מגיני שלמה קפד

אסכין דהא ע"כ סכין ששחט מיירי שהודח כבר מן הדם היה טופח עליו מן השחיטה דאל"כ למ"ד לא בעי הדחה איח"ד לחתוך בסכין מלא דם בשר בלא הדחה אפי' אם ידיח שר אח"כ אסור לסמוך על אותה הדחה שהרי משנה שלימה שנינו פ' כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה כו' ובלבד שלא יגעו זא"ז ופריך וכי נוגעים זה בזה מאי הוי אמר אביי נהי דופה לא בעי הדחה מיהו בעי אלמא שני דברים האסורים אסור ליגע זה בזה ואפי' אם ידיח אח"כ א"כ היכי שרי בלא הדחה ואפי' אם היה הדם יבש עליו אין נראה שיתיר שום מזלא הדחה כי אי אפשר שהצונן אינו לח קצת ומלחלח הדם אין לתרץ דמיירי בבשר חי דלעולם דרכם להדיחו ודאי ידיהו כמ"ש קצת הפוסקים גבי סכין של מנקרי הבשר דדוחק הוא לפרש דצונן מיירי בבשר חי דדרכו בהדחה ולא במבושל לא בשאר צונן עכ"נ לרש"י ז"ל דמיירי שהסכין הודח כבר מרוב הדם שהיה עליו או נתקנח ועתה הוא נקי אלא שאסור תוך בו משום דבלע דם ופלט השתא דס"ל ב"ה רותח ובלע ופי' התם בהדיא ובצונן פליגי אי אגב דוחקא דסכינ' פליט קצת ובעי הצונן הדחה והדחה דסכין פשיטא דלא מהני שלא תיט מחמת דוחקא ונראה מדברי רש"י דגריס בעי הדחה א' בהדיא שם ואע"ג דר"י תקנת' דסכין קמ"ל מיהו צונן בעי הדחה פירושו אצונן כיון דמוכרח לפרש כך כמ"ש וכיוצא בזה פי' התוס' עצמן:

דף י' ע"ב ד"ה ודלמא אדנפיק ואתי בציר ליה כו' אוק' תינח היכא דליכא ריעותא כו' עד ומיהו קשה דהך מלתא דמיא וכו' לע"ד דלפי' רש"י שפי' דקושית התלמוד היא דלמא אדנפיק ואתי בציר שיעוריה ונמצא שלא היה גע בשעת הסגר ואין הסגירו הסגר א"ש דאין קושיית התלמו' מן אותן שנכנסו בימי הסגר דלא מטהרינן להו כדפי' התוס' וי"ל דזה גזירת הכתוב הוא דמשנסגר ונפלט עליו שם טומאה טמא הבית שבע' ימים אפי' אם יחסר בתוך כך כיון שבשעת הגר היה כשיעור כמו שאר טומאות כגון טמא מת טמא ז' מנגע וכמו נדה דברואה יום א' מטמאה ז' אפי' לא תראה כלל ה"נ טמא ז' משנסגר ומה שהקשו הא תינח היכא דכא ריעות' וכו' לא קשיא לפי' רש"י ג"כ א' די"ל נמי כפיתם דה"נ איכא ריעותא גדולה דאע"ג דאשתכח דחסר בסוף ז' לא אמרינן דאתרע החזקה ונימא דלמפרע לא היה ההסגר הסגר כלל ולא נטמא הבית כלל דבשע' ההסגר היה ג"כ חסר ש"מ דאוקמינן אחזקה אפי' במקום ריעותא וכיון דהכי הוא לא קשיא קושיא האחרונה. די"ל כיון דבשעת ההסגר אוקמינן אחזקה א"כ הוי כאלו ראינו בעיני' שהוא כשאור בשעת הסגר ונחלט עליו טומאה גמורה וא"כ הנכנס בתוך ז' ליכא לאוקמ' לגברא בחזקת טהרה שהרי נטמא ודאי בשעה שנכנס אפי' אם הוא חסר עתה בשעת הכנסה כיון שנטמא הבית ודאי מטמא ונחלט עליו טומאה:

אין להקשות דגבי בית נימא דאוקי לבית אחזקתיה שרה בחזקת טהרה וא"כ נימא שהיה חסר בשעת הסגר זה זנו דבית ודאי יצא מחזקתו כיון שראינו השיעור קודם שיצא כהן מן הבית אלא שנאמר שחסר אח"כ בהא ודאי מוקמינן לגע אחזקתיה ולעד"נ ברור שהוא כמ"ש שהבית טמא ודאי אי' אם ברור שנאסר תוך ז' ואיפרקא הקושיא שפיר ודוק:

דף יב ד"ה ותיבעי לך מעשה כל הסוגיא פ"ה דדבור גם מעשה חשיב מעשה כו' ולעד"נ דאין כוונת רש"י ז"ל דדיבור עושה כלום אלא כוונתו כיון דמחשבה ומעשה הכר בכל מקום קאי אדבר שצריך כוונה כגון קדשים ולי להורידו לטומאה ולענין כי יותן א"כ מחשבה פירושו הכוונה שצריך לכוין חשב עליה במחשבה לבד ומעשה פירושו שהכוונה שצריך עשה עליה מעשה ולכוונת כוונה זו עשה מעש' זה וא"כ קשיא ליה מנא ידעינן שחשב כוונה זו או שעשה המעשה לכוונה זו דלמא לאקראי בעלמ' ולכן פי' דמפרש בהדיא כוונתו הן אם מכוון במחשבה לבד או עשה אותה במעשה א"כ הדבור אין בו צורך שעבורו יהיה נקרא מעשה כי ודאי בלא דבור נמי חשיב מעשה ואין צורך בדבור כ"א הוראה שעשה המעשה בכוונה זו לא לצורך דבר אחר וה"ה אם יש הוכחה ברורה אחרת שלא עשה מעשה זה כ"א לצורך כוונה זו אהני ג"כ שהרי כתב ד"ה ויש להם מעשה כגון זה שמעשיהם מוכיחים דלשם כלי נתכוונו וגם הם אומרים כן כו' הרי מוכח דגם הוכחה אחרת מהני' דאל"כ כיון שכתב שהם אומרים כן למה לי הוכחה זו כלל כיון שאינה מעלה ולא מורדת אלא ש"מ דכל חדא מהני אלא שכתב לרווחא דמלתא שיש שניהם ולא כתב רש"י אמירה כ"א בעולה ובהכשר דגם ליכא הוכחה גמורה בשום מעשה כ"א ע"י דבור משא"כ באלון וברמון מועיל מעשה לחוד ולא כתב רש"י דגם הם אומרים אלא לרווח' דמוכח מלישנ' דמתני' דתנן למוד עפר ומנא ידעינן דמכוונים לעפר דנהי דלכלי ודאי מכוונים מ"מ למדידת עפר לא ידעינן וכמו שהקשו התו' לפירושם אלא ש"מ שהם אומרים כן וכן משמע מדבריו לקמן גבי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לפי ראות עינינו אבל אם אנו יודעים בברור אם עשה זה לשם מחשבה זו מבואר בדבריו דמחשבתו ניכרת וכו' מקרי שאין אנו יודעים בברור אם עשה זה לשום כוונה זו אלא לפי ראות עינינו נראה כן אבל אם היה א"א לפרש מעשיהם בע"א לא קא מבעי' ליה דודאי נקר' מעשה מעלי' ולפי מה שפי' התו' ז"ל דבריו דבעינן דוק' דבור עם המעשה אפי' לא היה אפשר לפרש בע"א לאו מעשה הוא כמ"ש בהדי' בקושי' האחרונה עליו וכן מחשבה אין פירושו שהדבור נקר' מחשבה אלא הדבור מורה שהוא מחשב כוונה זו ובזה נתרץ כל הקושיות דמה שהקשו דאת"ל שתלוי באמירה כמו במעשה א"כ היכי קתני יש להן מעשה ואין ל"מ ה"נ הוי מ"ל יש להם מחשבה דהיינו עם המעשה ואין להם מעשה גריד' ולפי דברינו אין מקום לקושי' זו שאין הדיבור מעלה ולא מוריד למעשה כלל שאינו כ"א הוראה על המעשה וא"כ היכי ליתני יש להם מחשבה דא"כ לא נזכר המעשה אבל בכלל מעשה כיון דקתני יש להם מעשה שפירושו שעשו הכוונה במעשה א"כ ע"כ ידעינן או בדיבור או בהוכחה אחרת שעשו המעשה לכוונה זו שהרי פירושו אין להם מחשבה אם כוונו במחשבה אבל אם כוונו במעשה מהני וכיון שאנו מחליטים שכוונו במעשה זה לשם כך ע"כ ידעינן כן א"כ כיון דקתני מעשה אין צורך להזכיר כיון דידעינן באיזה אופן שיהיה שהוא עושה לשם כוונה זו אבל בכלל דבור לא נזכרה המעשה וכ"ש בכלל המחשבה לשיטתינו שאין פירושו דבור אלא הדבור מורה על המחשבה וכן צ"ל ע"כ לפי' התוספות מה דתנן אין להם מחשבה ע"כ מיירי דידעינן שהוא מחשב כוונה זו דאל"כ גם בגדול אי לא ידעינן מחשבתו לא מהני וא"כ מנא ידעינן אלא ע"כ מיירי בדבור שמפרש מחשבתו ואע"פ שלא נזכר הדבור אלא אין צורך לזכרו כמ"ש וכן מעש' ע"כ פירושו עם המחשבה שכוונו לכך ואע"פ שלא הוזכר אלא ע"כ צ"ל דקאי על הכוונה מעשה הכוונה במעשה דמוכח מן המעשה הוא מכוון כך וא"כ מה לי ע"י הוכחה או ע"י דבור דהדבור נמי אינו אלא הוכחה ולא עוד אלא אפי' אם היינו מפרשי' דכוונת רש"י דדוק' בדבור הוה הוראה שעושה בכוונה ולא בשום מעשה אחר דכל מעשה אפשר לפרש שעושה לכוונה אחרת ג"כ לא קשי' כיון דתני שעושה המעשה לכוונה זו א"כ ע"כ מיירי דמפרש כן דאל"כ מנא ידעינן כיון דכל מעשה אפשר לפרש לכוונה אחרת אבל במחשבה לא נזכר המעשה אבל האמת יורה דרכו דלרש"י מהני כל הוכחה ברורה אפי' בלא דבור כמ"ש ומה שהקשו דלקמן הל"ל כגון שחקקו סתם הנה מלבד תירוצם איפרק בדברינו נמי דמוכח מדברי רש"י ד"ה שיש להן מעשה דחקיקה הוי הוכחה גמורה דלא נתכוונו לשום ד"א כיון שראינו שהוציאו האוכל ומדדו בהן עפר ודאי לכוונה זו עשו כמ"ש התו' וגם רש"י מודה בזה כמ"ש לעיל. ומה שהקשו דלקמן קתני אע"פ שנתכוונו לכך והרי יש מעשה ודבור נלע"ד דלשיטת רש"י ס"ל לתלמוד' דע"כ סיפא אריש' קאי שהעלו' בתחילה מפני הכנימה