מגיני שלמה קעח

לחודיה א"כ כלל ופרט ע"כ ללאו ב"ח אתא וק"ל פרק הגוזל קמא דף צט בתו' בד"ה בשליחא דאגרתא אבל בענין דרב ששת וכו' דברי התוס' תמוהין מאוד דאיך אפשר לאוקמ' בעי' דר"ש בביטשא א"כ הוי שכיר יום ובעי' דר"ש קאי אקבלן דשכיר יום ליכא למבעי מידי דזיל קרי בי רב וצריך לומר דהתוס' מיירי לפי' הב' דלפני זה דגם ברייתא דביטשא מיירי בקבלן ועובר משום בל תלין אביטשא קמיית' ואע"ג דביטשא קמיית' הוי כמו שכירות דליכא שבחא מ"מ כיון דמסיק השתא דבעיא דר"ש לא הוי מטעם שבח כלי כ"א סתם אם קבלן הוי בכלל פעולת שכיר דקרא דלמא קבלן לא מקרי שכיר א"כ גם אביטשא קמיי' איכא למיבעי ומ"מ יש לדקדק דא"כ תיקשי נימא מסייע ליה לר"ש דהא בב"מ פריך לה ומשני דברייתא איירי לביטשא ואי גם ר"ש מיירי לביטשא א"כ מסייע ליה וי"ל דע"כ לביטשא דהתם פירושה כפי' קמא דתו' דאל"כ לא משני מידי דמ"מ קבלנות הוא כנ"ל אלא ע"כ כדפי' וא"כ י"ל דר"ש מיירי בביטשא ואביטשא קמייתא ובברייתא מיירי בביטשא דשכיר יום ומ"מ קשה כיון דגם הי"מ ס"ל ביטשא דפי' רש"י דב"מ מה להם לפרש ביטשא דהכא פי' אחר ויש ליישב בדוחק מדקאמר הכא בגמרא דהיינו שכירות ואי כפי' רש"י דב"מ הוה הלשון מיותר שהרי שכירות ממש הוא משא"כ לי"מ קמ"ל דאע"ג דקבלנות הוא מ"מ כיון דליכא שבחא מקרי שכירות אבל בב"מ ליתא האי לישנא:

ד"ה ר"מ סבר המקדש במלוה וכו' תימא וכו' קושיא זו יש להקשות גם בקידושין בפלוגתות אחרות דבעי התם למימר' דלר"מ מקדש במלוה מקודשת והנראה בעיני דיש לתרץ דלמא ר"מ לדבריו דרבנן קאמר לדידי מקדש במלוה מקודשת לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דהמלוה בעין דמקודשת ואמרי ליה רבנן ל"ש וכה"ג תירצו התוס' לקמן דף ק"ג ד"ה ורבי טרפון וכו' ועי"ל וכו' וא"כ אין כאן תימא ובלאו הכי י"ל דתרי תנאי אליבא דר"מ וכה"ג תירצו התוס' כמה פעמים:

ע"ב גמרא רבא אמר וכו' רבינו הגדול רב אלפס ז"ל כתב כיון דכ"ע לימא להו דר"א לית הלכתא כוותיה וכתב הרא"ש ז"ל דלאו ראיה דליכא למימר איפכא וכו' ע"ש ולי נראה דראי' רבינו הגדול היא כראי מוצק דהא ליכא למימר דכ"ע קונה בשבח כלי והכא לאו בקבלן עסקינן כ"א בשכיר יום דהכי פי' רש"י בהדיא בקידושין דף מ"ח ד"ה ואיבעית אימא והדין עמו דהא לשנויא קמאי לא הזכיר כלל שבח כלי א"כ ע"כ בשכיר יום עסקינן. וכן מוכח הכא בשמעתין דקאמר סברוה דכ"ע המקדש במלוה כו' וכ"ע ישנה לשכירות וכו' ויש לתמוה מאי נ"מ בישנה לשכירות לר"מ כיון דס"ל לר"מ אומן קונה בשבח א"כ ליכא למימר ישנה לשכירות דאין לו כלום שכירות אצל הבעלים שיהא מלוה אלא בכלי הוא זוכה ולבסוף הוא מוכרו לו ובא מעות השכירות בבת א' כדפי' רש"י בהדיא בקידושין דף הנ"ל דבור הנ"ל וכן משמע בתוס' בכאן ד"ה אלא אפילו לא יהא וכו' אלא מלוה משמע אם אומן קונה בשבח כלי לא הוי מלוה דלא שייך ישנה לשכירות וכו' אלא ע"כ כדפי' דנ"מ לענין שכיר יום ובזה מיושבים דברי הרי"ף ז"ל הטיב ולע"ד גם כוונת הרא"ש ז"ל עצמו כן אשר דבריו תמוהי' מאוד מה שכתב לסתור ראייתו שהביא לדברי הרי"ף ז"ל ומיהו לאו ראיה היא וכו' ודבריו תמוהים מאוד כדכתב החכם מהרש"ל ז"ל בים של שלמה דגם אם פליגי בשכירות מ"מ דכ"ע אין אומן קונה וק"ל ולפי פירושי א"ש ונקט הרא"ש ז"ל ישנו לשכירות ה"ה דיכול לומר דפליגי במלוה או במלוה ופרוטה אלא ר"ל דפליגי דשכיר יום דאין אומן קונה דע"כ לא שייך ישנו לשכירות כ"א בשכיר יום כדפי' והוה כאלו כתב דפליגי בשכיר יום ומ"מ דברי הרי"ף ז"ל ברורים כשמש וראיה ברורה היא כנלע"ד וק"ל:

גמרא מיתיבי המוליך חיטין וכו' מקשין התלמידים ל"ל להגיה הבריית' לוקמ' כר"מ ובכמה דוכתי מוקמינן כתנאי ולא מחסרינן המשנה ובאמת לכאורה היא קושיא גדול' ולעד"נ לתרץ כי הברייתא לא מתוקמא כר"מ דלר"מ נתקל פושע הוא וא"כ מה קאמר כנושא שכ' למה ליה למתלי לש"ח בש"ש והלא לענין פשיעה ש"ח הוי כש"ש ולשון מפני שהוא כנושא וכו' משמע שזה הוי כמו שמקבל שכר והלא אף אם אינו מקבל שכר חייב בפשיעה אלא ודאי לאו פושע גמור הוא רק כיון שהוא אומן ורבים סומכים עליו הוי כמקבל שכר וחייב כנ"ל וידעתי גם אני שדברי רש"י ז"ל לא משמע כן:

תוספות דף ד' ד"ה טיהר את הטמא וכו' א"כ סוגי' דהתם כרב חסדא וכו' ולכאורה דברי התו' תמוהי' כיון שמפרשים סוגיא דהתם כר"ח רק המקשן דהתם לא ידע מלתא דר"ח דמתני' אפי' לר"מ מיירי בנשא ונתן דאי לאו הכי לא קם דינא והתרצן מפרש האמת דלכ"ע איירי מתני' בנשא ונתן לא מטעם תשלומין כ"א מטעם קם דינא כך צריך לפרש דברי התוס' ע"כ א"כ מה חסרו התוספות בזה התירוץ ונימא דגם סוגיא דהכא מתחילה סובר המקשן דאתי כר"מ ולא בעי ר"מ נשא ונתן כמו רב ששת והתרצן השיב דבלאו הכי צריך נשא ונתן משום דקם דינא וא"כ ליכא ראיה ובזה מיושב הכל ואם קושיי' התוס' על המקשן גם התם אינו מיושב וגם לפי תירוץ האחרון של תוספות תירצו דגם המקשן ידע נשא ונתן אלא דסבר ע"י בעלי דינין כך משמע דברי התוספות ולמה להו כן נימא דהמקשן לא ידע האמת והתרצן מפרש האמת לכך נראה דהתוס' ז"ל סוברים דדחוק הוא סוגיא דהכא דמשמע מפשטא דשמעתא דסלקא דר"מ דאין דינא דגרמי משמע שכל המשניות לפי זה הם כפשט' כדסלק' דעתיה דמקשן דלא מיירי כנ"ל ועוד דבשלמא התם אחר שהתרצן מפרש טימא את הטהור נראה בבירור שהוא מפרש את האמת אחרי שלא צריך דבר זה לתרוצו אבל כאן לא רמז ליה התרצן כלל דבעינן נשא ונתן ביד לענין קם דינא לכך תירצו דגם בס"ד היה יודע נשא ונתן רק היה סבור ע"י בעלי דינין ותירץ דהוא עצמו נשא ונתן וק"ל ובזה מיושב הנ"ל:

ד"ה מחיצת הכרם וכו' דמשמע דיש לפטור וכו' פי' דמשמע בגמרא דשורף שטר פטור יותר מפחת שחיטה ומאן דדאין דינא דגרמי חייב בשטר וכ"ש בפחת שחיטה ואחר כך התנא דפוטר אפילו בפחת לא דאין דינא דגרמי:

דף ק"א ד"ה ולא יצבע וכו' וא"ת ומ"ש דהכא מצריכין תימא מאי מקשי התוס' דלמא הוה ילפינן חדא מחברת' אי הוה כתיב הכא לאיסור הוי ילפינן תרומה מיניה כדתירצו התוספות למטה גבי א"כ לפשוט איפכא וכו' י"ל דאיכא למילף מהכא ומכח זה נמי אין לתרץ דהתוספו' ידעי דערלה חמירא מתרומה וכן יש חומר בתרומה מה שאין בערלה דליכא למילף חדא מאידך דא"כ גם למטה לא תירצו כלום ואין לתרץ דהכי מקשי התוספות דגבי ערלה מצריכינן קרא לאסור הדלקה וגבי תרומה מצריכינן להתיר תבשיל שאין סברא לאסור כמו הדלקה ולא הוה ילפינן מהדלקה כדפי' התוספות לפני זה דשמן הוי יותר בעין ואע"ג דהתוס' לא כתבו דהדלקה הוי יותר בעין כ"א שמן וגם הכא שמן הוא י"ל דכוונתם כך הוא דגבי הדלקה מיירי משמן וגבי הסק' מיירי מעצים מ"מ לא הקשו כלום דהיא הנותנת דבערלה הצריך הכתוב לאסור הדלקה אבל תחת תבשיל מותר דילפינן מתרומ' וגבי תרומה הצריך להתיר תבשיל והדלקה ילפינן לאסור מערלה גם שמן דכתבי התוס' אין כוונתם הדלקה גם לישנא דתוס' לא משמע הכי דלא הזכירו התוספות להתיר תבשיל כ"א להתיר משמע דכוונתם להקשות דהכא יליף הכתוב לאסור והתם להתיר ואין להקשות דגבי מעשה למה לי קרא דלא בערתי נילף מערלה די"ל דאיצטריך הכתוב לאסור לגופיה דמעשר ב' טמא אסור בהנאה כדדרשו חז"ל ביבמות בין שאני טמא וכו' ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בדבור שאחר זה תימא דהא