מגיני שלמה קפב

שלפניו אבל אי ר"ג דיבנה הוא הרי לא נשנה המשנה לפניו ומה שהקשו דבכל דוכתי קרי ליה ר"ג ברבי לע"ד מצינו דוגמת זה כע"ז דף ל"ו ול"ז דקאמר שמן ר' יהודה הנשי' וב"ד נמנו עליו והתירוהו ואח"כ אמר נמי ור"י הנשי' היכי מצי למשר' כו' והוא ר' יהודה הנשי' בנו של ר"ג בר ר' כדפי' רש"י והתוס' שם ואח"כ גבי גט אמרינן אמר ר"א בריה דר"ח ב"א רבי יהודה הנשי' בנו של ר"ג כו' הכי גריס רש"י שם במתני' דף ל"ה והבי' ראיה שר' יהודה הנשי' המוזכר בגמ' הוא ר"י בנו של ר"ג ב"ר וא"כ קשה למה הזכירו סתם כיון שבמקום אחר מזכירו בשם אביו ועוד שראוי לזוכרו בשם אביו כיון דאיכ' רבי דאיקרי ר"י הנשי' כדאמר פ"ב דקידושין היינו ר' היינו ר"י הנשי' בשלמ' בכולי תלמוד' לא מצינו שקורא לר' יהודה זה כ"א ר' יהודה נשיאה שהוא לישנ' דאמוראי כמ"ש התוס' שם שהיה בימי אמוראים וא"כ מוכח דלאו ר' הוא אבל כאן שקור' אותו ר"י הנשי' שהוא לשון התנאים ה"ל לקרותו בשם אביו כי היכי דלא נטעה לכך נראה דהנך תנאי או אמוראי שהיו בימיו ועדיין היה בחיים היה קורין אותו סתם דכיון שהיה בימיהם למה להם לקרותו בשם אביו דידוע הוא דממנו מדברים והלכך התם רב ושמואל שהיו בימיו דהא ר"י נשיאה היה בימי ר' יוחנן כדאמרינן במסכת נידה דף נ"ב אזל ר' יוחנן אמרה קמיה דר"י נשיאה שדר בלשת ואפקוה וכן בברכות דף מ"ד ואמר ליה ר"י לרבי נשיאה ושדר ר"י נשיאה ובכמה דוכתי וא"כ רב ושמואל שהיה ר"י בימיהם ע"כ גם ר"י נשיאה היה בימיהם דאין לומר שהיה אחריהם שהרי הקשה שמואל לרב מר"י הנשי' ולכן קראו אותו סתם כאלו אמרו הנשי' שלנו ר' יהודה אבל ר"א בנו של ר"ח בר אבא היה אחריו וצריך לקרותו בשם אביו שלא נטעה וא"כ ה"נ בר קפר' דהוא מריה דשמעת' והוא היה בימי ר"ג בר רבי שהרי בר קפר' היה מב"ד של ר' ואיכ' למימר שהיה ר"ג עדיין בחיי' כדאמר להא שמעתת' ולכן אמר לתלמידיו סתם ר"ג נמנה ואסרה וידעו תלמידיו שעליו היה מדבר. ואע"ג דבריש פרק מי שמת אמרינן אמר שמואל זו דברי ר"ג בר ר' אע"ג דשמואל היה בימיו דהא שמואל היה בימי רבי כדאמרינן פ' הפועלים שמואל ירחינאי אסי' דר' הוי ופירש"י דהוא שמואל דכולי תלמוד' ונראה לע"ד שמזה הוציא הרמב"ם ז"ל בהקדמה לספר היד דשמואל היה מב"ד של ר' וכתב עליו הראב"ד דזה לא היה ונלע"ד שזה ראייתו וא"כ ר"ג ב"ר היה בימיו שמלך אחר ר' וכן יש להקשות על ר' יוחנן שהיה ג"כ בימיו כדאמרינן פרק כל הבשר דף ק"ו אמר ר' יוחנן שאלתי את ר"ג ב"ר ואוכל טהרות י"ל דמ"מ מימרות אלו אמרו אחר מותו ולכן הוצרכו לקרותו ר' דלא נטעה כיון שמת כבר. ומה שהקשו ועוד תימ' דגזר ר"מ על סתם יינם ולא גזר על השחיטה דהו' דאוריית' וכו' לא ידעתי מהו התימ' כי י"ל שלא היו מצויין כ"כ בשחיטת כותים דנגזר רוב' משום מעוט' דלא היו מצוין בלאו הכי לאכול משחיטתן אפי' מן הכשרים שבהם ומלת' דלא שכיח' לא גזר ובימי ר"ג שהיו מצוין גם בשחיטתן גזר נמי אשחיטתן. ועוד דאפשר דבימי ר"מ הוי ס"ל דאע"ג דאחזוק כיון דלא כתיב' לא סמכינן עלייהו א"כ לא היו אוכלין משחיטתן כ"א בישראל עומד על גביו וזה לחוד לא היה מצוי אבל בימי ר"ג הוו ס"ל דכיון דאחזוק אחזוק והיו אוכלין משחיטתן וקונין מהן בשר אפילו באין ישראל עע"ג ע"י בדיקה דכזית בשר ולכן גזר עליהם ומה שהקשו על רש"י בעירובין ליישב שם אם יגזור השם בחיים:

דף ו' ע"ב ד"ה התם נמי מורי' ואמרה בר בי רב פ"ה כו' ולשון דמורי' לא משמע כן דמשמע דמורה היתר לעצמה כו' ולעד"נ דכל חליפין מסתמ' גזל הוא דשמא מה שהניחה תחתיו אינו טוב כ"כ כמו מה שנטלה דפשיט' שא"א לצמצם שיהיו שוין ממש במדתם ובמשקלם או בתוארם דפת אחד חשוב מחבירו או משום שהסולת נקיה יותר או מצד הלישה ושאר דברים וא"כ כל חלופים ספק גזל הם שמא אינו טוב כראשון או אפילו לפעמים ודאי גזל שיודעת שהוא טוב משלה ואפ"ה מחלפת וא"כ צריכה הוראת היתר דאע"ג דאני לוקחת טוב משלי מ"מ ליכול חמימא ולזה קאמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאים כיון דבאמת גם היא יודעת שהוא ספק גזל ולפעמים ודאי גזל ואפ"ה מחלפת אלא דמוריא היתרא לנפשה ולפיכך אין אנו אחראין דלא היה לה להורות לנפשה כמו שצ"ל גם לפי' התוספות:

שם אשת חבר פ"ה טוחנ' וכו' וקשה דהך משנה וכו' נלע"ד לישב אחת אחת דמה שהקשו דהל"ל במסכת דמאי אומר אני דהרבה מצינו דוגמתן בתלמוד שנשנת משנה השייכ' למסכת זו במסכת אחרת כדאשכחן פ"ב דביצה דתנן רחיים של פלפלין טמאים כו' דאין למשנה זו שייכות כ"א במסכת כלים ולא נשנית שם כ"א כאן אגב גררא דרישא דשוחקין פלפלין ברחיים כו' וכן מתני' דגר וגוי שירשו אביהם הרי גר אומר לגוי טול ע"ז וי"נ וכו' ששנינו במסכת דמאי פ"ו והיא שייכא במסכת ע"ז וכיוצא בהן רבו מספר אלא ארחא דתנא הוא למיתני כל הדינים דמיירי בחדא גווני וכן בתוספת' זו יען כי שנה הרבה דינים דחבר ועם הארץ קתני נמי האי דינ' ועוד מאן לימא לן דלא קאי גם אטהרות דכשהיא טהורה אינה נזהרת בנגיעה דלית לה למיחוש שלא תטמא מהם דאין אוכל מטמא אדם הלכך לא תטחון דחיישינן דלמא שכחה ואכלה מיניה אבל כשהיא טמאה אינה נוגעת בהן כלל דאדם מטמא אוכל אלא שרש"י ז"ל פירשה במעשר דס"ל דאכל מילי שנחשד בהן ע"ה קאי ונקט רש"י מעשר דעל' קאי כולי שמעתת' דהכא וכולי מתני' ומתניי' דמייתי קאי כולן אמעשר ולקמן אכתוב עוד מזה בע"ה ומה שהקשו דאין זה גזילה דדבר מועט הוא כו' נלע"ד דרש"י ס"ל דדוקא גבי גבאי צדקה אמרו כן דבזה אין הבעל מקפיד שתתן לצדקה אבל לגנוב משלו וליתן לאחרים אפי' בדבר מועט ואפילו לעכב לעצמה מקפיד שהרי שנינו בב"ב פרק חזקת דאין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא חלקו בין דבר מועט למרובה ותדע שהרי שנינו פרק הכותב דס"ל לר"א דבעל משביע אשתו אפי' על פלכ' ועל עיסת' שהוא דבר מועט וע"כ לא נחלקו רבנן עליה אלא משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל בהא לא נחלקו דנימא דאינו מקפיד בדבר מועט ומהא ברייתא גופא דמייתי התוס' ז"ל נראה להוכיח כן שהרי ת"ר דלוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל והטעם דשם נותנים הבעלים לנשותיהן למכור דברים אלו ולא חיישינן שמא גנבתם וקתני סיפא גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט וכו' וא"כ ה"ל למתני מיניה וביה דכל אדם רשאי לקבל דבר מועט דמזה איירי רישא איזה דבר שרי לקנו' מהן ומדשבקיה לכ"ע ונקט גבאי צדקה ש"מ דוקא צדקה:

ועוד קשה לי דהא קתני התם בהדיא והבדדין לוקחין מהן שמן וזתים במידה אבל לא במועט ופירש"י דלוקחין מנשותיהן דבר מרובה שאין יכולה לגנוב כ"כ ולמכור בצנעה אבל לא במועט דגנבתו ויכולה לעשות בצנעה הרי מבואר דקפיד אפי' בדבר מועט וצ"ל דהתוס' ס"ל כאידך פירושא דרש"י שם דבמועט פירשו מעטן ע"ש ומ"מ לפירש"י ע"כ צ"ל כדכתבתי. ומ"ש דהוא דוחק החילוק שחילק רש"י בין אשת חבר לאשת ע"ה אין בידי להשיג על זה כ"א בעיניהם נראה דוחק אין אני כדאי להכריע סברתם חלילא אך בעניותי לא ידעתי למה הוא דוחק כ"כ כי פשיטא שאינו מצוי שישכח אדם ויתן לאחרים כי אם אדם עשוי לשכח אגב טרדיה לטובתו ולהנאת עצמו כי חשקה נפשו לאכול ומחמת תאותו הוא נחפז ואינו משי' אל לבו ושוכח אבל אין אדם בהול ונחפז בדבר שאינו הנאתו אלא שמהנה אחרים ואצ"ל שהוא עובר עבירה וגוזל פשיטא שאינו בהול ע"ז ופשיטא שאין לדמותן זה לזה וכה"ג לא גזרו והם אמרו בדבר שנראה להם שבא לידי שכחה והם אמרו להיפך בדבר שאינו נראה לחוש לשכחה אלא ש"מ דחשודה ורגילה בהכי לגנוב וליתן לאחרים ומה שהקשו דאיך טוחנת עמה אשת חבר הרי מסייעת ידי עוברי עבירה כדאיתא