מגיני שלמה טו

ולילף משחוטי חוץ ומשני מסתברא מפרי' הל"ל שכן הוציא כו' ופריך אדרבה מש"ח הל"ל שכן חוטא בנשמת פגול ופרש"י חוטא מקלל וש"ח שניהם חוטאים משא"כ פר לאו חטא הוא ושניהם יש בהם נטילת נשמה בכרת משא"כ פר וכן שניהם אין בהם פגול משא"כ פר א"כ ה"נ ג' סימנים שייכים כאן ששניהם חוטאים ושניהם יש בהם נטילת נשמה במזיד ושניהם אין בהם פגול משא"כ נתינת דמים לבהונות אין בהן חטא ולא נטילת נשמה ויש בהן פגול ועוד דנתינות אלו שניהם בזרים הנותנים משא"כ התם כהן נותן ואע"ג דלא דמי לסוכה מ"מ כיון דר"י גמר ג"ש דנתינה נתינה ודמיא לתרומה כמ"ש ג"ש עדיפא ליה ואפי' אם שאר הסימנים לא היו שייכים כאן היה די בהדא מלתא דלא יליף אלא נתינות הבאים בחטא ואע"ג דנתינה דתרומה אינה החטא בעצמו מ"מ אתיא מחמת חטא ודמיא להדדי דשניהם חטא אחד הוא שחטא הזר בקדש:

שם ד"ה מעילה שלא חייב בה כו' עד מיהו קשה לר"י אמאי איצטריך כו' ולע"ד תימא מה שהקשה ר"י אנזיר משבועת הפקדון אחרי כי נודע כי אין כל דבר נעלם ממנו ז"ל. ועוד שהתוס' ז"ל עצמן אשר סתמן הוא דברי הגדול ר"י ז"ל הביאו בשבועות פ' שבועת הפקדון דף ל"ז בספרי גבי נזיר פתאום להביא את השוגג והלא דין הוא וכו' ומניין שחייב את המזיד אמרת ק"ו ומה שבועות העדות שלא חייב את השוגג כו' לא אם אמרת בשבועות העדות שכן אינו לוקה תאמר בנזיר שלוקה והואיל ולוקה אינו חייב קרבן ת"ל כו' כתבו התוס' שם דאיכא למיגרס שבועות הפקדון א"כ מבואר דאין ללמוד נזיר משבועת הפקדון למזיד ומשבועות עדות נלע"ד דפשיטא דליכא למילף אע"ג דליכא פירכא זו דשבועות עדות לא לקי דהתראת ספק היא כדאיתא התם ומ"מ פשיטא דלא ילפינן מיניה דזה חטאת וזה אשם ופשיטא דמעילה ילפינן מיניה דהוי אשם מאשם:

ומה שהקשו משפחה חרופה נלע"ד לתרץ ג"כ דממעילה הוי ילפינן בג"ש דאיל האשם כדיליף בתורת כהנים בשפחה חרופה איל האשם נאמר כאן איל האשם ונאמר להלן איל האשם מה להלן בכסף שקלים אף איל האשם האמור כאן בכסף שקלים משא"כ בשבועות לא נאמר איל האשם עוד יליף התם אשמו אשמו וגם זה נ"ל דמאשמו דמעילה יליף דאע"ג דבפקדון נמי כתיב אשמו מ"מ בשנים אלו כתיב והביא את אשמו לה' משא"כ בפקדון כתיב ואת אשמו יביא לה' ובכל דוכתי אמרינן מדדמי ליה ילפינן היכא דאיכא דדמי ליה וא"כ הוי ילפינן בג"ש ולעד"נ שאין כאן ספק:

ועוד קשיא לי הא דכתב ר"י ז"ל דלחומרא מקשינן דאדרב' לענד"נ דמספיקא לא אמרינן ליה קום אייתי חולין לעזרה. ועיין על זה:

דף ל"ג ד"ה אף מעילה בכזית תימא לר"י דהכא משמע וכו' לעד"נ נ"מ דרש"י ז"ל נשמר בלשונו שכתב ד"ה ומינה מה תרומה מיתה הכתובה כו' אף מעילה אין מיתה כו' הרי שצ"ל דהאי מינה דוקא אמיתה קאי ולא אשוגג לענין קרן וחומש ולעיל אקרן וחומש כמ"ש רש"י לעיל והטעם בזה דהטעם דבשוגג כיון דמתמעול מעל ילפינן אפי' מידי דלאו אכילה כדאיתא התם ובמידי דלאו אכילה הוי השיעור בש"פ כמ"ש התוספות בדבור שלפני זה א"כ ה"ה במידי דאכילה דהא אקשינהו רחמנא בהדיא בקרא בין באכילה בין בממון מקשינן להו ועוד דהא עיקר הדין דאכילה לא ילפינן מתרומה בשוגג דאדרבה אי לא ג"ש דחטא ה"א דקרא מיירי בין באכילה בין בהנאה ובין פגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם אלא דג"ש אתי למעוטי פגם לחוד או הנאה לחוד הכל כדאית' וס"ד כיון דאיכא ג"ש לא הוי מעילה כ"א באכילה להכי איצטרך תמעול מעל א"כ לא ילפינן כ"א למעוטי פגם והנאה לחוד ולא עיקר הדין דעיקר הדין כתיב בקרא ולכן לא ילפינן לגמר מתרומה ומקשינן אדרבה אכילה לממון אבל מזיד לרבי דלא כתיב כלל בקרא לא אכילה ולא ממון ועיקר הדין מתרומה אתי לא ילפינן לגמרי מתרומה כיון דעיקרא דדינא מהתם אתי ועוד דליכא למימר דקרא לממון דהא ממון לא כתיב במזיד כלל וליכא היקישא כלל:

ועוד דלדברי התוס' הוי כפשטיה כיון דכתבו לעיל דבמזיד לא חייב במעילה כ"א באכילה ולא בשאר הנאה א"כ לא קשיא מידי דבשוגג אמרינן דון מינה ואוקי באתרא דהא בשאר הנאות נמי משלם קרן וחומש אמרינן אוקי באתרא אבל מזיד לר' דלא ילפינן מתרומה כ"א אכילה דמעילה מאכילה דתרומה ובשאר נהנה ליכא מיתה א"כ ליכא למימר אוקי באתרא ולע"ד אין בזה ספק. והחכם מהררש"א ז"ל הקשה קושיא אחרת אמזיד ואין להאריך בזה:

דף ל"ד ד"ה פסול הגוף תימא דלעיל אמרינן אם היתה וכו' ולעד"נ דלעיל לפי המסקנא דהכא קאי ולפי המסקנא לא פסלה היסח הדעת בתרומה כ"א בקדשים דממשמר' תרומתי לא ילפינן שתפסול בהיסח הדעת אלא שצריך שמירה ואי לא שמרה מאן לימא לן שתפסול א"נ ס"ל למסקנא דטומאה לא הוי היסח הדעת דאע"ג דאינו מוזהר בשמירתה מ"מ מאן לימא לן דלא שמרה מ"מ. ותדע דהא למאי דמוקי ר' ירמיה דאסורה לאכול משום מעלה דאין זריעה לתרומה וקשיא הא בלא מעלה נמי אסירא משום היסח הדעת דהא ר"י מדר"ל מייתי לה ולר"ל פסול הגוף הוי ואסירא מדאוריי' בלא מעלה ואפי' תימא דמייתי מדר"ל לר"י אבל לר"ל לא, צריך האי טעמא דבלאו הכי אסירא מ"מ מי החג גופא תקשי למה טמאים משום מעלה והא בלאו הכי פסילי בהיסח הדעת דהוי פסול הגוף ופוסל במים דלא גריע מתרומה דהא קדישי בכלי כמו לינה שפוסל בה כדאיתא בסוכה ס"פ לולב וערבה וגדולה מזאת משמע שם בתו' דקדוש ידים לא מפסלי ביוצא ובהיסח הדעת מפסלי ע"ש ויש לחלק דידים כיון דאשח דעתיה אימר נגע בטינופת ומ"מ פשיטא דלא גרע מתרומה אלא ש"מ דלמסקנא לא פסלה טומאה משום היסח הדעת וכ"ש לעיל דאינו אלא ספק טומאה שנולד לה ולא הוי היסח הדעת ולשינויא קמא אפשר דאפי' בקדוש' כלי לא פסול הס"ה כ"א בקדושת עצמו וכיוצא בזה כתבו התוס' ס"פ לולב וערבה גבי פסול יוצא:

דף ל"ה ד"ה שחילל ומיהו תימא כו' הנה בכ"מ ישבוה:

דף ל"ז ד"ה הדבוק מבפנים יש לפ"ה תימא כו' ולעד"נ דמתחילה היה סובר רבה דפליגי באבוקה כנגדו ומבעי' לי' בהרתיח מבחוץ מי מחייב ר"י גם בזה או לא וכדפשט ליה דר"י ור"ל בהא פליגי מבעיא ליה מאי כוונתו אי ר"ל דפליגי גם בזה או דוקא בזה אבל באבוקה כנגדו מודי ר"ל א"נ מה ענין רבה לר"י דרבה הוי סבירא ליה דפליגי באבוקה כנגדו ור"י הוה פשוט ליה דפליגי בהרתיח מבחוץ:

דף ל"ט ואימא הירדוף כו' אבל קשה לרשב"א דלעיל אמר כו' הנה מדברי רש"י ז"ל נראה בהדיא דהירדוף והירדופנין דלעיל תרי מילי נינהו אמר שי"א אלוישנא ובהירדוף פי' שהוא עץ שהמתיק משה את מי מרה וזה העץ הוא סם המות לבהמה כדכתב הערוך וכן נראה מדבריו דתרי מילי נינהו שהביא לפני זה דרגיני' והרדופניא ולא פי' כלום ובערוך שאחר זה הביא קושיא דתלמודא ואימא הירדוף ולא הביא הרדופני דלעיל ואפשר דרש"י ס"ל דהרדופ':

לא הוי כינוי לרבים רק שם העץ הוא כן וא"כ הרדופני והרדופנין דלעיל תרי מילי נינהו או אפשר דרש"י גריס בחולין הרדופני דב"ב ד"ה הרדיפו דהוא ס"ה לבהמה דף מ ד"ה רבא מחו ליה קדרה פ"ה קמחא דאבישונא וק' וכו' אפשר לע"ד דרש"י ז"ל ס"ל אמלתא דברייתא קאי דמיירי בנותן חומץ בקדירה דבחסיסי אפילו עולא מודה דשרי בחומץ בסוף דלא בא לידי חימוץ