מגיני שלמה קע

לפטור וכו' וא"כ משמע טעמא דברח אבל נשאר כאן אע"פ שלא רצה לכנוס לא קנסינן ליה דאמרינן כל שעת' דלמ' יתפייס אע"פ שאין כונס' מיד משא"כ בברח וכה"ג פלפלו התוספ' לשיטתם פ' החולץ דחזינן דכוונתו לכונסה וא"כ ל"ל לרש"י דחלה אפי' בלא חלה נמי ולפי זה מ"ש רש"י דף הנ"ל ופסקו לה מזונות משלו כדתניא לקמן בהחולץ כוונתו דקשה ליה למה פסקו לה מזונות אע"ג דלא רצה כמ"ש ולכן פי' כדתניא ר"ל דמיירי בברח כדתניא כו' וכן התוספו' בהחולץ לא כתבו כ"א דמשמע קצת פ"ד אחין דלא מיירי בברח משמע דאפשר לפרשו בברח וא"כ היה אפשר לפרש דברי רש"י כן אלא שלשונו קצת לא משמע כן והיה נראה יותר לפרש דכוונתו דאם לא רצה הוי כמו ברח ומה דתניא לקמן ברח לאו דווקא אלא דהבריחה היא גילוי דעת שאינו רוצה והוא ז"ל מפרש כגון שתבעוהו לדין לכנוס או לפטור ויצא הפסק ליתן לה מזונות כגון שלא רצה ומ"מ אינו נראה דלמה ליה למזכר כלל ברח לכך נראה דרש"י מפרש עמד בדין שתבעוהו מחמת שאינו רוצה כדמשמע פשטיה דלישנא פ"ד אחין שפי' כן אעמד בדין לא אפסקו לה מזונות ולפי פי' הראשון היה לו לפרש כן אפסקו לה מזונות ששם הזכיר התלמוד סרבנותו אלא ע"כ עמד בדין היינו סרבנותו וא"כ גם בברייתא הוי עמד בדין כן וא"כ אין צורך כלל לבריח' שלו וא"כ צ"ל דברח היינו מחמת אונס אפי' לרש"י ורבותא קמ"ל אע"ג דברח מחמת אונס ואיכא למימר אלו נשאר כאן היה מתפייס אפ"ה קנסינן ליה כיון שלא הכניס או פטר מיד כשתבעוהו וכ"ש אם עומד עדיין במרדו וחלה דדייק רש"י היינו שאינו עומד במרדו עדיין אלא שהיה כונסה או פטר' ברצון אלא שאינו יכול מחמת חליו בזו לא קנסינן ליה אע"פ שע"י סרבנותו הראשון היא מתעגנת עתה לא קנסוהו ולא חייבוהו שיפטרנה מיד כשתתבענו אבל ברח אוקמינן ליה בחזקה קמיית' שהיה מסרב ואע"פ שברח באונס חייב ונראה ברור דחלה פירושו כמ"ש דהיה עושה ברצון אלא שאינו דאין נראה כלל דיסבור רש"י דאפי' אם עומד עדיין במרדו ואומר שאינו רוצה לא יהיה לה מזונות. ובזה יש לישב הירושלמי ג"כ דלא יקשה ארש"י דמיירי הירושלמי שעומד במרדו ואע"פ שבלאו הכי לא היה יכול אפי' אם היה כאן כיון שהוא חולה אפי' הכי חייב וק"ל ואפשר לומר דבריחה אפי' אם ידעינן שהוא מפוייס לפטרה אם ישקוט האונס מ"מ קנסוהו חכמים כי מי יודע מתי תהיה מהלכו וכיון שע"פ סרבנותו מתעגנת קנסוהו חכמים אבל חולה כיון שהוא לפנינו ועביד דמתרפא בקרוב ויפטרנה לא קנסוהו:

שם ד"ה הני מאני דקוניא עד ואין נראה לר"ת כו' הנה בעניותא לא יכולתי לירד לסוף קושיא זו אחר העיון הרבה דלרבינו תם ז"ל מי ניחא ולמה לא אמר זכוכית שהוא לשון ברייתא כדאשכחן בפ' הספינה אין עושין משקלות של אבר כו' אבל עושהו של זכוכית הנה בחדא ברייתא קתני אבר וזכוכית או הל"ל עששית כדאיתא פ' מי שהחשיך היתה בהמתו טעונה סבל ועששית אלא ע"כ מאי אית לך למימר דודאי זכוכית לחודה קרוי זכוכית אבל התכת זכוכית לחפות כלים קרוי קוניא א"כ בעופרת נמי נימא הכי דהתכת עופרת כדרך שעושין לכלי חרס שטוחנין אותה הדק ומחפין בו קרוי קוניא דהא גם אבר הוא לשון ארמי כדמתרג' אונק' על עופר' וא"כ י"ל שגם בלשון התנאי' נקרא כן ומה שהקשו דשלנו ירוקין הן ולא מערב בהן צריף הלא כמה כלים מצינו בתלמוד שהיו עושין באופן אחר ממלאכתינו וגדולה מזאת מצינו כלים שאין עושין עתה כלים מהן כמו כלי גללים וכדכתב הריב"ש ז"ל בתשובה ובשלהם היו מערבין צריף שהוא עז וא"כ אם היה כולו עופרת לא היה נאסר אבל בהתכתו לעשות הירוקין מערבין בהם צריף לטעם שהיה להם שהוא טוב למלאכה זו ובלע וכן פי' הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' מאכלות אסורות על קוניא בסוף פ' בתרא דע"ז לענין טבילת כלי סעודה מן הגוים שהוא כלי שמחפין בעופרת:

דף ק"ה ד"ה ועל העתיד לגבות וקשה לרבי חדא כו' אם באנו לתרץ דלא זו אף זו קתני דלא מבעיא אם שלח כבר ונאבד או לא הגיע דתורמין אלא אפי' לא שלח כלל אלא שהיה עתיד לשלוח ולבסוף לא שלח אפ"ה תורמין נוכל לומר דקושית התוספות דלא שייך לא זו א"ז אלא בשני דברים שחומר מזה או קל מזה אבל הכא כיון שאבוד וגבוי הוא בכלל עתיד לגבות הוו כמו דבר א' ולתני זה. והוי זה בכלל וזהו לישנא דתוספות דהוי בכלל אבל נראה לתרץ במאי דכתב רש"י ז"ל פ' הזהב דף נ"ח דעתיד לגבות הוי פירושו שנאבד ולא משל' שקלו באדר וא"כ מיושבת קושיא הב' דאין תורמין אלא על האנוס לשלוח וכיון שהוא אנוס תורמין עליו אע"פ שלא ישלח לבסוף אבל בני העיר שנודע להם קודם שנתרמה שנאבד כדפי' רש"י שם והיו יכולין לשלח מחדש לא הי' תורמין עליהם כ"א על תנאי שישלחו כיון שחל החיוב עליהם קודם שנתרמה שהוא זמן שלוח השקלים משא"כ אם היה אנוס בזמן החיוב לב"ד מתנה עליהם ובזה מיושבת גם קושיא הג' דאבוד וגבוי הוי לא זו א"ז לא מיבעיא אבד דהוי נמי אנוס שהרי שלח ונאבד אבל גבוי אימא לא נתרום דלמה לא שלח מיד בזמן החיוב שהוא בא' באדר שמשמיעין על השקלים ותנא מלתא דפסיקא נקט:

מסכת קדושין חדוש אחד מהגאון בענין הלשונות של קידושין:

דאפשיט בגמר' דהוי קידושין כגון לקוחתי קנויה לי כתבו הרב המגיד פ"ג דהל' אישות והר"ן פ"ק דקידושין דלא מהני אא"כ היה מדבר עמה בעסק קידושין או שאומרת שמכרת בהן וקבלתן לשם קידושין וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"ש וכתב עוד הר"ן ז"ל דלשון חרופתי הוה ספיקא כאידך לישנא דמבעיא בגמרא אם היה מדבר עמה על עסק קדושיה ותמה על הרמב"ם ז"ל שכתב דחרופתי מקודשת משמע אפילו בכל מקום ובגמרא מסיק דדוק' ביהודא ע"ש ולי נראה דמהא מלתא מוכחא דס"ל להרמב"ם ז"ל דהרי את אשתי את ארוסתי הוי מקודש' אף אם לא היה מדבר עמה תחילה בעסק קדושיה דאינה נאמנת לומר שאינה מכרת דלשון ארוסתי נזכר בפי כל וא"כ צ"ל להרמב"ם ז"ל דאין חילוק בין יהודה לעלמא אלא דביהודה יען שהיו קורין לארוסה חרופה היה הדבר להם כמו ארוסה לכ"ע דהיה ניכר הלשון לכל ההמון והיתה מקודש' מסתמא משא"כ בעלמא דאינה מקודשת אא"כ דבר עמה תחילה מקדושיה דלשון חרופתי משמע שפיר לשון קידושין ובאמת תימא גדולה כיון דק"ל דבחצי' שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר וק"ל דתפסי בה קידושין כמ"ש כל הפוסקים הרא"ש ז"ל פרק השולח והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אישו' והר"ן ז"ל לקמן א"כ מאי ספיקא וא"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין חילוק בין ב"י לעלמא אלא כדכתבתי ולפי זה נ"ל דמה שכתב הרמב"ם חרופתי היינו בידיעה והבנה