מגיני שלמה קנז

היבם מוחזק וכי עדיף היבם מבעל. ואפשר דלדברי ר"ת ז"ל אין חזקתן פירושו חזקה אלא ר"ל במקומן הראשון שמי שנשתמש בהן בתחילה ישתמש בהן גם עתה ואע"פ שאינו מוחזק. ואין הלשון משמע כן. לכך נ"ל דרש"י ס"ל דב"ש דקאמרי יחלוקו יורשי הבעל כו'. קיימי גם אנצ"ב לכ"ע דהא עיקר דיוקא דרב אשי פ' החולץ דדייק דלא קאמר אכתובה מדלא קתני איפכ' יורשי האב עם יורשי הבעל וזה שייך בכתובה מנה מאתים ותוספת שהבעל מוחזק. אבל נצ"ב הוי שפיר יורשי האב מוחזקין יותר כיון שהיא הכניסה לו כמו נכסי מלוג אלא דגם יורשי הבעל שקלי פלגא מחמת שהיו בידו וכולי אמוראי דפליגי במי שמת היינו אליב' דב"ה אבל אליב' דב"ש מודו דס"ל דשניהם היו מוחזקין דע"כ למ"ד בחזקת יורשו האשה לא מצי ב"ש למסבר הכי וכמ"ש וא"כ נוכל לומר דכ"ע ס"ל דלב"ש שניהם מוחזקין ולכן יחלוקו וגם הכא ס"ל דיחלוקו ואע"פ שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים זה לא שייך כ"א בכתיבה ממש דבעינן כשתנשא לאחר כו' אבל לא בנצ"ב דלכשתנש' לאחר לא קאי כ"א אעיקר כתובה מה שכתב ליכי שהוא כתב לה ליתן לה משלו אבל נצ"ב שהכניסה יש לה קודם חליצה ג"כ אלא דמספק' להו אי זיקת נשואה הוי נשואין או לאו ולהכי יחלוקו כמו בנ"מ ולאוקמת' דאביי הוי ג"כ הטעם כמו בנ"מ ושפיר היו יורשי הבעל עם יורשי האב כיון שהיא הכניסה כמו נ"מ ועו' דאי נמי שניהם שוין לא קשה מידי דכיון דשניהם שוין מה לי דתני יורשי הבעל עם יורשי האב או איפכ' כיון שאין א' מהם מוחזק יותר מחבירו ודווק' גבי כתובה שהיא לגמרי ביד יורשי הבעל ק' דליתני איפכ' ואע"פ שרש"י במתני' הביא הגמרא דיבמות ולא הביא רק נ"מ היינו משום דהתם לא הזכיר התלמוד רק נכסים הנכנסין והיוצאין והתלמוד ניח' ליה התם לפרושי מתני' גם למ"ד בחזקת יורשי הבעל וכמ"ש התוס' ז"ל אתלמודא דהכא בדבור שאחר זה ועוד דדייקת מריש' ולשון רש"י ז"ל דייק מסיפ' דסיים אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל ולשון כתובת הבעל לא משמע רק אמנה ומאתים שעשה הבעל אבל נדוניא אף דקרוי כתובה סתם בלשון חכמים מ"מ אין קרוי כתובת הבעל דהיא הכניסה לו אלא רש"י מלתא דפסיקא נקט. ואע"ג דכתב רש"י דמה יעשו בכתובתה פירושו נדוניתה וכתב בכתובה שיירה משמע דנדוני' שיירה י"ל דרש"י פי' דכתובה פירושו אף נידוניתא דקשיא ליה כיון דב"ה מפרש דין נדוניא ג"כ ע"כ צ"ל דגם ברישא היתה השאלה מה יעשו גם בנדוניא אבל השיור לא היה כ"א במנה ומאתים כדכתב כתובת הבעל וכמ"ש:

דף פ"א ד"ה מגרשה בגט כו' עד והקשה ר"ש כו' ויש לישב אבל לרשב"א כו' לא ידענא מאי קשיא ליה לרשב"א ז"ל דמאן לימא לן דהמקשן הוה ס"ד דמיירי אף בשאר נכסים דלמא גם המקשן ידע דא"א לאוקמ' מתני' כ"א בשדות המיוחדות לכתובה כיון דתני מקחו בטל אך הקשה אמתני' דחזקת הבתים דקתני דהבעל אין לו חזקה בנכסי אשתו דהיינו נ"מ דמשמע הא ראיה יש ומקחה קיים לגמרי ואמאי תימ' נחת רוח עשיתי כו' דהא התם קתני בשדות המיוחדות לכתובה דמקחו בטל אפילו לאלתר משום נחת רוח וא"כ גם בנ"מ תימא נחת רוח ולא שהיה מפרש מתני' דהנזיקין בנ"מ רק הביא ראיה משם לסברת נחת רוח דכי היכי דאמרינן התם נ"ר ה"נ בנ"מ וכן משמע קצת לישנ' דמקשן דקאמר אלמ' אמרה נחת רוח כו' ה"נ תימא נ"ר משמע דעיקר כוונתו רק להביא ראיה לסברת נ"ר ומשני דהא איתמר עלה לא נצרכה כו' וע"כ אין כוונת רבה בר ר"ח כ"א למעט דבשאר נכסים לא אמרינן נ"ר דלמעוטי שלא יהא בטל לאלתר לא הוה צ"ל לא נצרכ' דפשיטא הוא וכמ"ש התוס' הכא ובח"ה אלא ע"כ למעוטי נ"ר אתי וע"כ רבה בר ר"ח לאו למעוטי שאר נכסים המשועבדים לה אתי דהא כ"ש הוא אלא למעוטי נ"מ אתי וכדפי' רשב"ם ז"ל שם ולע"ד סוגיא דשמעת' מפרש' שפי' ולא יכולתי לירד לסוף דעתו ז"ל למה הניחה בקושיא:

שם ע"ב אלא עצה טובה כו' פ"ה כו' וזה אינו ולע"ד צריך תחלה לדקדק בדברי רש"י ז"ל שכתב ונמצאת שלא בכתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת א"כ משמע מדבריו שהוא מפרש מתנית' לא יאמר לה כו' דהיינו שתמחול לו האחריות לגמרי ולא תסמיך כ"א על המטלטלין דאין לפרש שנכסיו משועבדין עדיין אלא שהוא מיחד לה המטלטלין ומוכר הקרקעות א"כ אם נאבדו המטלטלין למה נמצאת שלא בכתובה הרי יש לה עדיין כתובה ואפי' לר"מ אין כאן איסור אלא ע"כ צ"ל שהוא מיחד לה מטלטלין וכותב לה כתובה על זה והאחריות היא מוחלת דוגמא תנן במתני' פ' נערה כתב לה שדה שוה מנה כו' ולא כתב לה כו' וא"כ אם יאבדו אין לה כתובה כיון שאין:

לה אחריות וכיון שכן הוא מצינו למימר דגם רבנן מודו בהא דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ דנאבדה הכתובה אלא משום דאפילו בלא כתובה גביא בתנאי ב"ד וכמ"ש רש"י לעיל פ' אע"פ דף נ"ז אע"ג דגביא בתנאי ב"ד כו' וכתב אח"כ דרבנן לא חיישי למסמך דעתה משמע דאית לה אלא דלא סמכ' דעתה אבל הכא דלית לה כלל כיון שמחלה האחריות אפי' רבנן מודו דצריך לכתוב לה כתובה וכן משמע קצת לעיל אבל חכמי' אמרו משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה משמע אבל שתהא לעולם בלא כתובה כלל אסור ואפשר דלרש"י ז"ל אפילו ר' יודא לא שרי כ"א לפחות מכתובה כדנקט בלשונו לבתולה מנה ולאלמנה נ' אבל לגמרי לא ואין להקשות א"כ פ' החובל ד' פ"ט אמאי מוקי כר"מ הא התם אם תמכור הכתובה לא יהיה לה כתובה כלל ואפילו רבנן מודו כמ"ש די"ל דהתם פריך אמאי פגיעתן רעה דלית ליה לנחבל כלל הא לרבנן אע"ג דכל הכתובה א"א למכור מ"מ נזבין החצי ואידך נשייר וכמו דפריך התם ואי דנפישא כתובתה מכתובה דאוריית' נוקמא אכתובה דאוריית' וק"ל אלא דלע"ד ק' דאם כוונת רש"י כן תקשי ליה דלקמן מסיק מאי וכן מהו דתימא יבמתו הוא דלא כתב לה כו' אבל אשתו דכתב לה דקנאי כו' משמע דמתני' אף דכותב לה אחריות לא יאמר לה כו' וא"כ דברי רש"י צריכין פירוש לכך נראה לפרש דאין כוונתו שצריך לכתוב לה שהרי יש לה כתובה אלא עיקר הכוונה שהבעל לא ייחד לה מטלטלין וימכור הנכסים שאם ייחד לה מטלטלין וימכור נכסיו אם נאבדו יכולה היא לכופו אפילו לרבנן שייחד לה מטלטלין אחרים או קרקע שלא תחזור אחר הלקוחות דגם רבנן מודו בהא כיון שלא מחלה לו הכתובה אלא שהוא יחד לה מטלטלין שתגבה מהם ומכרה השאר דע"כ לא קאמרי רבנן אלא אם נאבדה כתובתה שכתב לה סתם א"צ לכתוב כתובה אחרת שגובאת בתנאי ב"ד אבל בייחד מחויב לחזור וליחד מידי דהוי אשלש שדו' א' שיחד לה כו' דאינו רשאי למכרן אע"פ שכתב לה כל אחריות נכסיו כמ"ש רש"י לפני זה אלמא כיון דיחד לה אותן שדות אין רצונה לחזר אחר שאר נכסי' וכיון שנשתעבד לה כן אינו יכול לשנות ה"ה ביחד מטלטלין ואם נאבדו צריך לכתוב לה כתובה אחרת ר"ל שייחד לה דבר אחר ויכתוב כתובה עליה שהיו רגילין לכתוב השעבוד בכתובה כדאמרינן אחד שכתב לה בכתובה ואחד שיחד לה ולא שכוונתו שיהיה לה כתובה שהרי לא לקח כתובה אלא שמכר נכסיו ונשארה האחריות על המשועבדין. ועי"ל דס"ל דע"כ לא פליגי רבנן אר"מ אלא דליכא איסור' להשהותה בלא כתובה אבל אה"נ דיכולה לכופו בדין שיכתוב לה כיון שנהגו לכתוב שם כתובה דבהכי מיירי נמי פ' אע"פ ולקמן פ' אע"פ גבי אחתיה דר"א מיירי לענין אסורא:

ד"ה ודילמ' דטבא ליה עבדי ליה וקשה דלא סגי כו' נ"ל לפרש דאין הכוונה דחז"ל השיאוהו עצה שטוב לו שיקח קרקע ויאכל פירות אלא הכוונה דחכמים תקנו שהיבם לא ימכור הנכסים ואם מכרם מכור לאביי דלא הפקיעו חכמים תקנת הלקוחות כמ"ש התוס' לקמן אבל אם היבם עצמו הוא הלוקח כיון שיש בזה טובתו תקנו חכמים דגם בדיעבד אינו כלום