מגיני שלמה קסט

וכמו שכתבתי או נתנו ליכתב ואתיא מתניתין כפשטה ולכן לא אקשיה רבינא מהא מתניתין דאיכא לשנויי כמ"ש אבל ממתניתין דהכא אקשיה דאוקימנא לעיל כרב גידל וע"כ רישא מיירי בלא קנו מידו דבקנו מידו פשיטא דחייב לזונה כדאקשי לעיל א"ד מהאי טעמא דמאי למימרא כדפי' רש"י והתוספו' ז"ל אלא ע"כ מיירי בלא קנין ואהא קאי הפקחין היו כותבין והמקשן שהקשה מאין כותבין לא ידע שינויא דקנו מידו והתלמוד הוי מצי לשנויי בקנו מידו אלא שמתרץ האמת דאין צריך שינויא דקנו מידו וכמ"ש התוספות שכן דרך התלמוד להקשות הרבה קושיות ולשנותן בדרך אחת ובזה מיושב למה הפסיק התלמוד בקושיא דשטר אירוסין ולא סדרו קושיות דמשנתינו זה אחר זה אלא ע"כ צ"ל צ"ל כשינויא דתוס' דאחר זה שכן דרך התלמוד אלא שיש לדקדק ע"ז דא"כ למה לא הקשה רבינא גם ממציעתא דמתו כו' דא"א לתרץ בקנו מידו מהאי טעמא שכתבתי גבי פקחי' וכ"ת דאינו קשה כלום דלעולם מיירי כולה מתניתין בקנו מידו וקתני כולה מתניתין לאשמעינן האי דינא דמתו דהיא טרפה ממשעבדי ולא בנותיהן אע"ג דקנו משום צררא ועיקר חידושא דמתניתין אתא לאשמעינן הא א"כ גם מהפקחין לא הקשה ם אין לומר דאה"נ דרבינא עצמו הקשה קושיא ד השיב כמ"ש דא"כ דוחק בעיני לומר דקושיא דשטר אירוסין שהקשה רבינא דאיך הפסיק התלמוד בקושית רבינא אלא ע"כ דכל הקושיות הקשה רבינא אלא שהתלמוד סידר הקושיות המתורצו' בלא קנו מידו תחלה ואח"כ קושיות דמתו דצ"ל בקנו מידו דווקא וכמ"ש התוספות אחר זה וא"כ ע"כ רבינא לא ידע קנו מידו דאל"כ לא הקשה משטר אירוסין כלום אבל באמת אין אנו צריכים לכל זה דאף אם נאמר דרבינא הקשה וידע שינויא דקנו מידו אין קשה כלום דהא בכל מקום דרך התלמוד כן דאיבעיא ליה לחדא אמורא מחבירו אי נימא הכי או הכי וכי פשיט ליה חד גיסא מקשה לו איתיביה וכדאית' בשמעתין א"כ מאי מבעיא ליה מעיקרא כמו שרגילין התלמידים להקשות וע"כ צ"ל דידע דאיכא לשנויי ומ"מ בעי לברורי מלתא אי האי שינויא דאית ליה שינויא היא או איכא שינויא אחריתא ה"נ בשמעתין נימ' הכי ור"א השיב בכל הני דלא צריכינן לקנו מידו עד קושיא בתריית' וזה ברור בלי ספק וכמו דמקשי בכל דוכת' למר וודאי תנאי היא למר ומי לימא תנאי היא דלמא איכא לשנויי א"ד לאו שינויא היא. ועי"ל דרבינא ידע דאיכא לשנויי בקנו מידו אך מהפקחין הקשה דאם מיירי בקנו מידו היכי קני דפקחין היו כותבין והא כיון שקנו מידן לא היו הפקחין צריכינן לכתוב דנשותיהן היו כותבין בלא הם דסתם קנין כו' אלא שהם היו מתנין בשעת קנין וה"ל למיתני היו אומרין או מתנין דאין להם בכתיבה כלום ולא היו כלל בשעת כתיבה אלא ע"כ מיירי בלא קנין ואז אין כותבין בלא הם דלשיטת רש"י ס"ל דבסתמא פשיטא דאין כותבין כיון דליכא קנין אלא מבעיא אם מרצון שניהם רשאין לכתוב. ובהא מיושב למה לא משני גבי הפקחין בקנו מידו ומיושב ג"כ קושית התוספות שאחר זה דרבינא דידע שינויא דקנו מידו הקשה דווקא מהפקחין ומקשן אחר דלא ידע הקש' ממציעת' דמתניתין על ר"א ורבינא דמאי מבעיא להו ולמה לא פשטי ממתניתין וק"ל וזה לשיטת רש"י ולשיטת התוספות י"ל עוד דהא דפריך הא מדעת שניהם כותבין היינו משום דקשיא ליה דמאי קמ"ל התנא אי מיירי מדעת שניהם כשאומרין לו לכתוב פשיטא דכותבין דאי קמ"ל גופא דדינא דאין כותבין בסתמא כדכתבי התוספות ע"כ גם זה ס"ל לתנ' לפשוט דאל"כ היכי קתני הכא במתניתין כותבין שפי' אומרין כיון דאיכא למטעי כותבין דווקא דדוחק לומר דסמיך אמתניתין דגט פשוט דאין זה דרך התנא למתני דבר דאיכא למטעי וצריך למיתני משנה יתירא דה"ל למתני אומרין ולא צריכינן תו למשנה דגט פשוט ואפי' נאמר דמתניתין דגט פשוט לאו משנה יתירא היא דתני לה גבי הלכתא דדינא שהם כללים דאין כותבין לא למלו' ולא ללוקח ולא גט לאשה כו' וכן שטר אירוסין תנא אגב מ"מ התם גופה סתם התנא ולא ידעינן פירושא דלמא ר"ל מידיעת הפסיקה כמ"ש התוס' לפי האמת אלא ע"כ ס"ל לתנא פשוט דאין כותבין בסתמא וליכא למטעי א"כ מתניתין דגט פשוט מאי קמ"ל ואע"פ שכתבתי דלאו משנה יתירא היא רצוני לומר דאפי' אי הוי תני אומרין דש"מ דאין כותבין הוי תנא לה בגט פשוט אגב אחרינא כיון דהדין עצמו הוא חדוש אלא דתנא לה בדוכתא אחריתא הנה אורח' דתנא למהדר ולמיתני גבי שאר כללים אבל אם אין כאן חדוש כלל למה ליה למתני דהא הכא תנא מידי דאיכ' למטעי וסמך ע"ז דלא נטעי מרוב פשיטותא והתם תני משנה יתירה וא"כ פריך שפיר אבל לרבינא לא ק' מידי דמספק' ליה דלמא מדעת שניהן ר"ל אי אמרי לכתוב כקושי' התוס' דהוא לא ידע דכותבין היינו אומרין וקמבעיא ליה אי איכא לשנויי מתניתין דילן בשינוייא אחרינ' כמו שמוכרחין אנו לומר בכל איתיבי' שבתלמוד כנודע ודו"ק:

דף ק"ד ע"ב ד"ה א"ר הונא אמר רב תימא א"כ אמאי כו' הרבה יש לתמוה על תימא זו והא מסקי התוס' לעיל ס"פ הכותב ד"ה גט גובה עיקר דכי קאמר דגט גובה עיקר גבי גרושה דווקא אבל אלמנה גביא עיקר בכתובה גם למאי דמסקי שם ומיהו כו' לא כתבי רק שהיא גובה אפילו בעידי מיתה בלא כתובה ולעולם בכתובה גבי' ג"כ וראיתי בדברי מהרש"א ז"ל שהעיד בשם התוס' דאפי' אלמנה לא גביא בכתובה ושרא ליה מריה שהרי מבואר בדברי התוס' כמ"ש גם לעיל בדבור שלפני זה כתבו דלרב גרושה לא גביא אלא בגט משמע דאלמנה גבי' בכתיבה ולדוחק קושיא זו נ"ל שהגיה החכם מהרש"ל ז"ל וגובה בה לרב וגם זה א"א להלום כמ"ש החכם הנ"ל ועוד דבלאו הכי לא ק' מידי דה"ל למכתב התקבלתי עיקר כתובתי גם מאן לימ' לן דלא הוו כתבו כל חדא בכתובה בפני עצמה כדמשמע קצת פ' נערה דף מ"ז מדלא כתב צביתי ואוסיפת ק' על ר' משמע שהיו רגילין לכתוב התו' בכתובה בפני עצמה וכן ס"פ הכותב ומאי דאמר רב כתובה גבי תוספת היינו כתובה הכתובה על התוס' ודו"ק:

שני דייני גזירות פרק יג דף ק"ה ע"ב ד"ה וכי אלישע אוכל בכורים כו' נ"ל דדחקו לרש"י ז"ל לישנא דוכי אלישע אוכל בכורים משמע דתלה באלישע דהל"ל היכי אכיל בכורים דאלישע אוכל בכורים משמע שהוא עצמו לא היה בר אכילת בכורים:

דף ק"ז ד"ה ששמעו בו שמת פ"ה כו' נראה לע"ד דלא ס"ד דרש"י ז"ל שתטול בשבועה אך ס"ל דבלא שמעו כיון דס"ל לשמואל דמסתמא אדם מתפיס צררי כשהולך בדרך מרחוק שלא תמות ברעב לא יהבינן לה אפי' בשבועה אבל בשמעו היכי ס"ד למיחש לצררי ולא ליתן שהרי סופה לגבות כתובתה ולישבע שלא עכבה כלום וא"כ גם תנאי כתובה גביא דתנאי כתובה ככתובה דמיא דהיכי ס"ד דעתה ניחוש ולמחר נאמנת בשבועה דהא ע"כ לאחר מיתה תקנת חכמים היא דתגבה ולא ניחוש לצררי והוא עצמו נשאה אדעת' דהכי והיותר נראה לפרש דרש"י ס"ל דאף אם היה נאמנת בשבועה מ"מ כיון דחיישינן לצררי מטעם שכתבתי אין נזקקין לה ב"ד להשביעה וליתן לה ולא תקנו לה חכמים שיזקקו לה ב"ד למזוני כיון דאיכ' חששא דהם אמרו והם אמרו אבל לאחר מיתה דבלאו הכי יזקקו יורשין לשבועה משום כתובה אית לה גם מזוני:

שם ע"ב ד"ה עמד בדין פי' רש"י כו' עד ומיהו ק' לפי' רש"י הנה בהחולץ כתבו שרש"י ז"ל כתב בכתובות כן ובפירש"י שלנו לית' לא כאן ולא התם ומ"מ ניתן להצילו ונראה לע"ד דמדברי רש"י מוכח דבברח מחמת אונס מיירי לא מחמתה כיון דדייק רש"י דחלה לא א"כ משמע דדווקא באונס בריחה חייב לא באונס דחלה דהא פ' ד' אחין דף כ"ט ד"ה אלא הכא במ"ע פי' רש"י דעמד בדין ולא רצה לכנוס ולא