מגיני שלמה טז

כ"כ אי לא בשיל שפיר גם אינו אלא חששא בעלמא דלמא לא בשיל שפיר וא"כ כיון דלא אסור אלא משום לך לך אומרים לנזירא לספיקא לא חששו דאפי' ספיקא דרבנן שרי בעלמא כ"ש זה שאינו אלא מגדר מלתא בעלמא:

דף מא אין מבשלים תימא למה שנאו כאן כו' ולעד"נ דשנאו כאן איידי דאיירי בחרוסת שעשוי לטבל בו בשר וא"כ מותר בי"ט של פסח לעשות טבול של חרוסת לטבל בו בשר וכן חרדל הלכך שנאו דפסח מותר לטבל נמי בחרוסת או בחרדל א"נ איידי דתני דאין נותנים קמח לתוך חומץ וחרדל שהם מי פירות ומחמיצים מיד תני דאין מבשלים במי והראשון נראה עיקר:

שם ע"ב ד"ה א"ד חדא מיהו לקי וכו' וקשה לר"ת א"כ ועוד דבב"מ כו'. תחילה נלע"ד ליישב הקושיא הב' דלשיטת רש"י ז"ל ס"ל לרבא דכי אם צלי אש אי הוי לאו ר"ל דקאי אלא תאכלו כ"א צלי אש משמע כל מיני בישולי שאינן צלי לאסור כדכתב רש"י ולא דמי לכי נפש הוא חובל דהתם הוי הטעם על רחים ורכב דלא תחבול אותם משום דכי נפש הוא חובל אלא דילפינן שאר דברים מדתלי קרא הטעם בחיי נפש אתרבאי כל שהוא חיי נפש דמאי שנא אבל כ"א צ"א לאו טעמא הוא א"כ כולל כל מילי וכיון דע"כ ללאו אתי דליכא למימר דאתי לעשה דכבר כתיב צלי אש ומצות וגו' כדכתב רש"י התם א"כ ע"כ אלא תאכל קאי וא"כ ס"ל לרבא כיון דאתי למ"ש לקי כלישנא קמא א"כ גם אנא ומבושל לקי כיון דכיילינהו קרא בחדא ועוד אפשר דס"ל לרבא דאע"ג דאין לוקי' על לאו שבכללות כלל אפי' אחדא בלבד הכא ע"כ לקי דהוי כמו דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו כמ"ש לעיל דף כ"ד וכיון דגם לא הוי בכלל ויצא דלוקין עליו לוקין על כל הכלל. וכיון דהוי לאו דלוקים עליו לוקים גם אנא משום לאו זה כיון דכיילינהו וא"כ בב"מ ה"ק רבא בשלמא כי נפש אתא לטעמא כדי לרבות לשאר דברים אבל כ"א צ"א אי לאו אלא תאכל קאי א"כ לא הוי אלא עשה ועשה כתיב כבר אלא ש"מ ללאו אתא וכיון דהוי לאו איכללו כל מילי ולקי עלייהו כמ"ש ולא מוכח רבא התם אלא דהוה לאו כדמשמע לישנ' דתלמוד' התם דקאמר אלא ש"מ ללאו אתא אלמא לא בעי למוכחא כ"א דהוי לאו ומה שהקשו מברייתא י"ל לשיטת רש"י דס"ל לרבא ול"ק דאביי דאינה עיקר דהא גם צ"ל הכי דס"ל דהמבשל במ"פ חייב וזהו נגד הברייתא דס"ל דנא ומבושל דכבר ראיתי בדברי מהרש"א ז"ל שכתב דחייב אלאו דאנא דלישנא דחייב לא משמע הכי וגם מדברי רש"י לא משמע כן שכתב ד"ה משום צ"א לאו דלא תאכל כ"א צ"א איכא ולא לאו דבישול משמע דמשום האי לאו חייב ולא משום לאו אחר דאל"כ הל"ל דהכא ליכא לאו כלל משא"כ בישול הוי לאו עכ"נ דר"מ ורבא ואביי לק' ס"ל דהאי ברייתא לאו דסמכ' היא דלא איתניא בי ר"ח ור' אושעי' כיוצא בזה תירצו התו' בכמה דוכתי וס"ל לתרץ מאי דקאמר רבא דב"מ אבל כ"א צ"א למאי אתא ומאי קושיא והא תניא לקמן דאיצטריך כ"א צ"א לכל שישנו בקום אכול צלי כו' אלא ש"מ כדכתבתי ותלמוד' לא מקשי בכל דוכתי כ"א מברייתא דברור להו דמיתני' בי ר"ח:

פרק אלו עוברין דף מג ד"ה כמאן כר"א ורש"י פי' דזעירי משמע ליה וקשה טובא כו' וראיתי ליישב ג' קושיו' האחרונות דקושיא הראשונה לא קשיא כ"כ דמה בכך שזעירי דלא כתרווייהו כי אביי ורבא ס"ל כר"י דהכא. אך קושיות האחרות צריכות עיון. ונ"ל ליישב א' א' כי מה שהקשו והא כרבנן נמי אתי' י"ל דלרבנן אמרינן לקמן דכזית בכדי א"פ הוי דאוריתא אע"ג דאין היתר מצטרף לאיסור וא"כ מאן לימא לן דלרבנן מוקמינן למקצתו שהוא היתר אלא לפירוש רש"י ז"ל דלמא לערוב כזית והקטיר כל הכזית בעירוב וק"ל דאע"ג דהכזית מעורב ואינו בעין חייב או מבע"י דאע"ג דהכזית בכדי אכילת פרס אין כזית שלם ביחד חייב ואע"ג דכזית בכדי א"פ בכל איסורי' דאורייתא בלא קרא היינו באכילה דמ"מ אכילת כזית איסור אע"ג דשוהא כדי אכילת פרס הוי כמו בב"א אבל גבי שאור ס"ד דבעינן שיהא בעין כיון דההיתר רבה כ"כ לא מקרי בעין קמ"ל וכיוצא בזה כת' התו' ז"ל פרק בתרא דע"ז בשם הר"ת ז"ל דטעמו וממשו נקרא כזית בכדי א"פ דהוי כמו בעין אבל ר"א חזינן ליה בברייתא דדריש מכל המל"א אלמא לדידיה מרבה הכל מכל והא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל לאו דבכל תליא מילתא אלא פירושו כמאן כר"א דאיהו שמעינן ליה דס"ל הכי וכיון דכר"א ס"ל א"כ ע"כ ס"ל כר"א דדריש כל דהא ר"א מכל מייתי לה וא"כ ע"כ גם זעירי דריש כל וא"כ חמץ נמי ואע"ג דאיכא למידחי דאע"ג דלא שמעינן לרבנן דדרשי כי כל להמל"א מ"מ בהא לא פליגי אר"א ומאי דדרש ר"א מכל דרשי אינהו מכי כל י"ל דתלמודא דייק דע"כ לאו הכי דא"כ קשיא על ר"י למה פליג אזעירי כיון דלכ"ע המל"א בשאור ואין לדחות דר"י בקדשים לא קא מיירי חדא דא"כ מאי פליג זעירי בהדיה ועוד דהא לקמן דלר"י הוי נזיר וחטאת ב"כ הבאים כאחד ולא קאמר שאור ונזיר וזה יש לדחות דהקטרה מאכילה לא ילפינן ולא הוי ב"כ הבאים כא' ומ"מ לא נהירא דזעירי פליג אר"י אלא ש"מ היינו טעמא דר"י לא ס"ל כר"א ולא אשכחן תנא דס"ל בשאור כ"א ר"א:

והקושיא הב' והג' מיושבי' כמ"ש לעיל דלא שייך לחלק בין בעין למעורב אלא בהקטרה דכשהוא כליל אין מקטירים השאור אלא ההיתר ולכן צריך ריבוי בפני עצמו אבל באכילה מה לי במעורב מ"מ טועם טעם איסור וא"כ לקמן גבי חטאת נמי אאכילה קאי ושם אין חלוק ומ"ש התו' דלקמן משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב לא ידעתי היכן משמע דמאי דקאמר יכול אפי' לא בלעה אין פירושו שהאיסור הוא בעין אלא ר"ל יכול יפסול בנגיעה בעלמא אלא אפי' אין נשאר מן האיסור כלום הוי גזירת הכתוב שיקדש בנגיעה בעלמא כדאשכחן במזבח וכלי שרת ת"ל בבשרה עד שיבלעו ויהיה מן האסור כהתר וכ"ש אם הוא בעין ולא בא אלא למעט נגיעה בעלמא אבל בעין וע"י עירוב שוין כיון דקאי אאכילה כמ"ש:

פרק אלו דברים דף סו ד"ה מה מועדו כו' תימא דבשמעתי' כו'. הנה קושיא הראשונה תירצוהו בלשונם דתנאי היא ואין כאן מקום תימא דלענ"ד דגם ר"א במתני' דריש ממשמעות דכן משמע לישניה דקאמר עקרת מ"ש בתורה במועדו בין בשבת משמע דממשמעות דייק ולקמן אכתוב עוד בזה אי"ה כמ"ש התו' ודקדקו מלישנא דכיצד צולין וכן משמע קצת בגמ' דאיכא דמדרש אמשמעות דקאמר מ"ש תמיד דכתיב ביה מועדו פסח נמי כו' אלא במועדו לא משמע ליה ומדלא פריך בפשיטות מאי משמע ממועדו דדחי שבת ש"מ דאפשר למדרש ממשמעות דמועדו אלא דלהלל לא משמע ליה וא"כ כיון דאפשר למדרש אין כאן קושיא אי איכא תנא דמשמע ליה:

והקושיא הב' מפ' ר"י דף ע"ב הנה כבר תירצו התו' שם דלאו דוקא ע"ש דר"ל דהתנ' לא יליף מתקריב אלא דינא קמל"ן דהאי תקריב פירושו אפי' בשבת ולעולם ממועדו יליף לה ודכוותה מצינו ריש פרק לולב וערבה ראשון אפי' בגבולין ופירש"י דלא מריבויא יליף לה אלא פירושו הוא דהאי ראשון הוי אפי' בגבולין. ומ"מ לע"ד לא משמע הכי לישנא דברייתא דהא שקיל וטרי ד"א כו' מנין שאם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ת"ל וכו' משמע דבעי למילף דחיית שבת מתקריב: