מגיני שלמה קנא

לצרכי הבית אבל אם היא הכניסה שפחה לעשות צרכי הבית אף אם הוא זנה מ"מ כיון שהיא עושה מלאכת צרכי הבית רק בעד מזונות בלבד בלא שכירות לא חשו חכמים לאיבתו דתוכל לומר אם אין אתה זן אותי אתה מחויב לשכור שפחה ולזונה ועתה הכנסתי לך בעד מזונות שלי בלא שכירות ולא מבעיא למאי דכתבי התוס' ז"ל לקמן דכל מלאכות השנוין במשנה אם אינה ניזונת פטורה מכולם אלא אפי' אם חייבת בשאר מלאכו' ואינה פטורה כ"א מעשות צמר:

מ"מ לא הבנתי קושיא זו כיון דתקנת חכמים הוא לא תקנו כ"א היכא דאין לו מי שיעשה צרכי ביתו אבל אם היא מכנסת לו לא תקנו דהא איכא תנאי דס"ל דלעולם אין אשה אלא לבנים. ואין להקשות דמ"מ מאי פריך המקשן תימ' עיילית לך איתת' דלמה לא פטרוהו חכמים מכל וכל בשפחה זו כיון שזנה די"ל דפריך דמאי נפקא ליה מינה כיון שע"כ זנה וכי לנקום ממנה הוא בעי כיון שהשפחה תוכל לעשות כל מלאכו' למה ליה מלאכות אשתו כלל תעשה השפחה כל מלאכות וכן הוא מיושב לר"ל דס"ל דמעשה ידיה עיקר ומזוני תקנו תחת מ"י וק"ל:

דף ס"ד ודיני חליצה ויבום בהחולץ פי' הקונדרס כו' ואר"י דמה שהביא ראיה כו' נלע"ד דרש"י ז"ל ס"ל כיון דנפקא לן מקר' ובקר' לא כתיב מוכה שחין אלא שאין חוסמין אותה דמשמע שיש לה טענה ואין מזיחין אותה וממילא כל טענו' משמע וכ"ת דנוקי אמסתבר אטענה גדולה א"כ בורסי מנ"ל דפשיט' דמוכה שחין היא טענה גדולה יותר מבורסי שהיא הקטנה שבכולן השנוין שם במשנה כך נ"ל ראיית רש"י ואם קושית ר"י ז"ל הוא דאין ה"נ דמן התורה אין כופין באמתלא כ"א במוכה שחין וההיא מעשה דבורסי הוא דרבנן דהם תקנו כי היכי דתקנו גבי בעל לכוף אותו להוציא כך כופין ליבם לחלוץ נ"ל דרש"י ס"ל דא"כ לאו תקנת חכמים היא דהא אמרינן פ' החולץ דף מ"א דכל העולה ליבום עולה לחליצה ואפילו רבנן לא תקנו חליצה אא"כ אפשר ליבם כדאית' התם בהדיא אם לא במקום דלא אפשר והיתה צריכה לעגן לעולם כמ"ש התוס' ורש"י שם וא"כ גבי בורסי כיון שהיתה יכולה לקבל בורסי גבי אחיו ס"ל לרש"י דלא היו חכמים מתקנין חליצה לעקור דברי תורה דאין חליצה אלא במקום יבום משום טענה קלה דלך אי אפשי כיון דחזינן דקבלה בורסי ואפשר דגם מוכה שחין ושאר מומין לא היו מתקנין כיון דלא תתעגן שאינה יכולה להתיבם כגון מחמת אסור' כי הנך דהתם אלא מחמתה דהיא אינה רוצה לקבל מומיו מחמת זה לא הוי עקרי ד"ת דתשב ותתעגן דהא לא מיפקדא אפריה ורביה וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל גבי מורדת דמאיס עלי דאין כופין דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאינה כשבוי' שתבעל לשנוי לה אינה טענה דתשב ותתעגן כו' אלא ע"כ התם בבורסי הוי הטעם משום אמתלא דמן התורה אין חוסמין אותה ומ"ש במשנה אמרו חז"ל היינו שחז"ל אמרו שהיא אמתלא דלא תימ' דלאו אמתל' היא כלל כיון שרגילה בבורסי ואפ"ה אמרו חכמים שהיא אמתל' וכ"ש שאר אמתלאות:

מציאת האשה פרק ששי דף ס"ו ד"ה והא כי אתא וקשה דמאי פריך נראה לישב דרבא שהקשה ומה העדפה הקשה הכי ומה העדפה כיון שהוא מעשה ידיה היה סברא שיהא שלו דכיון דתקנו חז"ל מעשה ידיה לבעל והוא זן אותה עבורם אין לחלק ולדקדק עמו אלא ליתן לו הכל אפ"ה א"ר עקיב' לעצמה מכ"ש מציאתה דאינו תחת מזונות לפרעון כ"א משום איבה ואח"כ הקשה מדמחלק רבין בין העדפה שלא ע"י הדחק ובין ע"י הדחק א"כ ע"כ לאו מטעם דלא חלקו חז"ל ונתנו לבעל כל מ"י בפרעון מזונות דא"כ אפי' ע"י הדחק נמי הוא מ"י דכיון דשניהם אינן בכלל מ"י שתהא דעתו עליהם כמ"ש לעיל דף מ"ז שיזון אותה עבורם דאין נראה לומר דעל העדפה שלא על ידי הדחק דעתו עליהם ולא על העדפה שעי"ה דכיון דאינה מחוייבת להעדיף פשיטא דאין דעתו ע"ז והוי כמציאה דאתי מעלמא וא"כ שלא עי"ה מ"ט היא דידיה אלא ע"כ הטעם דשלא עי"ה כיון דאת' לה בלא טורח איכ' איבה וכדאמרינן ריש פ"ק דקדושין. דאי אשמעינן קידושיה לאביה משום דלא טרח' בהו יש לה איבה וישנאנה אם לא תתן. משא"כ ע"י הדחק. וא"כ ה"ה מציאתה דאת' בלא טורח. ומשני מציאתה כעל ידי הדחק דמי דאין האיבה גדולה כ"כ ע"ז ומאי דקאמר פלוגת' דר"ע ורבנן נ"ל דה"פ דמאי דמציאתה דומה להעדפה שע"י הדחק בזה הוא פלוגת' דר"ע ורבנן דגם רבנן דפליגי אר"ע במציאה מודו ליה בהעדפה שעי"ה דלעצמה הוי אך פליגי במציאה אי הוי כע"י הדחק ומה שהביאו לתרצן לתרץ הכי. דק' ליה כיון דאמר ר"ע דאפי' העדפה דמ"י הוא וראוי להיות לבעל כמ"ש אפ"ה הוי לעצמה. מכ"ש מציאתה. ולרבנן קשה איפכ' כיון דקאמרי אפי' מציאתה לבעלה כ"ש העדפה. ולכן תירץ דהנהו רבנן דבריית' כר"ע ס"ל דהעדפה לעצמה אך פליגי במציאה אי הוי כעי"ה. ור"ע ג"כ קמ"ל דלא תימ' דהוי כהעדפה שלא עי"ה וק"ל:

ונ"ל עוד דרש"י ז"ל ס"ל דלר"ע לא תקנו תחת מעה כסף כלום דהא ע"כ הכא מיירי שמעלה לה מעה כסף וכדפי' התוס' ז"ל לעיל פ' אע"פ דף נ"ט ומוכרח הוא דאי לאו הכי למה סברי רבנן דהעדפה שעי"ה לבעלה הוי הא משמע לעיל דלכ"ע אם אינו מעלה לה מ"כ דידה הוי אלא ע"כ מיירי כשמעלה לה וה"ק בשלא ע"י הדחק אפילו ר"ע מודה דתקנו אפי' בלא מ"כ דאיכא איבה כיון דאת' בלא טורח אלא בעל ידי הדחק פליגי דס"ל לר"ע דלא תקנו לו כלום תחת מ"כ ורבנן סברי דתקנו וא"כ בהא מיושב למה ליה דקאמ' פלוגת' דר"ע ורבנן דק' ליה בשלמא לר"ע הוי כהעדפה עי"ה דשניהם אין באין לתשלומין וגם אין בהן איבה אבל לרבנן דהעדפה באה לתשלומין למ"כ וגבי מציאה לא מצינו תנא בעולם שיהא באה לשום תשלומין דגבי העדפה לעיל מצינו סוף פ' אע"פ משא"כ מציאה וא"כ למה תהא מציאה כהעדפה שעי"ה לרבנן ולכן אמר דפלוגתא דר"ע ורבנן היא דלרבנן לא הוי כהעדפה אלא מילת' אחריתי היא ותקנוה רק משום איבה וא"כ בהא מיושב בדרך אחרת מלבד מה שכתבתי לעיל לתרץ קושי' שהקשו התוס' בדבור שאחר זה דמשמע דמעשה ידיה הוי משום מזוני ומציאתה משום איבה והכ' משמע דמציאתה תחת מזונות ולפי דרכינו א"ש דהכ' לר"ע קאי דלדידיה כל העדפו' לא הוו כמ"י דלהוי תחת מזונו' או מ"כ אלא העדפה שלא עי"ה תקנו משום איבה וא"כ היה קושית המקשן כי היכי דחש ר"ע בהעדפה שלא עי"ה לאיבה ה"ה ליחוש במציאתה ומשני דמציאה כהעדפה עי"ה דמי ואם כן דוקא לר"ע דאין שייכות להעדפה במעשה ידיה כלל מדמי מציאה להעדפה דלענין איבה דמו להדדי כיון דגם העדפה לר"ע לא הוי כמ"י ולא שייך בה תשלומין אבל לרבנן דהעדפה הוי בכלל מ"י ותקנו' תחת מ"כ אה"נ דמציאה לא דמי להעדפה כלל וביבמות ע"כ לרבנן קאי דלר"ע כל אשה מציאתה לעצמה וק"ל:

ואין להקשות מנ"ל למקשן גם למה ליה לתרצן למימר דהוי כעי"ה דלמ' ר"ע ס"ל דהעדפה שלא עי"ה הוי כמ"י ותקנו תחת מ"כ וא"כ לא דמי למציאה. י"ל דס"ל דאין לחלק בין ע"י הדחק ללא ע"י הדחק כ"א לטעם דאיבה דבהא איכ' איבה ובהא לא. משא"כ אי הוי תקנת תשלומין אין חלוק כיון דבשניהם אין דעתו עליהם רק שחז"ל תקנו אין לחלק ולעיל לא הקשה מחמת מ"כ כ"א כיון דהוי מ"י אין לחלק ביניהם אף אם לא תקנו תחת מ"כ וכמ"ש. ועו' יש לתרץ קושי' הראשונה דרב' דהקשה ומה העדפה דמ"י הוא על העדפה שע"י הדחק הקשה כמו דמסיק לפי האמת וזה הוי מ"י אבל העדפה שלא ע"י הדחק כיון דבקל בלא טורח את' הוי