מגיני שלמה קנ

את מקודשת ועוד כיון דבקדושין בעינן נתן הוא ואמר הוא א"כ גם האמירה הוי התחלת הקדושין ואז הוי התנאי משא"כ. בשומרין אע"ג דבשעת התנאי אמר על תנאי אינו נעשה שומר מ"מ כיון שאז אין בדבורו נעשה שומר אלא אח"כ ואז לא ירד בתורת שומרין כלל כ"א על המקצת דאטו אם בתחלה תבעו להיות שומר ואמר אי אפשי להיות חייב ואח"כ ירד מעצמו יהיה חייב כיון שלא קבל עליו שמירה ה"נ אע"ג דבתחלה אמר הריני שומר ע"ת כך וכך מ"מ כיון דבתחלה עדיין אינו שומר עד דמשיך ואז אמרינן דעל תנאי נחית משא"כ בקדושין כיון דבשעת התנאי היא מתקדשת ואמ' שהוא מקדש' על תנאי הוי מתנ' על מש"ב ועוד נראה לתרץ דאפי' אם הפי' כדברי התוס' ז"ל י"ל דס"ל לרש"י דאין תנאי זה דומה לשאר תנאים לענין שצריך שיהיו בו כל דיני תנאים המפורשי' פ' מי שאחזו דכל התנאים הוא שאומר אם תעשה כך וכך או אם אעשה כך וכך משא"כ הכא לא הוי תנאי רק שמתנה שלא יתחייב לה מה שראוי להיות חייב ומגרע זכותה וכן בשומרים למוכר שדה ע"מ שלא יתחייב באחריות או כיוצ' בזה שאינו רק שפוטר עצמו ממה שהוא ראוי להיו' חייב ואין זה ענין לתנאי כלל ודומה לקרע כסותי שהביאו התוס' שאמר ג"כ ע"מ לפטור ושם פשיטא דלא שייך כלל תנאי כפול לע"ד אלא זה ע"מ הוא לשון המורגל בכל דבר שאדם עושה אדעת' דהכי אע"פ שאינו תנאי כמו פ' בן סורר גבי התראה ע"מ כן אני עושה וא"כ לא בעינן דיני תנאי כגון כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ונתישבה עוד קושית התוס' שהקשו בתחלת הדבור גם מה שהקשו פ' מי שאחזו דף ע"ח ד"ה דתנאי ומעשה בד"א ופי' שהתנאי סותר המעשה ומדברי רש"י לא משמע כ"א כפשטי' ולא קשי' כלום מההי' דאתרוג דהת' לא שייך תנאי אלא שאין נותנו לו במתנה גמורה כ"א לצאת בו ונתנו לו לזמן משא"כ גבי גט למאי דס"ד דע"מ לא הוי כמעכשיו ואין נותן לו הנייר עתה להתגרש בו שהרי אינה מגורשת עד אחר החזרת הנייר רק שנותן לה לתנאי שאם תחזרי לי תהא מגורשת זהו מקרי תנאי גמור ואין ה"נ בגט אם אמר הילך גטך ויהא שלך להתגרש בו ואח"כ תחזירי לי זה תנאי אלא שאין נותנו לה לעולם כ"א לזמן מגורשת כדמסיק התם לרבי דאמר ע"מ כמעכשיו דמי ולא צריכינן למימר דהוי כתנאי בדבר א' ומעשה בדבר אח' כדמשמע מפי' התוס' שם בקדושין ובבבא בתר' דלא הוי תנאי כלל ואם יגזור השם בחיים אאריך בדיני ודו"ק:

דף נ"ח ד"ה קוביוסטוס כו' פ"ה גונב נפשות ולא משמע הכי פ"ק דבכורות כו'. קושיא זו ראיתי שהקשו התוס' ז"ל בכמה דוכתי על רש"י ז"ל ובעניותי לא יכולתי לירד לסוף דעתם הלא שפיר קאמר גונב נפשות כיון דכתיב בקע לגלגולת לשש מאות אלף כסף וגו' א"כ גונב נפשות ולא גבה מהגנובין כלום אלא שבתחלה אומר הכתוב שהגביה היה ציווי המקום לגבות מת"ר אלף ולא נתכוין ההמון כ"א לקנתרו בדברים כדאית' התם וה' יודע כי אחרי כתבי זה מצאתי שתרצו התוס' כן פ' המוכר פירות ומ"מ הוספתי קצת ביאור על דבריהם ומה שהקשו קושי' השניה הנה רש"י לא כתב דרובי גונבי נפשות אלא שסתמן גנבים הם וכוונתו דסתמן גנבים הן או גונבי ממון או נפשות וכן כתב הרשב"ם ז"ל פ' המוכר פירו' בהדי' רוב' עבדי הכי איתנהו או גנב או קוביוסטו' א"כ כיון שידעת שאין גם אחד מהם טוב או גנב או קוביוסטוס אפי' נאמר דרובן גונבי ממון ומקצתן נפשות מ"מ כיון שידעת שהוא גנב קבל הכל דמ"ל גניבת ממון או נפשות ואינו יכול לומר דממון אני מקבל ונפשות איני מקבל כיון שהוא בחזקת גנב אין חלוק בגניבה ומא' יבא לחבירו וע"כ צ"ל כן לפי' הרשב"ם שכתב כן בקושית המקשן דפריך מ"ט לאו משום דרוב' הכי איתנהו ר"ל לא כולם וע"ז פי' גנב או קוביוסטוס וא"כ אין כאן רוב לא בגניבת ממון ולא בנפשות וא"כ גם לרב תקשי נהי יל בתר רוב' מ"מ אין כאן רוב נפשו' נהי דבכלל נפשותדא י"ל הוי ממון מ"מ איפכ' תקשי וא"כ לימא ממון קבלתי נפשות לא קבלתי אלא ע"כ כמ"ש והרמב"ם ז"ל פ' ט"ו מהל' מכירה כתב ג"כ כפירש"י וסיים בדבריו שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדיעו' הרעות ור"ל כמ"ש דאע"ג דאין רובן גונבי נפשות מ"מ יש בו דעה רעה ואם יבא נפש לידו לא יחזירנה וא"כ אם מצאו האדון שגנב נפש כבר ידעת שדעתו רעה ולא יחזור גם מעבירה זו:

שם הנהו קלא אית להו כבר יישבתי שפיר בע"ה פ"ק דקדושין:

שם ע"ב ד"ה במעלה לה מזונו' הנה רש"י ז"ל לא פירש כן ונ"ל שרש"י אינו מחלק בין לישנא דניזונת או מעלה לה מזונות ושניהם פירושן שהוא נותן לה מזונות והיא אינה רוצה ולע"ד היה נראה דיותר קרוב בלשון שהיא ניזונת ממש מלישנא דמעלה לה דקאי אדידיה ויש לפרשו שהוא מעלה והיא אינה רוצה אבל ניזונת משמע שהיא ניזונת דהא קאי אדידה ולפי האמת נוכל לפרשו שהאמת שהוא זנה והיא ניזונת אלא דתנא קמ"ל דאם היא רוצה עושה ואוכלת משלו ועיקר רבותא דתנא כדרב הונא ולפי דעתי יש קצת הכרח דאם אינה ניזונת כלל שאינה רוצה איך סליק אדעתיה להקדיש מעשה ידיה כיון שאינה רוצה לאכול משלו אלא ע"כ שהיתה ניזונת עד הנה ולכן הקדיש מעשה ידיה וקאמר דאם היא רוצה אינה נותנ' לו מ"י ורבותא קמ"ל דס"ד כיון שהיתה נזונת עד הנה והוא הקדיש ליהוי הקדש ולא תוכל לחזור בה כיון שכבר עשה מעשה ע"ז והקדיש קמ"ל:

דף ס' ד"ה יכול עד ותימ' לר"י דמנ"ל לאוקמ' כו' הנה גם רש"י ז"ל הביא גירסא זו ונלע"ד לישב דס"ל לתלמוד' דבשר וחלב מחד קרא נפקי דשקולין הן דאע"ג דבש' יש בו צד חמור דאיסורו שוה בכל מחיים מ"מ גם חלב יש בו צד חמור דהחמרת בו בטומאתו שכן מטמא שלא בהכשר דמשקין עלולין לקבל טומאה משא"כ בשר צריך הכשר וכמו שמתחיל בברייתא לדון איסור מטומאה וא"כ גם בחלב החמיר בטומאה יותר מאוכל מה שאין כן דם שיש בו כל החומרות ולכן צריך קרא:

שם ע"ב ד"ה וא"ר נחמן כו' אין לפרש כו' הנה רש"י ז"ל פי' בהדיא משום גזירה אטו אשה ולי הצעיר תימא גדולה לפירושו ז"ל דא"כ מה ענין ברייתא דהבחנה לענין זה והלא אין דומות זו לזו אלא כי אוכלא לדנא דהא התם ליכא טעמא כלל בעקרה וזקינה ואינך ואפ"ה אסירי והכא לא גזרינן אלא מטעמי דכתבי התוס' הא לאו הכי לא אסירי ולעד"נ דרש"י ז"ל ס"ל דהאי אינו סתמ' דתלמוד' פריך ליה ורב פפי ואינך אמוראי לא ידעי הא דשרי ר"נ וס"ל דמאי דאסר ר"נ הוא מטעם גזירה דלא פלוג בין אשה לאשה ופריך רב פפי דבלא ההיא סברי הא מבריית' וסתמ' דתלמוד' פסיק דלא דמי לבריית' אלא טעמ' אחרינ' איכ' הכא כדכתבי התוס' והכי ס"ל לרש"י כהלכת' כדכתב בהדיא ושינוי' דתלמוד' לעיל הוא לפי שיטת האמת דלא הוי משום לא פלוג אלא דתלמוד' מפרש מלתא דר"נ כי היכי דלא תקשי אהדדי אבל אינהו לא ידעי להא דר"נ עי"ל דוודאי ר"נ לכל הדעות לא ס"ל טעמא אחרינ' כ"א מטעם שמא תגמול אלא דרב פפי פריך גם אר"נ והלא בלא האי טעמא אסור מטעם דלא פלוג ומסיק תלמוד' דלית הלכת' כרב פפי אלא יש חלוק בין הברייתא להא אלא דאסור מטעם דר"נ ונ"ל דס"ל לתלמוד' בשלמא לענין הבחנה אי שרית להאי אשה אתי למשרי בכל אשה אחרית' דליכ' היכר' משא"כ הכא איכ' הכירא דלהאי אית לה ילד ולהאי לית ליה ומיתה קלא אית לה ולא אתי למטעי דאית לה ילד עדיין:

דף ס"א ד"ה הכניסה לו קצת תימא כו' לעד"נ דיש לישב דמה בכך שאין הבעל מרויח דהם אמרו והם אמרו דחז"ל תקנו מעשה ידיה משום איבה דמשמע שהיה ראוי לתקן לה מזונות בלא מ"י אלא דחשו משום איבה שיאמר הבעל אינך עושה צרכי הבית ואני זן אותך ואני מחויב לשכור שפחה