מגיני שלמה כד

לומר דהל' ג"ל למה מייתי קרא לגמרי נימא דב"ש הכל גמיר לה הלכת' אפי' בשאור ועוד כיון דהל' גמירא לה בחמץ א"כ ממילא נשאר בשאר שיעורין דאיסורין שהוא בכזית כיון דשאור לאו מחמץ אתי דהא כתביה קרא בהדיא. ועוד למסקנא דקאמר דלענין אכילה דלכ"ע בכזית ופליגי בביעור א"כ למה ליה לתלמוד' קרא כלל נימא דגם ב"ש ילפינן ביעור מאכילה לענין שאור אבל לענין חמץ הלכת' גמיר' ליה דבכותבת. ומ"מ נלע"ד דלא קשיא מידי דאדרב' היא הנותנ' דאי לאו קרא הוי אמינא גם ב"ש ילפי ביעור מאכילה וכיון דלענין אכילה גלי קרא דזהו חמץ זהו שאור ה"ה לענין ביעור שניהם שוין וכיון דגמרי דחמץ בכותבת ה"ה שאור אפי' לענין אכילה להכי יליף משאור וחמץ דא דאיצטריך למכתב לתרווייהו ש"מ דאין שיעורן שוה ולא ילפינן מאכילה הוא דאיצטריך קרא כמ"ש. ואין להקשות דהא הכתוב הקיש חמץ דאכילה לשאור דביעור וא"כ אי ס"ד דבביעור שאור איתקש לחמץ א"כ איך הקיש הכתוב חמץ באכילה לביעור דשאור הא ביעור דשאור גופיה לא ידעינן אלא מביעור דחמץ דהלכתא גמירא לה והיקש דשאור וחמץ לענין ביעור גופיה לא ידעינן אלא מהיקש דאכיל' ואי לאו קרא לא הוי מקשינן וא"כ איך הקיש חמץ לשאור ותלי תני' בדלא תניא כיון דמקרא זה בעצמו אתי שיעורא דשאור ובלעדיו לא הוי ידעינן שיעורא דשאור כלל ע"כ לאו קושיא היא כלל דע"כ הקישא דשאור ואכילה לאו לשיעורא לחוד אלא לכמה דברים כמ"ש התו' לכרת וכיוצא דאלת"ה תקשי לב"ה דס"ל זה וזה בכזית א"כ איך אתקש חמץ לשאור ומנא ידעינן בשאור דהוא בכזית יותר מחמץ באכילה דהא שאור בכזית בביעור מסברא אתי לב"ה כיון דלא אייתר שאור ממילא כשאר שיעורי אסרה תורה דרובן בכזית וא"כ ה"ה חמץ דאכילה. ועוד אדרבה בחמץ אכילה כתיב ואכילה בכזית:

ואין לפרש דזהו טעמן דב"ה דס"ל דביעור דשאור אתקש לחמץ וחמץ בכזית דאכילה בכזית והדר ילפי חמץ דביעור מאכילה דג"כ שניהם שוין דזה אינו דהא ע"כ צ"ל דחמץ ילפינן משאור דביעור דהא שאור דביעור נפקא ליה מדאיצטריך למכתב שאור א"כ ה"ה לב"ה הוי הכי דלא משמע כלל דב"ה וב"ש מחולקים בדרשא דר"ז אלא ע"כ צ"ל דההיקש אתא לכמה דברים אלא דגם זה נשמע מיניה דשניהן שוין דאין היקש למחצה ובלאו הכי לאו קושיא היא דבכמה דוכתי מצינו דהרי זה בא ללמד דאתקש חמץ לשאור ונמצא למד דשאור דביעור אתי מחמץ כמ"ש. ומ"ש לעיל דקושיתם הוא למה ליה לתלמוד קרא כלל תיפוק ליה דכולי הלכתא גמירי לה. גם זה אינו כלום דפשיטא מאי דאיכא למדרש מקרא דרשינן ולא אמרינן דהכי גמיר לה ופשוט הוא:

דף ח ד"ה ואם איתא כו' משמע דקאי אסיפא וכן פירש"י כי איכא למידק קצת יש לדחות כמ"ש לקמן אי"ה ואין כוונתינו אחרי שהם ז"ל העידו שכ"כ רש"י בהדי'. ונראה לע"ד לישב דודאי קושיא הראשונ' פריך מסיפא דמרישא לא קשיא למקשן מידי דדילמא כיון דספיקא היא לא שרו רבנן לכתחילה משום ספק טרחא שלא לצורך דע"כ צריך לדקדק בשמעתי' דהא לקמן תניא דלא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערב דמן אסור לכסות אפי' באפר כירה ואע"ג דהתם ליכא טעמא גזירה משום התרת חלבו אפ"ה אסור לכסות אפילו בדבר שאינו מוקצה משום טרחא שלא לצורך וא"כ גם בכור לא שרי לכתחלה דלמא ספק טרחא שלא לצורך היא אבל בדיעבד פריך שפיר דמשום ספק טרחא ש"ל לא הוי עקרי רבנן מצות כיסוי דאורייתא כיון דלאו איסור גמור הוא דע"כ צ"ל דאל"כ פשיטא דקשיא מאי דפריך ומאי שקלי וטרי כולהו אמוראי בקושיא זו כיון דאסקינא לקמן דטרחא שלא לצורך אסור אפילו בדבר שאינו מוקצה א"כ למה לי טעמא דהתרת חלבו ושאר טעמי תיפוק ליה מהאי טעמא אלא ש"מ כמ"ש דמספיקא לא מחמרינן מחמת האי טעמא אבל לכתחילה פשיטא דלא שרי לכנס בספק הלכך פריך מסיפא וכי משני דמיירי דלית ליה כלל לא אפר כירה ולא שאר מילי פריך מרישא אמאי קתני דאין שוחטין ספק אפי' ודאי לא לשחוט כיון דלית ליה במאי דמכסי ומשני דלא מבעיא קאמר וכו' וכיון דהשתא פריך מרישא אתי שפיר דמאי דפריך והא מדקתני סיפא כלומר תינח רישא אלא סיפא קשיא וזהו מאי דדייק רש"י ז"ל וכתב כלומר בשלמא אין שוחטין דרישא וכוונתו כמ"ש:

ואע"ג דפי' רש"י ד"ה אפי' ודאי נמי דבהכי ק"ל ואפי' דיעבד אין כוונתו לע"ד דקושיא זו קאי אסיפא כמ"ש שני המאורות הגדולים מורי מוהר"ם ז"ל ומהרש"א ז"ל דפשיטא לע"ד דהוי קושי' גדולה על רש"י למה לא פריך המקשן זה מרישא. עכ"נ דרש"י פי' לרווחא דמילתא דאפי' דיעבד ק"ל כב"ה כ"ש לכתחלה ונקטא רש"י להצעה על קושיא שאחר זו ולעולם פריך מרישא דאל"כ לא תירץ התרצן כלום וכמ"ש מורי עצמו ואפי' את"ל דפריך מסיפא יען שהתחיל להקשות מסיפא. מ"מ התרצן הבין דפריך מרישא ולכן מקשי ליה והא מדקתני סיפא כו'. ולפי זה אפשר דדחקו לרש"י מדלא הזכיר בקושיא השניה הרישא משמע דאסיפא קאי דוגמא דקושיא הראשונה דודאי ה"ל להזכיר הרישא כיון דפריך בענין אחר מקושיא הראשונה אלא שהתרצן לא הבין וכיוצא פי' התו' בב"מ פרק איזהו נשך:

דף ט ע"ב ד"ה אר"י מוחלפת השיטה פירש"י ההיא דתריסין כו' וק' טובא כו' תחילה ראיתי לישב מה ראה רש"י ז"ל להחליף ההיא דתריסין ולא ההיא דהשוחט משום דקשיא א"כ דההיא דהשוחט מוחלפת אין מקום למשנה ראשונה דריש פרקין דתנן ב"ש אומרים שאור בכזית וכו' השוחט וכו' ומה מקום למשנה זו כיון דלאו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה הוא וא"כ איך סידר אלו ג' בבות כיון דקצתם חומרי ב"ש הם וכ"כ רש"י בהדיא במשנה דמשום הכי תני להו בהדי הדדי:

ועוד קשיא ליה מה שמקשים התו' לקמן דבעדיות תני ליה מקולי ב"ש ואיך יתכן לומר דשם נשנית לפי הטעות ובכל דוכתי קרי לעדיות בחירתא פרק תפלת השחר ופרק האיש. א"כ כיון דע"כ ההיא דהשוחט א"א להחליף ע"כ כולהו שנויי קיימי לפי המסקנא דאינהו דחקי ומוקמי נפשייהו דא"א להחליף כולם:

ומה שהקשו דגבי עור קאמר טעמא משום דחזיא למזגא ולקמן אמרינן התירו סופן משום תחילתן לענ"ד דלא קשיא דהא לקמן גבי חלבים נמי אמרינן דס"ד דשרי למשחטינהו דלמא ממנע ולא שחיט קמ"לן. ופריך מ"ש מעור דהתירו סופן מ"ת ה"נ ל"ש. ומשני התם לא מוכחא מלתא משום דחזיא למזגא עליה כו' אלמא דגבי עור אע"ג דטעמא משום תחילתו לא סגי בהאי טעמא לחוד אלא בעינן משום דחזי למזגא נמי כי היכי דלא יהא מוכח' מלתא וא"כ ה"נ ע"כ איכא איסורא לב"ה אפי' בדקר נעוץ או משום גומא או משום כתישה. וא"כ ה"פ דהמקשן פריך מתני' דהשוחט דמחמירי ב"ה בשמחת י"ט וגבי עור התירו משום תחילתו אלמא משום שמחת י"ט מקילינן כדפי' רש"י בהדי' הכא וכן גבי תריסין ומשמע דע"כ לא התירו ב"ה משום תחילתו שהוא שמחת י"ט אלא משום דחזי למזגא ולא אתי לקלקולא דלא מוכחא מלתא כמו שכתבתי אבל הכא דליכא הא מלתא ואתי לקלקולא דאמרינן מ"ט שרו לי רבנן משום כיסוי דם מה לי בלא כתישה או בכתישה או מ"ל עפר תיחוח או אינו תיחוח דע"כ צ"ל דהיינו טעמא דאסור מדרבנן גומא בעפר תיחוח משום שאינו תיחוח ולכן אסור וא"כ חזי למזגא אינו הטעם של ההיתר אלא הוא סניף לטעם דשמחת י"ט דאי לאו חזי למזגא דהוי שום חשש קלקול דאתי למסרך לא הוי שרו רבנן. כיוצא בזה כתב הרמב"ן לחדא שיטה דידיה גבי תריסי' ע"ש:

ומה שהקשה דא"כ דאותה דהשוחט נשארת במקומה א"כ רבה ור"י שקלי וטרי אליבא דב"ש. נראה לע"ד לישב