מגיני שלמה יד

א"כ מאי אמרת דיש לה היתר אם שרפה כנעני הא גם הקדש יש לו היתר אם שרפו ישראל דמעל המסיק אלא מאי אית לי למימר דמ"מ מאיליה אין לו היתר א"כ גם ע"ג אין לי היתר מאיליה אלא ע"כ צ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאשירה אדרבא מותרת מאיליה דהוי ע"ג שנשתברה מאיליה ואין אסורה כ"א בשריפה בידי אדם ולכן לא קתני בה לעולם דבידי אדם יש לה היתר ע"י כותים אבל הקדש דאין אסורה אלא מאיליה דבידי אדם מעל המסיק ובמאיליה אין לה היתר עולמית א"כ בטלה הקושיא וכן נראה מלשון התוס' עצמם דכתבו תהוי כע"ג שנשתברה מאיליה ואי קושייתם אפרוקא דרמי ב"ח מאי לשון תהוי כע"ג היינו ע"ג שנשתברה מאיליה ממש:

ועוד אי קושייתם ארב"ח מאי קשיא מאן לימא לן דר' ב"ח כר"ל ס"ל דאדרבה לית הלכתא כוותיה אלא כר"י דאסורה אלא ש"מ קושי' התוס' מסתמא דברייתא מקשי דר"ל היכי מתרץ לברייתא ור"ל ס"ל כפירוקא דרב שמעי' ואשירה מיירי בידי ישראל וכמ"ש ור"י ס"ל כתרוייהו דלדידיה ל"ק מידי ולולי שהתוס' הזכירו דרבינו הגדול הרשב"א ז"ל הקשה קושיא זו הייתי אומר דלא יצאה קושיא זו מפיהם כלל וצ"ע:

דף כח ד"ה א"כ מה ת"ל וקשה אמאי אצטריך קרא להכי וכו' ולעד"נ דאה"נ דר"ש לא מצריך קרא למעוטי י"ד אלא אדרבא מבעי קרא לרבות ליל ט"ו דסד"א דאין איסור אכילת חמץ בלא תעשה כ"א ביום מדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ובהשבתה כתיב שבעת ימים וס"ד ימים ולא לילות כדאית' כל זה פ"ק דף ד' דפריך ואימא אך ביום הראשון לרבות ליל ט"ו לביעור דס"ד ימים כתיב ומשני ההיא לא מצי' אמרת מדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה כו' הרי דאם לא איתקש אכילת חמץ לאכילת מצה לא הוי ידעינן דאכיל' חמץ מליל ט"ו וה"א דהשבתת שאור גופא הוי בימים ואע"ג דאז הוי מוקמינן אך ביום הראשון לליל ט"ו מ"מ לא הוי מרבינן השבתה בי"ד כדאיתא התם. ועוד דאימא ר"ש בר' יוסי דדריש אך לי"ד מדאיתקש וכו' ואו לאו היקישא ה"א דאך חלק בי"ט עצמו להשבתה וה"ה לאכילה דאיתקש לה כדאיתא התם ולכן איצטריך קרא לאקושי אכילת חמץ לאכילת מצה לאסור מבערב וא"כ גם השבה אתרבי מבערב ואייתר אך ביום הראשון לי"ד או מאך חלק כר"י ואע"ג דכבר איתקש בפסוק דכל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות כדאיתא שם מ"מ מבעי תרי היקשא חד לחמץ מאליו וחד לנתחמץ מחמת ד"א דחד הקישא הוי מוקמינן למאליו. ואין להקשות אפי' זה דא"כ עליו דחמץ למה לי והא ממילא איתקש מדכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כמו גבי מחמצת. זה לא קשיא דגם אי איצטרך למעוטי י"ד תקשי הא איתקש בלא עליו כמו במחמצת אלא ש"מ דקרא מפרש ההיקש לאשמועינן למאי הלכתא איתקש חמץ למצה לענין עליו דשניהם בזמן אכילת פסח. דאין לתרץ דבלא עליו הוי מוקמינן ההיקש לליל ט"ו קמ"ל עליו לי"ד. דאיפוך אנא דהא איכא לאוקמא לליל ט"ו כמו לי"ד ועי"ל דאין היקש למחצה ואי איתקש לליל ט"ו איתקש גם לי"ד א"כ לא איצטריך עליו ואם באת לחלק הנה גם לפירושינו לא קשיא דאיצטריך עליו דבלא עליו הוי מוקמינן הקישא לנשים כדאיתא ריש פרק אלו עוברין כל שישנו בקום אכול מצה קמ"ל עליו דגם לזמן איתקש:

ומ"מ אין פי' זה נ"ל דהתינח בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' איצטריך אבל בשעה שאינו בקום אכול מצה מאי איכא למימר למאי איצטרך כקושית התוס':

ע"כ נראה דאיצטרך לי"ד דס"ד כיון דאיתקש אכילה להשבת' בקרא זה דהא כתיב אך ביום הראשון תשביתו כי כל אוכל חמץ וא"כ כיון דמאך חלק ילפינן השבתה בי"ד ה"א דה"ה לאכילה ואע"ג דאה"נ דאסור באכילה בי"ד בעשה כמ"ש בתוס' לעיל מ"מ מדחייב כרת ע"כ הוא בלא תעשה כדאיתא בהדיא ריש כריתות וכדכתב הרמב"ם ז"ל והסמ"ג ז"ל במצות ל"ת ותדע דהא גבי מחמץ מדמינן ג"כ אכילת חמץ למצה כה"ג כמ"ש לעיל והוי בל"ת ואע"ג דכבר איתקש אכילת חמץ למצה וכתיב בערב תאכלו מצות כדאיתא פ"ק היינו מחמצת אבל חמץ אימא אסור מי"ד ואין להקשות דלפי זה השבתה גופא מנ"לן דהא דהשבתה בי"ד היינו מדאיתקש השבתה לאכילת חמץ ואכילת חמץ למצה אבל בלא היקש הוי מוקמינן אך לליל ט"ו כדאיתא התם י"ל דהיינו מקמי דמשני התם ביום כתיב כמ"ש התוס' שם ד"ה ואימא לרבות ליל ט"ו וא"כ ע"כ לי"ד אתי דבט"ו כתיב שבעת ימים דמשמע שלמים וליכא למימר בהם אך חלק. ולליל' לא מצי לאוקמי דביום כתיב וא"כ כיון דהשבתה היא בי"ד וסד"א דגם האכילה היא בי"ד קמ"ל וכתב ר"י אמאי יליף מעליו לילף מהיקשא דהשבת' כיון דלדידיה לא מפיק עליו דחמץ לאקושי למצה א"כ מקשינן להשבתה כמ"ש. י"ל דגם ר"י מפיק להקישא אי לאו דעליו, דחמץ משמע ליה משעת שחיטה דעל שחיטה קאי כדכתיב לפני זה וזבחת פסח וכו' והדר כתיב לא תאכל עליו אבל בלא עליו הוי מקשינן חמץ למצה ואע"ג דאצטריך קרא לדידיה לאקושי מצה לחמץ ולקבעו חובה בזמן הזה מ"מ אין היקש למחצה ושניהם הוקשו זה לזה להכי איצטריך עליו:

שם ד"ה ואידך נפקא ליה תימא לר"י כו' כבר תירצו קושי' שם בקדושי' ע"ש וגם קושי' הב' העלו לקמן דהאי סוגיא דלא כרב אחא ונלע"ד לפרש דבריהם דקשיא לי לר"א איך יתורץ קושית התלמוד דשפיר קאמר ר"ש די"ל דר"א יתרץ דר"י אמר לך דקרא לקובעו חובה בח"ל בזמן שבית המקדש קיים כמ"ש התוס' וא"ת דממושבות נפקא י"ל דר"י ס"ל כר' ישמעאל דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע וא"כ גם גבי מצה ומרור כתב רחמנ' מושבות דלא נתחייבו באכילת מצה ומרור כ"א לאחר ירושה וישיבה אע"ג דבפסח נתחייבו קודם זה כמ"ש התוס' שם בדבור המתחיל הואיל ונאמרו כו' לחד שנויי' מ"מ מצה ומרור פטרה תורה כי היכי דפטרה גם בזמן הזה לר"א פטרה גם בא"י עד לאחר ירושה וישיבה וסוגיא דהכא כרבא:

דף כט ד"ה בדין הוא פי' רש"י מותר באכילה וק' דא"א כו' היה נלע"ד לישב ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל והביא דבריו הרא"ש ז"ל פ"ק דאם הכותי אלם וכופיהו לישראל אע"פ שלא קבל עליו אחריות הוי כדידיה ואסור וא"כ נלע"ד דה"ה איפכא דאם הכותי חלש ולא יוכל לכופו לישראל לשלם אע"פ. שחייב באחריות שרי כיון דלא ישלם לו כלומר א"כ נוכל לומר דמיירי דגזל ממצרי וכיון שלא ישלם לו אע"פ שחייב באחריות לא הוי כדידיה אבל יותר נראה לפרש דר"י סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי דר"ש הוא דאמר הכי ופליגי רבנן עליה ור' יודא נמי בר פלוגתיה הוא ובפ"ק אמרינן דאפי' למ"ד לאו כממון דמי בכל התורה מ"מ בחמץ מדכתיב לא ימצא הוי כממון וא"כ כיון דבאמת לאו כממון אלא דלענין בל יראה כתיב קרא א"כ לענין אכילה כיון דא"א למשכח בענין אחר א"כ מה דמיעט רחמנא של אחרים ע"כ כה"ג הוא וא"כ גלי קרא דלענין אכילה לאו כממון דמי כמו בכל התורה ולא ילפינן בג"ש אלא דשל אחרים שרי אבל לאסור באחריות לא ילפינן מהתם כיון דגלי קרא בהדיא והרבה מצינו דוגמתן דילפינן שום דבר בג"ש ופריך אי מה התם כך ה"נ ומשני בשלמא התם איכא למימר הכי אבל הכא אי אמרינן הכי למאי מבעיא או משני שאני הכא דרבי קרא. והקושיא הב' י"ל דלרבותא דרבא נקט אחר הפסח:

דף ל"ב ע"ב ד"ה ואין נתינה פחות משוה פרוטה עד מיהו ק' לר"י וכו' ולעד"נ דיליף חוטא מחוטא דאוכל תרומה חוטא הוא וכן נותן שמן המשחה חוטא הוא ושניהם מיירי בזר החוטא ודוגמא לדבר אמרינן ריש פרק נגמר הדין דיליף מחוץ דמקלל מפרים הנשרפים ופריך