מגיני שלמה קעא

או היה מדבר עמה תחילה וכו' ולא דמי לאידך לישנא דכתב הרמב"ם אע"ג דכיילינהו בחדא בבא דע"כ גם לקוחתי הוי תחילה בכלל הבעיא והבעיא קאי אהיה מדבר עמה תחילה כדאית' בגמר' אם לא שנה אף דהבעיא היתה בהיה מדבר אבל למאי דפשיטא מברייתא משמע דלעולם מקודשת ודוחק דע"כ גם לדברי הר"ן את אשתי וארוסתי מקודשת לעולם כמ"ש ואת אשתי והרי את לי לאנתו או מאורסת לי וכן משמע קצת מדברי הר"ן שלא הזכיר כ"א קנויה לי ולקוחתי ואעפ"כ כללן הרמב"ם בחד בבא אלא ע"כ דהרמב"ם סמך דהלשונות הידועים לכל מקודשה לעולם ואידך לישנא צריך א' משני דברים שכתבו ז"ל אבל מדברי הרב המגיד משמע דגם באשתי וארוסתי צריך א' משני דברים וצ"ל דאת אשתי כיון דמשתעי בלשון הוה דמשמע שהיא אשתו זה ימים לא משמע לכל אדם שהוא לשון קידושין כאת לי לאנתו דמשמע שמקדשה עכשיו ובאמת לפי דבריהם צ"ל כן דאל"כ אדפרי' בגמ' אתנא לערבינהו ולתנינהו אפכא ה"ל למפרך דלמה תנא בחד בבא את אשתי וקנויה לי כיון דהם חלוקים בדינים אלא לפי דבריהם ס"ל כדכתבתי והנכון בעיני דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמאי דתני תנא דוקא היינו משום דס"ל לתנא זה כר"י דאמר בשפחה כנענית הכתוב מדבר אבל לדידן דק"ל כר"ע פשיטא דמקודשת ותחלה בעי לתרוצי דהתנ' ג"כ ס"ל כר"ע וכיון דפריך יהודא ועוד לקרא ע"כ צ"ל דהתנא ס"ל כר"י ואנן דס"ל כר"ע א"ש אך יש לתמוה דמאי קא מבעיא ליה והלא מחלוקת תנאים ואמוראי' הוא למאן דאמר דשפחה כנענית לאו כלום הוא ולאידך מקודשת לחד מ"ד ואי קא מבעיא הלכה כדברי מי זה לא שייך לכאן וזה לא שייך לעשות בעיא. ועוד קשה א"כ מאי קא פשיט מברייתא דלמא אתי' כר"י דמוקי בשפחה כנענית אבל הלכה כר"ע אלא ע"כ צ"ל דקמבעיא ליה אפי' לר"ע דילמא נחרפת לא הוי לישנא דקידושין אלא לישנא דמלאכה שהיא מיוחדת לאיש למלאכה שהיא אשתו אבל לאו לישנא דקידושין הוא דע"כ צ"ל גבי יעוד דמאי קא מבעיא ליה והלא מקרא מלא הוא אשר לא יעדה אע"ג דגבי יעוד א"א לפרשו למלאכה דהא בלאו הכי היא מיוחדת למלאכתו מ"מ פירושו שהיא מיוחדת למלאכתו מצד שהיא אשתו והוא לישנא דיחוד למלאכה דאשה לבעלה ולא לישנא דקידושין כך צריך לפרש לפי הבעיא דבעי למלאכה כו' וא"כ ליכא למפשט מידי דאף דק"ל כר"ע מ"מ מאן לימא לן דחרופה לישנא דקידושין הוא וק"ל:

עשרה יוחסין פרק רביעי דף ע"ד ע"ב ד"ה דת"ק סבר נ"ל לישב הלשון דה"ק כל האסורין ר"ל כל איסורי ערוה שאסרה תורה היינו שאסור לבא בקהל שבכלל איסור עריות שהנולדין מהם אסורין לבא בקהל אבל מותרין לבא זה בזה:

דף ע"ה ד"ה וכולן מותרין לע"ד נ"ל דהלשון מיושב היטב דהא פשטיה דלשון דוכלן הוא ר"ל וכולן אפילו אותן שהן אסורין דאל"כ הרי וכולן הוא מיותר דלתני ומותרין זה בזה ובכל מקום וכלן הוי פירושו וכלן אפילו אותן שאין בכלל הכשר כדאיתא ר"ש פ"ק דחולי' וא"כ שפיר משתמע דקאמר וכולן אפילו הפסולין ששנו פה מותרין כו':

שם ע"ב ור"י סבר לה כר"ע עד מיהו קשה כו' נ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דכולה שנויא דרב דימי ריהטא דלר"א גר אסור בממזרת כר' יודא לעיל והא דלא קאמר ור"א סבר לה כרבי יודא משום דלא נחית תלמודא להכי דזה לא היה למקשן כלל ואם היה צד ממזרות בכותי' לא היה התלמוד מתקשה בטעם ר"א כלל והעיקר קושיא היתה מאי טעמא כלומר מאי פסול יש בהם אבל אם היה מקשן יודע שום פסול לא היה קשה מידי דכותים שומרי מצות הם ור"א ס"ל דאסורין בממזרת ובאמת לא ידעתי מה צריך לתוספות ז"ל לפרש דברי רש"י ז"ל מטעם דממזר ישא גויה דלא נרמז בדברי רש"י ז"ל כלל ולפי דרכינו אף אם כותים גירי אריות היינו שדינם כעכו"ם לכל דבר בכל מקום לענין קנס פ' אלו נערות ולפסול בביאה בת ישראל דכאן אבל מ"מ הוא מקיים המצוה דהא קאמר כותי לא ישא א"כ על הכותי קאמר הדין וא"כ אסור לו לישא ממזרת ולי הצעיר קשה על פי' ר"י ז"ל דהתלמוד נושא ונותן על הבריית' ולא על המשנה דס"ל לר"א דכותי אסור בממזר' וע"כ לדברי ר"י ז"ל צ"ל הטעם דישראל נתערבו בהן ושמא א' מהן ישראל הבא מן הישראלית ואסור בממזרת א"כ רב יוסף דקאמר טעמא עשאוה א"כ תקשי ממ"נ אם ידע רב יוסף דישראל נתערבו כהן א"כ למה ליה טעמא דנר ישן תיפוק דשמא א' מהן ישראל ממש ונושא ממזרת דכיון דקאמר דגר ישן נראה כנושא ממזרת מכ"ש דאיכא למיסר דישראל נושא ממזרת ואם לא ידע רב יוסף דנתערבו בהן ישראל א"כ בדברי רב דימי לא נרמז דבר זה לא מינה ולא מקצתה והיכן נרמז זה התירוץ כלל אשר כל היסוד בנוי עליו אלא ע"כ צ"ל דדבר זה פשוט לכל שנתערבו בהן ישראל וא"כ ק' על רב יוסף ואפי' נדחוק דרב דימי גלה תירוץ זה דנתערבו א"כ גם המקשן לא ידע ולמה לא הקשה אמתנית' ועוד דדוחק גדול לומר דרב יוסף לא ידע והמקשן ידע ואם נאמר דגם רב יוסף ידע אלא דלא חשש שמא ישראל נשא ישראלים א"כ גם רב דימי לא הזכיר מזה כלום ועקר התירוץ חסר ולפי דרכינו א"ש דבמתני' הוי הטעם משום דגר אסור בממזרת לדברי ר"א וכן לכולהו שינויי:

דף ע"ו ד"ה צריך שיבדוק כו' לא ידעתי מה מצאו התוס' ז"ל עול בפי' רש"י ז"ל שתירץ לקמן קושיא זו דכיון דבדיקת יוחסין אינה רק דרבנן לא החמירו רבנן בנשי' שיבדקו אחריהם כיון דהתורה הקילה בהן שלא הוזהרו לינשא לפסולין וק"ל:

דף ע"ט ע"ב ד"ה ומביא ראייה עד מאי קמ"ל כו' נ"ל דעיקר כוונת התנא לאשמעינן דאע"ג דלא ידעינן דבדק בשעת נישואין אוקמינן אחזקה שבדקה דמסתמא בדק ועשה כתקון חז"ל וא"כ אי מרישא ה"א דלעולם צריך להביא ראיה שנבדקה האשה בשעת נישואין ורישא מיירי דידעינן שהאשה שהלכה עמו למדינת הים היתה בדוקה ומאי דקתני שאין צריך להביא ראיה פירושו שזו היא האשה שהלכה עמו כדמשמע לישנא דמתניתא אשה שיצאתה עמי הרי היא זו דמשמע שאין אנו מכירין אותה אלא הוא מעיד שזו היא וע"ז אין צריך להביא ראיה דירא לשקר שמא יכירו אותה ולעולם מיירי שידעינן שאשה כאן נבדקה אבל מסתמא לא סמכינן אחזקה שבדקה תנא סיפא מתה דאין צריך להביא ראיה על האשה כלל אפילו על הבדיקה דסיפא ליכא לפרושי ראיה אחרת:

שייך לקדושין סי' ק"ח באבן העזר כתב הרמ"ה דווקא בגזל דעלמא וכו' תמה הב"י על הטור למה הוצרך לכתוב בשם הרמ"ה דהא תלמוד ערוך הוא עכ"ל ואני תמה על הרב ז"ל דהא הרמ"ה ז"ל חידש דין גדול לפי דעתי דהא פשטא דשמעתין דמשני התם בגזל דידה ורב מיירי בגזל דעלמא וגזל דעלמא ע"כ מיירי לפני יאוש וא"כ מאי דאינה מקודשת בגזל דידה בדלא שדיך היינו לפני יאוש וכ"ת מה בין לפני יאוש לאחר יאוש כיון דליכא גבה שינוי רשות כבר פי' רש"י ז"ל הטעם גבי גזל דידה דכיון דקבילתיה אחלתי' וס"ד דבדלא שמעינן דאתייאשה לא אמרינן דאחילת' אבל לאחר יאוש כיון דנתייאשה ועתה קבלה ודאי אחילתא קמ"ל הרמ"ה ז"ל דלא אחילתא ועוד דהא הטעם דאינה מקודשת בגזל דידה משום דיכלה למימר דידי שקלי וזה לא שייך כ"א לאחר יאוש כיון דכבר נתיאשה ס"ד דלא יכלה למימר דידי שקלי ולקמן אכתוב עוד חידוש חשוב אחר ע"ש גבי מה שהקשיתי על הטור דידיה אדידיה מטור ח"מ ונ"ל ראייה לדברי הרמ"ה ז"ל מדקתני בברייתא קדשה בגזל ובגניבה וכו' דהיינו מסתמא מיירי ג"כ בגניבה דידה דומיא דאינך וסתם גנבה יאוש בעלי' הוא כדפסק הטור סי' שי"ג והרמב"ם ז"ל