מגיני שלמה כה

מוכן מבע"י כדרב יהודה דבזה מודה דשרי לשחוט לכתחילה ופליגי רבה ור"י אי בעינן שיהא לו עפר צבור למטה או שרי ליטול אפר כירה ולהניח היום למטה דהא ע"כ צ"ל לעיל הא דקסבר רבה אי איכא עפר למטה אין אי לא לא. ואעפ"י שיש לו דקר נעוץ מבע"י כדכתבו התו' לקמן דהא דאמר רב יודא והוא שיש לו דקר נעוץ קאי אכולה מתני' וא"כ מאי איסורא איכא אי ממנע ולא שחיט כיון שהעפר מוכן כבר מאתמול והעפר תיחוח ואין בו משום כותש ולא משום גומא אלא ע"כ צ"ל דמ"מ איכא איסורא דחופר גומא פטור אבל אסור היא אלא דרבנן שרי משום שמחת י"ט כמ"ש התו' לעיל דף ח' ד"ה ואין צריך וזהו ג"כ טעמייהו דב"ה דאסרי לכתחילה כמ"ש גם הרא"ש ז"ל אי טעמייהו דגזרי משום כתישה כמ"ש רש"י לקמן וא"כ גם באפר כירה או בעפר צבור מבע"י שייך האי. דהא אמרינן לעיל אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ואמרינן לספק מ"ט לא דקעביד גומא כו' אלא דגזרינן משום כתישה כו' אלמא דהני תרתי טעמי שייכי גם באפר כירה או בעפר צבור:

ואין להקשות א"כ אמאי שרי ב"ה לכתחלה באפר כירה ועפר צבור כיון דשייכי בהו הני טעמי. י"ל דודאי לפי המסקנא לא שייכי בהו כולי האי כמו בעפר תיחוח דקרקע עולם ותלמודא לא שקיל וטרי כ"א למאי דס"ד דאינו מוכן לספק משום גומא או כתישה כמו בקרקע עולם. וכמ"ש רש"י שם גבי כתישה כיון דרוב פעמים אין צריך לכתוש שרו ב"ה משום שמחת י"ט אבל לענין עפר למטה צ"ל לרבה דלא שרו ב"ה אלא א"כ יש לו כבר עפר תיחוח למטה דלמא ממלך ולא שחיט כיון דגם באפר ועפר צבור שייכא בהו קצת האי טעמא כמ"ש ואע"ג דלא מצאתי לא' מן הפוסקים שכתב זה ולפי' זה היו צריכים לכתוב דין זה כיון דהלכתא כרבה נגד ר"י. מ"מ הנלע"ד כתבתי לישב דברי רש"י אי אפשר שפסקו בזה כר"י. אח"כ מצאתי' שפסק בעל המאור ז"ל כן כיון דמצינו בכמה דוכתין במכילתין שחשו חכמים למניעת שמחת י"ט. או אפשר שלא חשו לקושיא זו של התוס' דס"ל דסוגיא דלעיל לב"ש אזלא כדאשכח' בכמה דוכתי' דשקיל וטרי תלמוד' לפרש דעתן דב"ש אע"ג דלית הלכתא כוותייהו. וכ"כ רש"י לעיל בפי' ד"ה השוחט שבא לימלך וכו' ולקמן מפרש פלוגתייהו דרבה ור"י אליבא דב"ש ומ"מ אין זה סתירה לפירושינו דה"א דאע"ג דעיקר פלוגתייהו לב"ש מ"מ נ"מ גם לב"ה:

ומה שהקשו כיון דמוחלפת ההיא דתריסין א"כ סברי ב"ה דיש בנין בכלים כו'. הנה לענ"ד קושיא זו לא הבנתי כיון דהאי סתים לן תנא דכתבו התו' ז"ל אין כוונתם דתנא דמתני' דכל הכלי' סתים לן דאין בנין וכו' דז"א דאין שם במתני' שום רמז מזה ולא אמרי התם בבנין כלל כ"א בהיתר טלטול דלתות כלים ע"ש. אלא ע"כ אברייתא דמייתי התם דלת של שידה ותיבה וכו' דאוקמא רבא דקסבר אין בנין כו' וא"כ כיון דברייתא היא לא ידעתי מאי קושיא דלמא אתא כרשב"א דמייתי לקמן דף י"א מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה שמסלקי' את התריסי' בי"ט לא נחלקו אלא להחזיר א"כ כ"ע מודו דאין בנין בכלים ולא פליגי אלא אם התירו סופן משום תחילתן:

אבל לי הצעיר קשה על פי' רש"י אי מותפת ההיא דתריסין א"כ סברי ב"ה דיש בנין ולקמן פ"ב דף כ"ב אמרינן גבי ואין זוקפי' את המנורה דפליגי ב"ש וב"ה וסברי ב"ה דאין בנין בכלים והתם אי אפשר להחליף דהא קאמר במתני' ג' ר"ג מחמיר כדברי ב"ש והיינו צריכים להפך הכל וכל הברייתות שהביא שם. ועוד מאי קאמר דמחמיר ר"ג בג' דברים כדברי ב"ה פשיטא. דבכל מקום בעי למעבד כוותייהו ומ"מ איך נחלקו רבנן עליו כיון דעביד כב"ה. ע"כ נלע"ד דודאי גם לשיטת רש"י סברי ב"ה דאין בנין בכלים ומ"מ בתריסי חנויות גזרו כיון דעומדות תמיד בשוק כמ"ש רש"י הוי כקבועים נחתך בצילום ד"ה ואמאי הוא במקום אחד דבמגדל של עץ גדול שייך ביה בנין וסתירה. וא"כ אפשר דה"ה לתריסי חנויות או טעמייהו כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי שרית ליה לסלק יחזיר ודאי כי אין מניחם פתוחות כיון שהם עומדות בשוק וכמ"ש הרי"ף ז"ל דהיינו טעמא דהתירו סופן משום תחילתן:

ואין להקשות דמ"מ לב"ש קשיא דס"ל לקמן דיש בנין והכא שרי י"ל דמשום שמחת י"ט הקילו דגם לדבריהם אין בנין כ"א מדבריהם ומשום שמחת י"ט הקילו כי היכי דלדברי התו' צ"ל נמי כן דהא להחזיר אסרינן ריש פרק כל הכלים גזירה שמא יתקע ואפ"ה שרו ב"ה משום תחילתן מפני שמחת י"ט ה"ה לב"ש אין בנין בכלים כ"א מדרבנן אפי' היכא דליכא גזירה שמא יתקע והיכא דאיכא גזירה גם ב"ה מודו וגבי חנויות גזרי אפי' לסלק כמ"ש. ואי גרס רש"י כנוסחא שלנו דאמרינן לקמן א"נ ע"כ לא קשרו ב"ה אלא משום דאין בנין בכלים כו' א"ש הכל וכ"כ הר"ן ז"ל דס"ל לרי"ף הכי. ולכמה פוסקים:

דף י"ב ד"ה דלמא בערוב והוצאה כו' ה"ג רש"י אלא מעתה לפלגו באבנים ולא רצה לגרוס כו' וק' חדא כו'. ולענ"ד דרש"י ז"ל דחקו הרבה קושיות שהקשו התו' עצמן דמוכח מינייהו דב"ה שרי אפי' שלא לצורך כלל כגון עולת נדבה דליכא צורך י"ט כלל דשלא יהא שלחנך מלא אין כאן שמחת י"ט אלא שאינו בדין לכבוד גבוה שאני שמח ושלחן רבי ריקם. ועוד דבישול גיד הנשה לקמן אין כאן צורך י"ט כלל דהא לא חזי ליה כלל. ובפרק אלו עוברין הקשו התו' ז"ל קושיא זו ותרצו דהא נמי חשיב צורך היום אעפ"י שאין ראוי לאוכלו כ"א באיסור. וזה לא נראה לי' לרש"י דודאי אין לך שלא לצורך גדול מזה. ופשיטא שלא התירה התורה בישול זה:

ועוד נראה לענ"ד דהא אמרינן מתוך ע"כ צריך טעם למה נימא הכי דלמא מאי דהתירה התורה דאין זה דבר שהיה בכלל ויצא וכו' דזה לא נאמר אלא בכלל באיסורא ופרט באיסור אבל הכא כלל באיסור ופרט בהיתר הוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש כו'. כדאיתא בהדיא פ"ק דיבמות דף ז'. אלא ע"כ דה"פ דאך אשר יאכל לכל נפש כגון הבערה ובישול וכיוצא בהם הוא מותר לאפוקי מלאכה שאין עושין בהם כגון אריגה ובונה א"כ סברי כיון דנקט קרא המלאכה ולא כתב אך אוכל נפש יעשה לכם ש"מ שכוונת התורה להתיר המלאכה לגמרי אפי' בלא אכילה וכיון דהכי הוא מה לי לצורך קצת או שלא לצורך כלל כיון דאין כוונת הכתוב כ"א המלאכה שעושין בה אוכל נפש. ואפשר לישב דמ"מ כיון דתלתה התורה באוכל נפש בעינן שיהא צורך קצת דומיא דאוכל נפש שהוא צורך היום וכיוצא בזה אכתוב גם לסברת רש"י ז"ל אבל לשיטת רש"י אתי' הכל כפשטה דהתירה התורה כל מלאכות שעושין בהן אוכל נפש אפי' שלא לצורך:

ומה שהקשו מהאופה בי"ט לחול אתי ג"כ שפיר דס"ל לכ"ע:

דאע"ג דהתירה תורה כל מלאכות אלו לא התירו אלא בזמן שראוים לעשות בהם אוכל נפש כגון קודם אכילה דאז אמרינן מתוך שמותר לצורך אכילה מותר נמי שלא לצורך ולכן תלה הכתוב באוכל נפש אבל מי"ט לחול שהוא לאחר אכילה ואין המלאכה ראויה בו ביום לאוכל נפש כלל כ"א למחר בהא, כ"ע מודו דלא אמרינן מתוך. ובהא נחלקו רבה ור"ח אי אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים דהדר חזיא לאוכל נפש:

ואל אלקים יודע ועד כי זמן רב אחרי כתבי זאת מצאתי סברא זו בר"ן ז"ל מיהו הבערה והוצאה נראה דשרי כל היום דיש בהן צורך כל היום אע"ג דאינו אכילה ומ"מ קשיא לי דלקמן דרשינן לכם ולא לכלבים לכם ולא לכותים, וכי גרעי כותיים וכלבים משלא לצורך והתם ליכא לשנויי דמיירי שלא בזמן אכילה. דהא אמרינן התם גבי קמחא דבני חילא אי יהבי לינוקא ולא קפדי שרי ואי לא אסור הרי מוכח