מגיני שלמה כב

דאיכא למימר דר"ע בהא לא פליג עם ראב"ע אם בשר יוכל לפסול קודם האימורי'. מ"מ י"ל דהא בהא תלי' כיון דלר"ע ליכא ראיי' מפסח א"כ מסברא א"א לומר דבשר שנפסל קודם אימורי' כיון דליכא הכי בשום דוכת' והשתא א"ש הא דרבא מפרש מילתא דר"י מה שלא נזכר בדברי ר"י כלל דר"י פריך מי איכא בשר שנפסל קודם לאימורים ורבא מפרש קושיא אחרת שלא הזכיר כלל אבל לפי' זה קושיי' ר"י נשארה במקומה עומדת כמ"ש:

ואין להקשות דלמה ליה לרבא לפרש מברייתא זו תיפוק ליה דלראב"ע בוקר ראשון הוא מסוגיא דע"פ. י"ל דלא ניחא ליה למיפרך מסוגיא דשמעתי' ואשינויי' דתלמודא ניקו ונסמוך וניחא ליה למיפרך מברייתא. ועוד דכוונת רבא נמי לפרש הברייתא דלפום ריהטא אין לה הבנה:

דף ע"ג ד"ה לדברי האומר עד מיהו אכתי קשה לר"י כיון דס"ד דליכא תקון א"כ תיקשי לכ"ע כו' הנה לשיטת ר"י ז"ל עצמו כבר ישבו התו' עצמן ריש פרק הנחנקי' שהקשו דכל מקלקל בחבורה לר"א דס"ל דלא בעי ר"ש תיקון כלל הוי אינה צריכה לגופה. ותירצו דמשכחת לה בחובל באיסורי הנאה וסבר דשרי להשליך לכלבו וכן במבעיר באיסורי הנאה עכ"ל וא"כ לפי זה גם במתני' יש לפרש כגון שהזקן עצמו שהיה סבור שהוא חייב בפסח אע"ג דלא חזי לאכול וא"כ היה צריך לשחוט אלא דלפי האמת מקלקל הוי כמו התם ואפי' אם אחד בשליחותו שחט סובר שהיה חייב מקרי ג"כ צ"ל כיון דצריך לו לעשות שליחותו לטובת הזקן או החולה וכיוצא בזה או שיש לו הנאה מזה לעשות שליחותם אם הם חייבים ולפי האמת שאינם חייבים אין כאן תקון כ"א קלקול. וכל זה לשיטת ר"י אבל כבר הארכתי במסכת שבת:

פרק מי שהיה דף צ"ג ד"ה ה"ג מה עמא שאין ספק בידו כו' עד וק"ק לר"י אי לאו היקישא הוא וכו' לע"ד לא ידעתי למה לא פי' ר"י ז"ל דהוי היקישא אי משום דאין משיבים על ההיקש מ"מ מוכח דלמ"ד שוחטין וזורקין ע"כ לא דריש היקישא כיון דטעמיה דסבר שוחטים וזורקים הוא מדכתב רחמנא טמא נפש ולא טמא שרץ כמ"ש רש"י ז"ל לקמן ד"ה לא לדידי קשיא וכ"כ התו' ז"ל ד"ה דרך רחוקה לטהור וכ"כ רש"י לעיל דף צ' ד"ה וממאי דהכי הוא ואי ס"ד אית ליה היקישא היכי מוכח דשוחטים דלמא לעולם אין שוחטים ודקאמרת נכתוב טמא שרץ אימא איפכא אי כתב רחמנא טמא שרץ ה"א דאי בעי למיעבד מצי עביד וה"ה לדרך רחוקה וכ"ת א"כ ט"ש ל"ל דכתביה רחמנא. ל"ק דלרבותא כתביה דאע"ג דטהור מעליא הוא כיון דשוחטין עליו וכמ"ש רש"י פרק אלו דברים דף ס"ט ד"ה מדקא מהדר אט"ש וכו' וא"כ אי לא עשה את הראשון מזיד גמור הוא אפ"ה יעשה את השני דע"כ לא פרכינן בכולי שמעתין טמא דכתב רחמנא ל"ל אלא בטמא מת בששי וכמ"ש התו' דמתני' וברייתא דלקמן הכל כמ"ד שוחטים וטמא דקרא מיירי בט"מ בששי דזה אונס גמור הוא וא"כ קשיא ל"ל דכתב רחמנא אונס כיון דאפי' מזיד עושה את השני אבל ט"ש למ"ד שוחטים היינו מזיד מעליא:

ואפילו את"ל דמ"מ ה"ל לקרא למכתב מזיד דטהור גמור. מ"מ לא קשיא ולא מידי דהא לקמן ד"ה דאי בעי למעבד מסקי התו' דטמא לא איצטריך אלא לאשמועינן דיחיד נדחה ואין צבור נדחין וא"כ גם ט"ש להכי אתי דצבור עבדי אינהו גופייהו בטומאה. תדע דאי ס"ד דמט"ש לא ילפינן הא א"כ מנ"לן דשוחטים דאי מדלא כתיב ט"ש הא אי אפשר למכתב ט"ש דלא הוי ידעינן הא דאין ציבור נדחין. מיהו זה יש ליישב דדייק דה"ל למכתב ט"מ גם ט"ש ומ"מ נ"ל דגם מט"ש יש לדייק דאין צבור נדחה דדווקא ט"ש עושה ע"י שליח או נדחה לשני אבל צבור עבדי גופייהו. גם נ"ל דוחק קושיא דנכתוב למזיד דטהור דפשיטא דאין לך מזיד גדול מזה כיון דאפשר לשלח ואינו משלח ומה לי שהזיד ולא עשה בעצמו או ע"י שליח וכמה טהורים יושבים בביתם ועושים ע"י שליח וכדאיתא בכולי פרקין דלעיל האומר צא ושחוט עלי וכן לקמן. וא"כ אי כתב רחמנא לט"מ להקישא דגם דרך רחוקה אין שוחטין וכיון דאתי לה דרך רחוקה ילפינן גם ט"ש אין שוחטין כיון דגם זה חזי לאורתא ואפ"ה לא עביד ה"ה ט"ש והכי פריך לקמן לעולא והא ט"ש דאין יכול לכנוס בשעת שחיטה וקאמרת שוחטין ומ"ש מדרך רחוקה הרי דמשוינן להו ומה שמשני לקמן דאין דרך רחוקה לטמא היינו משום דכתיב ט"מ ולא ט"ש כמ"ש רש"י והתו' וכבר כתבתי דאימא איפכא אלא ע"כ מ"ד שוחטים לית ליה הקישא וא"כ אי ס"ד דאין שוחטין לכתוב ט"ש דמאי אמרת דס"ד דשוחטין א"כ השתא דלא כתביה נמי נימא שוחטין כיון דלית ליה היקישא ודרך רחוקה שוחטין אימא דגם ט"ש שוחטין אלא ש"מ מדלא כתביה דווקא ט"מ אין שוחטין אבל ט"ש שוחטין. או י"ל דס"ל היקישא איפכא דמקיש ד"ר לטמא מה טמא מיירי בט"מ בששי להאי מ"ד דלא חזי לאורת' אף ד"ר דלא חזי לאורת' לא עביד אבל אי חזי לאורת' עביד כמ"ש:

שם ד"ה ר' עקיבא סבר שוחטין ותימא מנ"לן וכו'. לענ"ד דלשיטת רש"י ז"ל שכתב פ' אלו דברים דף ס"ט ד"ה אכילת פסחים לא מעכבא ואיש לפי אכלו למצוה א"ש. וכבר יישבתי בע"ה שם מה שהשיגו עליו התי' ז"ל דבעינן גברא דחזי לאכילה מ"מ פה בשמעתי' י"ל ליישב בע"א דס"ל לרש"י דטמא לא הוי בכלל גברא דלא חזי לאכילה כיון דגברא מחזא חזי ואריה דרביע' עליה כדאמרינן פרק אלו דברים דף הנ"ל אלא שהתו' פירשו דקאי דוקא היכא שיש לתקן עצמו אבל לא בטמא גמור ורש"י ס"ל דאין חילוק וכן מוכח מלשונו פרק כיצד צולין דף ע"ט וכמ"ש לקמן בע"ה ומה שהקשו לקמן מפרק ב' דזבחים דגם טמא הוי בכלל איש לפי אכלו הנה רש"י מפרש הכי דודאי גברא מקרי חזי לאכילה כמ"ש. מ"מ בקרא משמע נמי דבעינן אכילה ממש דהכי פריך פרק כיצד צולין והא בעינן אכילה אכילה לא מעכבא והא בעינן איש לפי אכלו והתם הכל אאכילה קאי דהתם גברא חזי אלא שהבשר נטמא אלמא בהאי קרא מוכח גם כן דבעינן אכילה. וע"ז משני למצוה וזה נשאר גם במסקנא לרש"י לרב ולר"נ דאכילה אינה אלא למצוה ומיהו גברא דחזי מעכב וטמא מקרי גברא דחזי כמ"ש ואם כן בזבחים נמי לא פריך מחמת גברא דודאי טמא מחזא חזי אלא מאכילה פריך כיון דמשמע בקרא דגם אכילה ממש בעינן ואפשר דמלישנא דאכלו דייק דה"ל למכתב איש האוכל דלפי אכלו משמע לפי אכילתו א"כ משמע דגם אכילה בעינן וגברא דחזי נמי נפקא ליה מהאי קרא וא"כ ס"ל לר"נ דאכילה לא מעכבא כיון דעיקר קרא אגברא לא חזי א"כ הא דאתקש אוכלים למנוים אגברא קאי אבל אכילה מצוה הוא דאיכא עכובא ליכא. והא דמשני בזבחים דזקני דרום לא מקשי פירושו נמי דאכילה לא מקשי אלא גברא וטמא גברא דחזי הוא וס"ל כר"נ וכמ"ש והשתא לא צ"ל מ"ש התם התו' דס"ל לז"ד דגם גברא לא בעינן והשתא א"ש הא דפליגי התנאי בתמיד נשחט דף ס"א דתנן שלא לאוכליו לטמאים ולערלים דטמאים וערלים לא הוו בכלל שלא לאוכליו וא"ש נמי מה שהקשו התוספות פרק כיצד צולין דף ע"ח ד"ה ולר"נ איש לפי אכלו ל"ל וה"נ לא תיקשי אמאי לא משני כו'. והשתא א"ש דודאי כ"ע מקשי אפי' ז"ד כמ"ש ולמצוה דמשני לעיל היינו אאכילה והא דטמא פסול לאו מלפי אכלו אתי. אלא מדדחי ליה רחמנא לפסח שני אתי כמ"ש רש"י דף ע"ט ד"ה ואם זרק לו חוצה דאע"ג דאכילתו וכו' ורחמנא דחיא כו' הרי מזה מוכיח רש"י דטמא מקרי נמי לא