מגיני שלמה קנג

להפסידה מזונותיה. ובזה לא נמצא שום חולק ומתני' מיירי שהם השיאוה וא"כ יש לה מזונות ואהא דייקינן קטנה אין לה הא גדולה ויתרה:

דאין לומר דמתני' קתני רבות' דגבי קטנה אפילו אי לא מיתזנ' כגון שפסקו עם הבעל לזונה אפ"ה יכולה להוציא. דא"כ ה"ל למיתני דגם מזונות יכולה להוציא ולמה קתני דינ' דיליה אפרנסה כמו תנא דבריית' דקתני גם דינ' דמזונות אלא ע"כ תנא בסתם קטנה מיירי וכמ"ש. ומשני דהא כדאית' והא כדאית'. דקטנה איירי בסתם קטנה ודיוק' בגדולה איירי ג"כ בסתם גדולה דלא מתזנא כשניסת ומשום הכי ויתרה. ועי"ל דדייק מדשני ליה הא דמחי כו' משמע שאין שום חלוק אחר ביניהם דאם היה חלוק ביניהם בין מיתזנא ללא מיתזנא איבעי ליה לפלוגי בין משנה לבריית' בהא ולישני לי' דתרוויוהו מיירי בלא מחי והא דמיתזנ' כו' כיון דלא מחי לחודה לא סגי אלא בהצטרף לא מיתזנא א"כ יכול לשנויי בהא לחודה וכמו שהקשו התוס' בדבור שלפני זה ולא היה נראה לו דווק' דאיבדו מזונותיהן דהתנא דינ' קמ"ל דאין האחין מחויבין לזונה ולעולם מיירי דזנין מרצונם והתרצן דחי דאף על גב דרב נחמן לא שני ליה מכל מקום רבא קמ"ל דיש חלוק ודוק:

דה ס"ט ע"ב ד"ה המשליש עד ולא דק לעד"נ דאין כוונת רש"י ז"ל רק לפרש דלא תימ' והיא אומרת מיד כשהי' פנויה עדיין דנאמן בעלי משמע שיש לה בעל ולכן פירש שהיא אומרת כשיש לה בעל. אבל אין כוונתו נישואין אלא ארוסין. ולא בא אלא למעט קודם שנתארסה ואפשר שזהו גם כן כוונת התוס' ז"ל בהשיגם עליו שר"ל דלא דק בלישניה:

המדיר את אשתו פרק שביעי דף ע' ד"ה המדיר פ"ה כו' וקשה דפריך בגמ' כו' גם לקמן ד"ה שהגיעו זמן השיגו וק' דא"כ כו' ולי היה נראה בתחלה לישב הכל דרש"י ז"ל ס"ל דבכל תקנה דרבנן הקדש מפקיע כדאמרינן פרק אע"פ ולא אלמוה לשעבוד' דאשה בשום מקום כמו שהקשו התוס' לעיל פרק אע"פ מפרק אלמנה דיבמות כ"א לשעבוד' בבעל כדאית' פרק אע"פ. והא דפריך לעיל מבעל אאשה היינו אמזונות שתקנו תחת מעשה ידיה ואם אלמוה רבנן לשעבודא דידיה שלא תוכל להפקיע ע"כ גם הוא אינו יכול להפקיע מזונותיה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שהוא יפקיע מזונותיה והיא תתן לו מ"י על כרחה ואף כי כופין אותה להוצי' מ"מ עד שכופין להוציא טוב היה לתקן שלא יפקיע כיון שהוא שלה תחת מ"י כדפריך לקמן סוף פרקין עד שכופין להוציא כו' והכא לא שייך לשנויי אין אדם דר עם נחש כו' כיון שלא יכול להפקיע כלל וזהו לישנ' דקאמר אלמ' דמשעבד' ליה כו' ה"נ כיון דמשעבד לה כו' ר"ל כי היכי דמשעבד' ליה ה"נ הוא לה אלא שלשון רש"י לא משמע הכי שכתב לקמן ד"ה שהגיע זמן כו' דמדאוריית' לא משעבד לה משמע דנשואה משעבד לה דאל"כ למה ליה האי טעמא והא גם המשא ומתן דנשואה לא הוי מטעם דאוריית' רק מטעם הנ"ל ע"כ נראה דרש"י ז"ל ס"ל דהמקשן דהכ' פריך למ"ד מזונות דאוריית' דבדינ' דמתניתי' לא מצינו תנאים חולקין בדבר זה ומשמע דד"ה היא ולא עוד אלא דר' יוד' דאמר בישראל חדש א' יקיים משמע דס"ל דמזונות דאוריית' בבריית' דלעיל פרק אע"פ ובכמה דוכתי הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה כו' ר"י אומר בדבר שבממון תנאי קיים ופי' רש"י דבר שבממון שאר כסות א"כ ס"ל דשאר הוא מזונות דלמ"ד מזונות דרבנן ע"כ דריש כר"א בר יעקב דאמר שאר' כסותה לפום שארה תן כסותה וא"כ ליכ' בקר' כ"א דבר שבממון והיכי קאמר ר"י בדבר שבממון דמשמע דדבר שלא בממון מודינ' לך והא ליכ' מידי אחריני וגם נ"ל דס"ל לרש"י דר"י לא דריש כמתנית' דרב יוסף דאמר שאר זה קרוב בשר דא"כ לא נשאר דבר שבבמון כ"א כסו' לבד ובהא לא שייך לישנ' דבר שבממון כו' דה"ל בכסו' תנאו קיים כיון דלא הוי כ"א כסו' לבד ודבר שבממון משמע כל מה שהוא ממון משמע דאיכ' עוד מילתא. אחריתי תיתי מהי תיתי מ"מ מדברי רש"י מוכח דר' יודא ברור דס"ל דשאר הוא מזונות וכמ"ש דלא כרב יוסף וא"כ ס"ל מזונות וא"כ פריך שפיר דהא ר"י לת"ק דיוציא ויתן כתובה לכל חד וחד כדאית' והא משעבד' ליה כו' ולא עוד אלא. דר"מ משמע דלא פליג בבריית' עם ר"י לפרש שאר כסות ועונה בענין אחר דבהא לא פליגי וא"כ סתם מתני' דר"מ היא כדשקיל וטרי לקמן בהא שמעת' תקשה כמו שאכתוב. אלא דלעיל פרק נערה גבי מזונות דאוריית' כתבתי דר"מ ס"ל דרבנן. יהיה איך שיהיה מ"מ פריך שפיר דודאי גם המקשן ס"ל דקונם מפקיע מידי שיעבוד דלא אלמוה רבנן כ"א לשעבוד' דבעל אלא דפריך כיון דמתני' אתי' ככ"ע אפילו. כמ"ד מזונו' דאוריית' וכמ"ש איך אפשר דשעבוד' דידה דהוא דאוריית' יופקע ע"י קונם ושעבוד' דידיה דאינו דתקנו כ"א תחת דרבנן שעבוד דידיה אלמוהו כ"כ דלא תפקע יותר, משעבוד' דידה דהוי דאוריית' אבל אי הוי שניהם דרבנן לא קשה מידי דהם אמרו והם אמרו דלדידיה אלמוה ולדידה לא אלמוה. ויתכן עוד שהמקשן מביא ראיה דשעבוד דאוריית' אין קונם מפקיע דאל"כ וכי מתקני רבנן מילתא דלית דכוותה בדאוריית' כדפריך ריש ב"מ דף ד' וכי מתקני רבנן שבועה דלית דכוותה בדאוריית' ואי בכל שיעבוד דאוריית' קונם מפקיע לא הוי מתקני רבנן תקון חדש שאין דוגמתו להתיר האסור דאע"ג דמצינו דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אבל שיתירו האסור לו מן התורה לחזק דבריהם לא מצינו. ואין להאריך בזה כי שטה עמוקה היא ואם יגזור השם בחיים אאריך בזה בע"ה וכמ"ש רש"י לקמן ד"ה שהגיע זמן אלא ע"כ קונם אינו מפקיע שעבוד דאוריית' ותקנו רבנן כעין דאוריית' ודאמר רבא הקדש מפקיע ס"ל דשעבודא דרבנן:

מיהו צ"ע על זה דבהחובל ובכמה דוכתי משמע דדברי רבא אתי' ככ"ע משמע אפי' כמ"ד שיעבוד' דאוריית' ומ"מ שמעתין איפרק' כמ"ש דמוכח דשיעבוד' דידה אין קונם מפקיע הן מטעמ' קמא או מטעמ' בתר' ומשני דאין ה"נ דשעבוד נשואה שהוא דאוריית' אינו מופקע כ"א בהגיע זמן דהוי דרבנן וגבי מעשה ידיה גם המקשן ידע דאלמוהו רבנן אלא שהקשה כמ"ש וא"כ מתשמיש ליכ' לאקשויי מידי דדלמ' מזונות שאני דשעבוד נפק' ע"י קונם דקדושת הגוף הוא כדאית' באע"פ ובאמת יש לי לתמוה על דבריהם שהקשו מתשמיש דלעד"נ פשוט דלא דמי כמ"ש ולכן הביא ראי' ממעשה ידיה דאינו נפקע וה"ה למזונות לכל הפירושין דלעיל ומה שהקשו ועוד כי מוקי לה בהדירה כשהיא ארוס' כו' לא ידעתי על איזה שינויא כוונתם אם על שינויא מציעת' בהדיר' כשהיא ארוס' ולא נישאת. ר"ל דס"ל לרש"י דלא ק' מידי דכיון דלא משועבד לה עדיין לתשמיש עד נשואין ומה יוצא בשתי שבתות ולא יהא אלא דלא אדרה היכן מצינו בשום מקום דאם הגיע זמן נשואין ואינו מכניס דכופין אותו או להכניס או להוציא בשתי שבתות דלא מצינו שנתנו חכמים קצבה לדבר אלא שתקנו דאוכלת משלו ואוכלת בתרומה אם לא שהוא עושה משום מרד אז מוסיפין על כתובתה זמן גדול ואח"כ כופין להוצי' כדאמרינ' לעיל כותבין אגרת מורד' לארוסה וגם שם אין מוציאין בשתי שבתות אפי' למ"ד מורד' מתשמיש וא"כ כיון שבלא נדר נמי אין מחוייב להכניס מיד אין מוציאין בשתי שבתות ואם כוונת התוס' על שינוי' בתר' דהדירה ארוסה ונישאת דה"ל למיפרך דיוצי' בשתי שבתות. גם זה נ"ל דלא תקשי דאדרבה המקשן פריך איפכ' דאדרבה לא יוציא כלל דקסברה וקיבלה ואיך יקשה דיוציא בב' שבתות דלישני ליה דהיינו טעמ' דאינו מוציא משום דקסברה וקבלה