מגיני שלמה כו

נחתך בצילום ואסור אלא אפילו בזמן אכילה אסור ואמרינן נמי אין מזמנים הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והיה אפשר לתרץ דהני תנאי דדרשי לכם ולא לכותיים או לכלבי' לית להו מתוך דהא ר"ע הוא חד מינייהו והוא לא ס"ל מתוך כדאמרינן ריש פ"ק דפסחים והביאו התו' לעיל וא"כ אפשר דגם ר"י הגלילי לא דריש דבהא לא פליגי אלא שא"א לומר כן דא"כ מאי פריך לקמן לר"י הגלילי אנן סופלי לחיותא היכי שדינן ומאי פריך והא אנן ק"ל דאמרינן מתוך עכ"כ דגזירת הכתוב הוא דשלא לצורך י"ט שרי טפי דע"כ גם לפי' התוספות צ"ל כן. דאל"כ תקשי דהא ע"כ לכותיים ולא לכלבים הוי צורך י"ט קצת דאי אינו צורך י"ט כלל למה ליה למעוטי מלכם תיפוק ליה מלא תעשה כל מלאכה כיון דאינו לצורך כלל מי עדיף משאר ש"ל אלא ש"מ דהוי לצורך י"ט קצת ואפ"ה מיעט רחמנא ה"ה לרש"י אע"ג דש"ל שרי מ"מ ש"ל זה אסרה:

וראיתי בהרא"ש ז"ל שהקשה על רש"י משריפת קדשים דאין שורפים בי"ט אע"ג דגם זה מתורץ בדברינו דגם שריפת קדשים צורך גבוה היא מ"מ. וזה כבר תירצה רש"י לקמן פרק אין צדין דף כ"ז ע"ב. דשאני שריפת קדשים דרחמנא אחשבה דכתיב באש ישרופו הלכך מלאכה הוא וכן צ"ל ע"כ דהא אפי' לצורך אסור כגון תרומה טמאה שאסור לשרפה אע"ג דשרי להנות בשעת שריפה שהיא כדי לצורך אכילה דודאי שרי מ"ה אלא שריפה זו חשיבא והויא מלאכה:

ומה שהקשה עוד ממוגמר דאסרינן לה בפ"ק דכתובות לע"ד אינה קושיא דהבערה זו לא התירה התורה כלל כדדרשינן שם לכל נפש דבר השוה לכל נפש בעינן ולא אמרינן מתוך אלא בהבערה שהותרה כגון הבערת עצים והדלקת נר שיש בהן צורך לכל נפש והותרה נמי שלא לצורך. אבל לגמר בשמים על האש הבערה זו אסרה התורה בפי' וכבר כתבתי שב"ה מפרש שכוונת הכתוב שכל מלאכה שעושין בה אוכל נפש מותרת וא"כ ליכא לאקשויי דנלמד לאסור שלא לצורך מק"ו ממוגמר דלב"ה התירה התורה בפי' דאין כוונת הכתוב להתיר אוכל נפש אלא מלאכת אוכל נפש דדייקי ב"ה מדכתיב אך אשר יאכל וכו' דהל"ל אך אוכל נפש יעשה לכם אלא ש"מ אמלאכה קאי:

ואין להקשות כיון דקרא אמלאכה קאי להתיר לגמרי כמ"ש מאי מתוך דקאמר הל"ל בקוצר הוצאה הותרה שלא לצורך דלשון מתוך משמע דקרא ודאי אלצורך קאי אלא מתוך לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר דהתירא גופא קאי מתוך שהתורה התירה לצורך התירה נמי שלא לצורך וכוונתו ליתן טעם מ"ש מלאכה שאין עושין בה א"נ כלל דאסורה וא"כ מלאכה ש"ל נמי ליתסר ומ"ה קאמר דלא פליג רחמנא ומתוך שהתיר א"נ התיר לגמרי מלאכה זו. ולמאי דפרישי' דלא הותרה ש"ל אלא בזמן לצורך אתי נמי שפיר:

והרמב"ם ז"ל נראה שהוא ג"כ תופס שיטת רש"י וחילק בין הבערה והוצאה לשאר מלאכות דבהבערה והוצאה דוקא אמרינן מתוך ולא בשאר מלאכות ואפילו בשחיטה לא אמרינן מתוך כמ"ש הרב המגיד ז"ל והוכיח כן מדבריו אלא דוקא בהוצאה והבערה. וא"כ גם בזה היה אפשר לישב קושיית התו'. אבל צ"ע בשמעתי' דמוכח דגם בשחיטה ובשול אמרינן מתוך וכן פ"ק דכתובות אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:

דף יג ד"ה היא ה"א פי' רש"י ומה מצינו עד משמע לפי' דלר"י אפי' אכילת קבע וכו'. ותימא דהלשון לא משמע כן. ולעד"נ דגם לפירושם יש לדקדק קושיא זו דמאי משמע לשיטתו דמתני' ר"י ב"י היא מ"מ תקשי דגם לר"י משכחת לה כגון שהכניס שבלים לעשות מהן עיסה דהכנסתן לאו גרנן היא ואח"כ בי"ט רצה לאכול מהן קבע א"כ חייב בתרומה בי"ט כדקי"ל בכל דבר שלא נגמר מלאכתו דלא שרי אלא לאכול ממנו עראי אבל קבע אסור עד שיעשר כמבואר במקומות אין מספר ולקמן ס"פ המביא גם בשמעתין מוכח דלא שרי ברישא אלא לאכול עראי וכן פירש"י ריש פרק כל הצלמים. ולע"ד יש לדקדק על התו' איך חשבו כזאת על רש"י שר"י פוטר אפי' בקבע ומי גרע מה שהכניס למללן מאלו נשארו בשבלים אפילו בשדה דאסור לאכול מהן קבע כמ"ש רש"י בהדי' פרק כל הצלמים אם לא שנאמר דס"ל דמלילה מקרי הכל עראי אפילו קבע שלהם דוגמת אכילת בהמה שכתב רש"י שם דמקרי הכל עראי א"כ לא הקשו כלום על רש"י. וצ"ל דלדעת רש"י לפי סברא זו ס"ל דאפילו בשדה גזרו טפי על קבע שמא יבא לגורן אח"כ אבל מלילה ס"ל לריב"י דלא הוי גורן ואין לאסור בו אפילו קבע. וא"כ למה הקשה המקשן דנמלך עליהן למללן דמשמע דנתחרט מלעשות עיסה משבלים ההם רק נמלך למללן תיפוק ליה אפילו לא נמלך מלעשות עיסה רק נשאר בדעתו הראשון אלא שאוכל מהן קבע חייב בתרומה ואם כן זכאי בהרמתה דבי"ט כי אוכל מהן קבע בא להן החיוב:

ודוחק בעיני לומר דהאי ונמלך פירושו שנמלך קצת ולאכול מהן קבע והשאר נשאר בדעתו הראשון דאין זכר לאכילת קבע בשמעתין גם לשון ונמלך עליהם על כל השבלים שהכניס משמע. ולענ"ד נראה עוד דלענין קבע אפילו לא נמלך אלא היה בדעתו אתמול לאכול ממנו קבע בי"ט מ"מ אין מחויב לתרום מאתמול עד שיאכל כיון שהשבלים אין להם חיוב השתא עד שעת אכילה וכל זמן שאינן אוכל אין עליהם תורת תרומה כלל ומה לנו בדעתו ואולי ימלך ולא יאכל. וגדולה מזאת כתבו התו' לעיל דף ט' גבי חלה אע"ג דגלגלה מעי"ט אלא שלא גמר העיסה אעפ"י שהיה יכול להפריש מאתמול מ"מ כיון שאין רגילות להפריש עד אחר הגמר שרי להפריש בי"ט אע"ג דהפרשת חלה הוה בכלל הגבהת תרומה עכ"ל. א"כ אם משום רגילות אעפ"י שיש חיוב על העיסה אינו מחויב להפריש מאתמול. עאכ"ו בשבלים שאין עליהן חיוב כלל ופשיטא שאין מפרישין עד האכילה שהוא כשמולל לאוכלן וכן מוכח בפי' בכאן בתו' שכתבו דלר"י ב"י בא להן החיוב בי"ט כשמללן א"כ ס"ל דכשאכלן במלילה חייב בתרומה אלא שאין הכנסתן גרנן לחייבן מיד וא"כ למה זכאי בהרמתן והלא היה בדעתו מעי"ט לאכלן במלילה שהרי הכניסן לכך וא"כ לחייב אלא ש"מ דכל כה"ג פטור עד זמן עשייתן א"כ כ"ש היכא דהכניסן בתחילה לעיסה וא"כ תקשי למה פריך מנמלך למללן ה"ל למפרך מקבע כמ"ש אלא מאי אית לך למימר דאה"נ אלא דעדיפ' מינה פריך דמשכחת לה לר"י דטבלי לגמרי אפי' לאכילת עראי א"כ לשיטת רש"י נמי נימא הכי דודאי לר"י בקבע חייב ומשכחת לה דזכאי בקבע אלא דהמקשן פריך דאפילו בעראי משכחת לה והתרצן לא סליק אדעתיה:

ואע"ג דיש לחלק דלשיטת התו' היה המקשן צריך להקשות מ"מ מהכניס לעשות עיסה א"כ ניחא ליה למפרך מהאי מלתא אפילו בעראי אבל לשיטת רש"י היה יכול להקשות מהכניס למללן ולא היה צריך להאריך למפרך מהכניס לעיסה מ"מ נ"ל דגם לשיטת התו' הוא מאריך בקושיא זו יותר. דהא ע"כ צ"ל הא דקאמר נמלך למללן פירושו שהוציאן מן הבית וחזר והכניסן למללן דאלת"ה קשיא לי הא ק"ל פ' הפועלים דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ואמרינן בברכות ריש פרק אין עומדין ובע"ז פרק כל הצלמים מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופי' רש"י וכן התו' דצריך לראות פני הבית בדגן לא בשבלים והוכיחו מהכא דקתני רישא הכניס שבלים אוכל מהן עראי. ואע"ג דהתם אמעשר קאי והכא אתרומם מ"מ איך אוכל עראי שהרי התרומה לעולם קודמת למעשר ואי ס"ד דנתחייב במעשר הרי הכא ע"כ לא עישר שהרי לא תרם עדיין. וא"כ פשיטא שלא עישר. ודוחק לאוקמא שעבר בלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר ועישר כבר הלכך מייתי התו' שפיר ראיי' מהאי ברייתא, והקרוב בעיני שגם תרומה לא