מגיני שלמה כג

חזי הא לאו הכי ה"א דטמא חזי כמ"ש קמ"לן אבל טמא שרץ כיון דע"י טבילה חזי לאורתא מקרי גברא דחזי:

ומעתה נבא לתרץ קושיי' התו' דודאי לר' עקיבא ולשאר תנאי ואמוראי לא אצטריך ראי' דאין שוחטין. דאפשר דס"ל דאכילת פסחים מעכבא. וא"כ ע"כ לא איירי קרא בט"מ בששי דא"כ קרא דטמא ל"ל דמאיש לפי אכלו נפקא כיון דס"ל דאכילה מעכבא וכמ"ש התו' בדיבור שאחר זה ולא נראה ליה לר"ע ולשאר תנאי דאתי קרא לאיש נדחה כו'. דלדיוקא לא הוי כתב כולי קרא אבל פרק האשה דף צ' דאמר דסבר לה כר' יצחק היינו לרב דס"ל דאכילה לא מעכבא כמ"ש לעיל ולדידיה איצטריך טמא לאשמועינן דאי בעי למעבד לא עבד דמלפי אכלו לא נפקא ליה דה"א דטמא מקרי חזי כמ"ש לעיל:

והשתא א"ש מה שהקשו התו' בדבור שאחר זה דהיכי קאמר תלמודא דבעינן טמא דאי בעי למעבד הא מלפי אכלו נפקא ופי' דלאו אקרא פריך. והנה פי' זה בא במחתרת על פירוש רש"י ז"ל כי רש"י פי' בהדיא במתני' דפריך בגמרא דאיצטריך קרא להכי ולפירושינו א"ש דהמקשן פריך דע"כ ברייתא ס"ל דטמא לא נפקא מלפי אכלו דא"כ לפוטרו מכרת למה לי פשיטא כיון דאינו רשאי אלא ע"כ לא נפקא מלפי אכלו אם כן איצטרך דאי בעי למעבד לא עביד:

מסכת ביצה פרק א דף ה ד"ה מכדי כתיב פ"ה שלא נסתלק' שכינה וכו' וא"כ ליכא למימר שריותא דבמשוך היובל כו'. ודוחק הוא דבמשוך היובל משמע שגם בו ביום בשעת מתן תורה הותרו לעלות וכו'. ונלע"ד דגם רש"י ז"ל ס"ל הכי דבמשוך היובל גם אבו ביום קאי ולהכי קשיא אדרבה אי ס"ד דקרא לאו לדבר שבמנין אתי היכי כתב קרא במשוך היובל דהיינו כשתשמעו סי' סלוק יעלו בהר אפי' בו ביום והלא סלוק שכינה לא היתה מעולם בו ביום. וא"כ איך כתב קרא מה שלא היתה ולא עתיד להיות בו ביום. והא דקאמר מכדי כתיב כו' ולא פריך כפשטא דאיך כתב קרא מה שלא היה כמ"ש שם. דקשי' ליה דלמא אע"ג דלא היה בו ביום כלל מ"מ כתב קרא משום דנפקא מיניה לסילוק שכינה דעתיד. וכמו שאכתוב לפי האמת לקמן. ולהכי קאמר דלעתיד לא צריך דמההוא נפקא ולהיום לא מצי אתי דלא היה מעולם כמו שכתבתי אלא ש"מ לדבר שבמנין דכל התורה אתי וא"כ אע"ג דבו ביום לא הוה מ"מ כתב קרא לאשמועינן דלא שרי לעלות אלא אם יהיה משיכת היובל שהוא סי' לסלוק שכינה לא שהיתה באמת אלא לאשמועינן שאין היתר בדבר אלא אם יהיה להם היתר בסי' דהיינו ע"י היובל ונ"מ דתילף מיניה בכל התורה דדבר שבמנין צריך היתר בפי':

ונלע"ד דלא היתה כוונת רש"י מעולם דבמשוך היובל היתה בשנה שניה דודאי לא היו קולות כ"א ביום הראשון. ולא כתב רש"י בכל הדבור כ"א שריותא דבמשוך היובל שהוא היתר עליה בסלוק שכינה אבל משיכת היובל ממש לא היתה כלל:

ונלע"ד דגם לדברי התו' צריך לפרש קרא הכי דהא באמת לא הוה סלוק שכינה עד שנה שניה למ"ד פ"ק דיומא דוישכון כבוד ה' על הר סיני זה היה מעשה קודם מתן תורה. ויקרא אל משה ביום השביעי בשעת מתן תורה א"כ עלה משה מיד כדאיתא התם והיה שם מ' יום א"כ לא נסתלקה שכינה כלל. ואע"ג דלמ"ד זה היה אחר מתן תורה משמע דנסתלקה שכינה בו ביום וחזרה למחר מדקאמר התם הא קבילו תורה וכו' והא אסתלק ענן וכו'. מ"מ קשיא בעיני לומר דרב יוסף דייק לחד מ"ד ולא לאידך ועוד דאידך מ"ד הוא ר"ע דהלכה כמותו מחבירו. ועוד דמ"מ זכינו לדין דלכ"ע הוה פירושו דקרא כמ"ש וא"כ אין כאן קושיא על רש"י ז"ל:

דף ו ע"ב ד"ה קמ"ל כו' פ"ה וגילה לן רבי וכו' ותימא א"כ מאי פריך וכו' לענ"ד דלא הזכיר בדברי רש"י ז"ל דהברייתא משובשת ולא כתב רש"י כ"א דסתמא דר"ח לאו סתמא היא ולא סמכינן עלה כיון דלא אשכחן בשום דוכתא לרבי דסתמא הכי. וא"כ ר' לא שנאה כו' דאהא מילתא מייתינן לה ביבמות פ' החולץ מחלוקת במתני' וסתם ברייתא מאי א"ל ר' לא שנאה ר"ח מנא ליה וא"כ אין הברייתא משובשת דמתניא בי ר"ח ור' אושעי' אלא דלא סמכינן אסתמיה וא"כ פריך שפיר כיון דמ"מ אין הברייתא משובשת ור' חייא שנאה וסתם כחד תנא נהי דלא סמכינן עליה מ"מ כמאן סתמה כיון דלא אתיא כשום תנא. ונ"ל כי דברים פשוטים הם וא"כ אפילו נאמר כי בפני החו' היה כתו' כרש"י דהברייתא משובשת מ"מ פירושו בשמעתי' אמת כמ"ש אלא דלשונו לא א"ש ואלמלא לא נכתב ראוי הוא להכתב. ואין להקשות דשאני התם דאיכא מחלוקת במתני' ומש"ה אין הברייתא משובשת לגמרי. משא"כ הכא דלמאי דס"ד השתא אין רמז כלל במתני' א"כ הברייתא משובשת לגמרי לדרך זה. לא היא דלאו דוקא מחלוקת במתני' דה"ה מחלוקת בברייתא ור' חייא סתם כחד מנייהו ולא כר' לא אמרינן דמשובשת היא דכי ס"ד דר"ח שקורי קמשקר אלא דאין הלכה כמותו כמ"ש וא"כ ג"ז מתניא בברייתא דהכנ' לעיל ואפילו את"ל דכיון דלא הזכיר ר' המחלוקת א"כ הן המחלוקת הן סתמא לא מתני בי ר"ח ור"א כדאמרינן בכתובות ותענית איכא דאמר ליה ברייתא דר"ח ור"א לא פשטינא ליה ממתני' כו' מ"מ הכא א"ש דנהי דלמאי דס"ד השתא היא משובשת לגמרי מ"מ אח"כ דקאמר וכי תימא ב"ה אפילו במעי אמן אסורי כו' א"כ איתא המחלוקת במתני' וא"כ לפי זה ברייתא לאו משובשת היא אלא דלית הלכתא כוותיה כמ"ש דף ז ע"ב ד"ה לומר לך וא"ת מנ"ל דשיעור חמץ כו' ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוה בככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה לי עכ"ל התו' משמע דשעורא לחוד גמירא לה. תחילה ראיתי לפרש דבריהם לפי לשון זה שכתבו דהלכתא גמירא דחמץ בכותבת וא"כ מאי מקשי דקרא למה לי הא מבעי לן לעבור בבל יראה דבהא פליגי כדאיתא לקמן. וכ"ת כיון דהלכתא גמירא דשיעורא דבל יראה בככותבת ממילא ידעינן דעבר בבל יראה דז"א דא"כ כל שעורים של עונשים דהלכתא גמירא לה כדאיתא פ"ק דסוכה דף ו' ופ"ק דעירובין כגון כותבת הגסה די"ה ורביעית יין דנזיר ואם שיעורי דאיסורים שהוא בכזית א"כ ענוי דאכילי די"ה ל"ל כיון דגמירי הלכתא וכן שתית יין בנזיר או איסור חלב ל"ל כיון דגמירי הלכתא אלא ע"כ קראי כתיב ללאו לאיסורא והלכתא אתא לשיעורא וקושיא זו על כלל כל התורה יצתה ובכולם צ"ל מאי דאפשר למכתב כתביה קרא ומאי דלא איכתב סמך אהלכתא א"כ ה"נ נימא הכי עכ"נ דקושיתם היא על התלמוד כיון דע"כ מוכרח התלמוד