיל ואינה באה בחה"מ. א"כ גם לשיטת התו' דס"ד דקאי אנדרים מאי פריך השתא סלותי כי'. ודלמא גזירת הכתוב דווקא נדרים הואיל ואינם באים בחג השבועות. אלא ע"כ ס"ל דזה אין לו טעם כיון דסלותי שרי איך תאסור התורה נדרים או נילוף מהכא דאפי' סלותי אסור א"כ גם לשיטת רש"י דגם נדרים ונדבות שרי גם תודה שרי' בח"ה או נילף מהכא דגם נדרים אסירי דזה אין לו טעם למיסר תודה בח"ה של סוכות:

או י"ל דס"ד דודאי ר"ש אתודה קאי. מ"מ כיון דר"ש יליף הקישא כיון דקרא קאמר דכל שלשה רגלים שוין בקרבנותיהן ומה שבא בזה בא בחבירו דוקא א"כ נדרים דלא אתו בשבועות לא אתו באינך בח"ה בין בחה"פ בין בחה"ס דאין היקש למחצה וכי היכי דאתקיש ח"ה לחה"ש ה"ה איתקש חה"ש לחה"מ ולכן פריך שפיר. וללשון זה א"ש הא דפריך מנדרים ולא פריך מתודה עצמה דללישנא קמא קשיא לפרוך מתודה גופה דאשרה תורה בחה"ס השתא סלותי כו' אבל השתא א"ש דמתודה לא פריך דלמא גזירת הכתוב היא דלא נייתי קרבן חמץ ברגלים כדאשכחן נמי גזירת הכתוב דכל המנחות באות מצה ולא תלי מידי במלאכה ולכן פריך מנדרים דזה אין לו טעם דאם אסרה נדרים היינו ע"כ משום מלאכה א"כ אפי' סלותי נמי:

ולענ"ד נראה דגם מדברי התו' משמע קצת דס"ל לסברא זו דהא משמע דמקשו קושיא השנייה ג"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"ש אנדרים קאי וא"כ קשיא דאפי' אי אתודה קאי למה כתב חה"ש כו' אלא ש"מ דאי אתודה קאי אצטריך חה"ש דס"ד דווקא חה"פ אסור קרבן חמץ ולא בשבועות אבל אי אנדרים קאי ע"כ הוי הטעם משום מלאכה. ולכן הקשו דאם אפי' בח"ה אסור מלאכה ק"ו בי"ט:

ועי"ל דדייק דע"כ ר"ש גם אנדרים קאי דאי אתודה לחודה היכא אמר דלא בא בחה"ש. דממ"נ אם הטעם משום חמץ. זה אינו דהא בשבועות שרי קרבן חמץ דהא שתי הלחם באות דווקא חמץ ואם הטעם משום מלאכה כיון דנדרים הם א"כ כל נדרים אסירי:

והשתא נתישבה גם הקושיא השניה מה שהקשו דבחג השבועות למה לי דאצטריך לתרוץ הב' אצטריך למילף נדרים ונדבות מחה"ש דמח"ה לא ילפינן כ"א תודה ולכן כתב חה"ש למילף מינה גם נדרים ואף אם נפרש דקושית התו' הוא על ר"ש למה נקט חה"ש ולא על המקרא וכמ"ש לקמן אי"ה מ"מ א"ש דר"ש נקטה להכי למימר דגם חה"ש אתקש לחה"מ וא"כ גם חה"מ איתקש לחה"ש דאין היקש למחצה כיון דכולהו איתקש להדדי כמ"ש. ולתרוץ הג' פשיטא דא"ש דאי לא כתב ה"א דקרא לתודה אתי מטעם חמץ ולכן כתב חה"ש דהשתא ליכא למימר משום חמץ דחמץ שרי בחה"ש כמ"ש:

ואגב נדקדק מ"ש התו' דלמה כתב חה"ש משמע דקושייתם על הקרא קאי. ולענ"ד דהא לא קשיא אפי' בלא תירוצים דלעיל דאטו חה"ש להכי אתי פשיטא דלבל תאחר אתי וגם המקשן ידע מזה דר"ש בבל תאחר קאי אבל קרא פשיטא דלבל תאחר אתי אלא שההיקש ממילא אתי כיון דבהדי' כתיבי עכ"נ דקושית' על ר"ש קאי:

ומה שהקשו דגם לפי המסקנא לא א"ש כו'. לענ"ד דלא קשיא דכל הבא בחה"מ מחמת חיוב הנדר קאמר. והכי קאמר כל שבא בחה"מ והיה עליו חיוב הנדר בחה"מ שנדר לפני הפסח בא בחה"ש שחייב להביאה מצד הנדר ויש עליו חיוב נדר בחה"ש. ואע"ג דלא מצי מקריב לה בי"ט מ"מ מצד הנדר יש עליו חיוב דאם עבר גם חה"ש עבר בבל תאחר ומצרפינן גם חה"ש לג' רגלים קמ"ל דגם בח"ש יש עליו נדר וכשעבר ח"ש עבר שני רגלים דהתורה כתבה בהדיא דמנינא כל הג' רגלים גם ח"ש. וכ"ת אונס רחמנא פטריה ואמאי חייביה רחמנא על ח"ש כיון שאין יכול להביאו. י"ל דה' להביאו בעי"ט ומדלא הביא יש עליו חיוב הנדר ולענ"ד דגם