מגיני שלמה קמט

לא כתב לה שהן אפותיקי אלא שיחדן לעצמו והבטיחה שתגבה מהן אמרינן שלא התפיסה צררי אחרינא כיון שיחדן כבר והקצה אותן לכתובה ולכן קאמר גבי ארעא יחד לה ופירש"י שכ' לה כו' וגבי מטלטלין כתב סתם המיחד מטלטלין ולא הזכיר שכתב לה כלום וגם לא הזכיר שיחד לה רק המיחד מטלטלין עו' נ"ל דגבי מטלטלי' קאי גם אמלת' אחריתי כגון מטלטלי' שהכניס' לו בנדוני' שגם זה הוא כתובה כדאי' לעיל והן בעין נוטלתן בלא שבועה דכיון שהן בעין לא התפיסה צררי ע"ז דאע"ג דביבמות ריש פרק אלמנה פליגי אמוראי וס"ל לחד דיכול הבעל לסלקה במעו' היינו כשרוצה לסלקה אבל בסתמא אמרינן דלא סלקה ונוטלתן כך ולפי זה צריך לפרש ליתנהו בעינייהו כפירוש הרי"ף דר"ל שהן עצמן אינן בעין אלא מכרן ולקח מטלטלין אחרים בעדם והיא ידיע כמ"ש ז"ל בפי' אבל אם אבדו כפירוש רש"י פשיטא דבעי שבועה דמה לי אם הוציאם ונתחייב מעות או אבדו שהוא חייב באחריותן ואימא התפיסה צררי ולא דמי ליחד מטלטלין דשם כיון דיחד כבר לא חזר והתפיסה צררי אבל מטלטלין דצאן ברזל שהן באחריותו למה לא יתפיס' צררי אם אבדו שנעשה חייב כיון שלא יחד לה לכתובה וזהו פירושו לפי ע"ד ולכן לא פירש כפירוש רש"י ז"ל:

ע"ב ד"ה שאם אמר פיר' בקו' וקשה נ"ל לפי מאי דאיכא דגרסי גבי עובד' דרב פפא הוה מסיק בי חזאי כמ"ש התוס' בב"ב דף ע"ז ודף ק' א"כ מוכח ע"כ דהטעם הוא משום מטבע דאל"כ מאי מייתי ראיה בב"מ דף מ"ו דסביר' ליה לר"פ דאין מטבע נקנה בחליפין דלמא הא דאקני ר"פ אגב ארעא היינו משום שהיתה הלואה ולא היו המעות בעין וכמ"ש התוס' דהא להא גרסא ע"כ מהני בהלואה אגב קרקע ואע"ג דמדברי רש"י ז"ל עצמו בב"מ משמע דזוזי דר"פ פקדון הוו וא"כ לא גרס מסיק ע"ש מ"מ ס"ל לרש"י כיון דהלואה נקני' אגב קרקע כדמוכח מההוא עובדא דר' אבא פרק הגוזל עצים דף ק"ד דשם י"ל דהיתה גרסת רש"י מסיק וכן מוכח לע"ד שם מלשונו ד"ה שכיב ר"א כו' ואי אנסי מינך באורחא וריהט' דשמעת' פירושא הא דתבעי יתמי מיניה אי איתנס באורח' משום דכיון דבטל שליחותו א"כ עדיין המלוה חייב באחריותו כדאית' ספ"ק דגיטין דאם אינו שליח המלוה ונתנו לו חייב באחריותו ורחוק לפרש דהטעם הוא משום שומר שמסר לשומר דכיון שנתנו לו ע"פ המלוה שצוה ליתנו לו אלא שמת ונפלו זוזי קמי יתמי למה יתחייב משום זה הרי כיון שצוה ליתנו לו אם כן היה נאמן לו והגע עצמך אם השומר מסר לשומר שהיה נאמן אצל המפקיד כההוא דסבת' פרק המפקיד ומת המפקי' קודם הנתינה ולא ידע הנפקד שמת המפקיד וכי תעלה על דעתך שיהא הנפקד חייב נגד היורשין אם נאנס אע"ג שנגד אביהם היה פטור זה לא שמענו בשום מקום אדרבה כתבו הפוסקים שהוא נפטר מאחריות לגמרי והב' קם תחתיו ואפילו נאמר דס"ל לרש"י כמ"ש הטור בסימן ע"ב דגם אפילו אם הראשון פטור מ"מ אם אין להב' לשלם חייב הראשון לשלם מ"מ ברור דאין הראשון חייב כ"א על מה שהיה חייב בתחלה קודם שנתן ליד השומר הב' דהוי עדיין כמו שומר עליו לענין זה אבל להתחייב יותר מבתחל' לא ס"ד כיון דלא פשע בנתינתו לשומר הב' וא"כ למה כתב רש"י שהוא חייב באונסין אם נאנס בדרך והלא אינו אלא פקדון דנהי דחייב באחריותו אם נתבטל השליחות דהרי הוא כמו שנשאר בידו והוא חייב על כל מה שהיה חייב כשהיה בידו אבל שיתחייב יותר זו אינה תורה כיון דלא הוי שומר שמסר לשומר וכמ"ש אלא ע"כ אמלוה קאי א"כ ע"כ אין הטעם משום דאינו בעין דא"כ גם אגב קרקע לא היה מהני וכמ"ש התוס' אלא ע"כ צ"ל הא דמהני הוא מטעם תקון חז"ל שתקנו שיוכל להקנותה כמו מכירת שטר או מתנתו דמשמע פ' מי שמת דהוי דרבנן וכמ"ש התוס' פ' הספינה דף ע"ו וכן כתבו דף ע"ז גבי הרשאה וא"כ ס"ל לרש"י דאי לאו מטעם מטבע הוי נקנה אפילו בסודר מטעם תקון חז"ל דאין חלוק בין קרקע לסודר לענין זה דאם סודר לא מהני גם קנין לא היה מהני אך לי הצעיר ק' דא"כ לפירוש רש"י ז"ל ס"ל לרב דאין מטבע נקנה בחליפין דהא בי רב משמיה דרב אמרי לה ובב"מ קאמר רב ולא חד אמר מטבע נעשה חליפין כו' א"כ לא מסיי' התם מי אמר נעשה ומי לא ולמה לא מסיי' מהא דרב כיון דרב אמר דאין נקנה כ"ש דאין נעשה כדאית' התם וכמ"ש התו' התם בהדיא ואפשר דרש"י ז"ל ס"ל דאע"ג דאין נקנה יכול להיות דנעשה דהא דאין נקנה הוי הטעם משום דלהוצאה נתנה ולא הוי בעין ומשו"ה הפקיעו כל דין חליפין ממטבע אפי' של פקדון כיון דגבי פקדון נמי פעמי' נתנה להוצאה כגון אם לא הפקיד אצלו צרורין דק"ל ישתמש בהן כדאית' פ' המפקיד לפיכך תקנו שלא יהא חליפין במטבע זכר לדבר פי' רש"י כן ריש פ"ק דקדושין כיון דאשה לא מקנה נפשה בפחות משוה פרוטה הפקיעו ממנה כל דין חליפין אבל נעשה חליפין דלא שייך האי טעמא אפשר דס"ל לרב דנעשה הטעם שפירש רש"י משום דאין מטבע נקנה הוא ג"כ טעם של התוס' אלא דלרש"י ס"ל דאפי' אם היתה ההלואה עדיין בעין לא מהני ולכן פירש מטעם מטבע דאע"ג דהיא בעין מ"מ להוצאה ניתנה ואע"ג דבב"מ פריך ר' אבא לעולא דאמר אין נעשה חליפין מנקנה בחליפין י"ל דר"א שמיע ליה לעולא דס"ל תרווייהו אבל לרב דלא שמיע לן יש לומר שיש חלוק ביניהם:

דף נ"ו ד"ה אמר רב כו' לע"ד נראה דרש"י ז"ל הוקשה לו דאם רבינו היינו רבי איך פליגי אמוראי בהדיה כדאית' אח"כ על כן צריך לפרש דהאי איתמר ה"ל כמו הא דאמרינן בגמר' דפלוני מתני לה או בהאי דוכתא מתני לה בלא גברי ובהאי דוכת' מתני לה בגברי וא"כ ר"י בר אבדימי פליג אהאי איתמר דלעיל דלא מסיים מי מהם אמר כך או כך והוא אומר דרב ס"ל בהדיא הלכה:

ד"ה הרי זו מקודשת כו' בסוף הדבור כתבו ובקונדרס פי' שם כו' ואני עיינתי שם בפי' רש"י ז"ל ונלע"ד לפרש דאין כוונת רש"י מטעם שקדשה כבר דלא נזכר שם כלל דיהב קדושין כלל דנימ' מתנ' על מה שכתוב בתורה הוא דלא נחית לשמירה כלל ונעשה כמו א' שהוא שומר מעצמו בלא שום תנאי דפשיט' שאינו שומר כלל והמקצת שקבל עליו קבל עליו ולא שהוא שומרו אבל בקדושין אין שייך לומר דלא נעשית אשתו שכיון שאמר הרי את מקודשת אפי' אחר התנאי הרי היא אשתו דאין אישות לחצאין כמבואר שם בהדי' בדברי רש"י וכיון שנעשית אשתו ע"כ אין התנאי כלום משא"כ דלא נעשה שומר כלל וזהו דברי התוס' לעיל ג"כ ואין להקשות א"כ למה ליה לרש"י להזכיר כלל דשומר לא נחית לשמירה עד דמשיך תיפוק ליה בלאו הכי מהאי טעמא דפרישי' י"ל דרש"י בא לפרש לישנ' דתלמודא דקאמר דמעיקר' לא שעביד נפשיה ולא קאמר דלא שעביד נפשיה משמע שבתחלה קודם שנעשה שומר לא שעביד נפשיה ותלמוד' רבות' קאמר דאע"ג דבשעת התנאי אמר הריני שומר ע"מ שלא אתחייב מ"מ דבור זה אינו כלום עד דמשיך ואז התנה מעיקר' ואמר שלא ירצה לירד ולעשות משיכה להיות שומר כ"א זה מקבל עליו ונמצא לא נחית לשמירה כלל ולפי ע"ד הדבר מבואר שם ברש"י דאל"כ למה ליה לרש"י דאין אישות לחצאין ע"ש:

ועי"ל דרש"י ס"ל דאפי' אם התנאי קודם למעשה שאומר ע"מ שאין לך עלי שאר כ"ו את מקודשת מ"מ כיון שהכל נאמ' בדבור א' והמעשה תלי בתנאי מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה משא"כ בשומר כיון דלא נחית לשמירה עד דמשיך ולא נעשה שומר בדבורו שדבר עם התנאי בבת אחת א"כ כיון דהתנה מעיקר' והדר נחית לא נחית כלל בתורת שומרין כ"א על המקצה שקבל וגם זה מבואר ברש"י שם ואע"ג דגם בקדושין אין בדבור כלום כ"א בנתינת הקדושין מ"מ כיון שהנתינה צריכה להיות בשעת הדבור כנודע ואז נעשה התנאי הוי מתנ' על הקדושין שהרי אומר על תנאי